דף מקורות זה מהווה הרחבה של הלימוד עיר שעושה כל ישראל חברים והוא חלק מסדרה של דפים שנלמדו בבית המדרש החברתי ע"ש ברקאי הפועל בסיוע של עמותת כל ישראל חברים (כי"ח).
הרב שמואל כ"ץ, חג שחרור ירושלים: עיצובו של יום, מקור ראשון, מוסף שבת כ"ג אייר תשע"א
1. לעומת הרבנות הראשית, שהייתה נחרצת בדעתה לציין את יום השנה לניצחון בהלל ובהודיה, היו גורמים שעשו הכול כדי למנוע את החגיגות לציון איחוד העיר ברוב עם בעיר העתיקה. במשרד ראש הממשלה חששו שהחגיגות לאיחוד העיר יפגעו ברגשות הערבים. ממשלת ארה"ב העבירה שדר מיוחד למשרד החוץ, ובו היא הביעה התנגדות נמרצת לכך. כנראה, מסיבה זו החליטה הממשלה, רק בי"ד באייר (...) לציין את היום רק בצורה "דתית" כדי לא להרגיז איש (...) יש לציין שלמעשה, בבתי כנסת רבים, אפילו של הציבור הדתי-לאומי, "יום ירושלים" כמעט ולא מורגש. "יום ירושלים", כשמו כן הוא, מורגש היטב אך בירושלים, שבה מתקיימים תפילה ועצרת הודיה ליד הכותל המערבי בהשתתפות הרבנים הראשיים ואישי ציבור, סיורים בעקבות לוחמים ו"ריקודי דגלים" ברחובות העיר שבהם משתתף בעיקר הציבור הדתי-לאומי.
אבי שגיא, אתגר השיבה אל המסורת, עמ' 303-306
2. המושג סובלנות הוא פרדוכסלי. שכן בסובלנות אנו מוכנים לסבול ולשאת את מה שלאמיתו של דבר אנו דוחים. כלומר, הסובלנות בנויה מצירוף של שתי גישות מנוגדות. מצד אחד אנו מתנגדים לעמדה הנסבלת ודוחים אותה, מצד אחר אנו מאפשרים את קיומה [...] המשותף למכלול שיקולי הסובלנות הוא אי-הכרה בערך העצמי או הפנימי של העמדה הנסבלת. הסובלן טוען שהאמת היא איתו, אך משיקולים שונים הוא מוכן לרסן את עצמו (...) מי שמכבד את הזולת ומאפשר לו את חירות המחשבה והפעולה, אינו מכיר בהכרח בערך העצמי של מה שהזולת מבטא; הוא מכבד את חרותו של האדם ומוכן בשל כך לרסן את עצמו אבל אין הוא מכבד בהכרח את העמדה הנסבלת עצמה.
אדם ב' סליגמן, ע(ו)ל הסובלנות, מסורות דתיות ואתגר הפלורליזם
3. מה שמכונה סובלנות (...) בחברות מודרניות בנות זמננו, פעמים רבות איננו סובלנות כלל, אלא מעין תערובת של אדישות, ריאל פוליטיק והכחשה של השוני, כלומר הכחשה שבאמת יש משהו נוסף, אחר, שונה ואולי מאיים שעליי להתייחס אליו בדרך סובלנית (...) טעמך העלוב למדי בעניבות איננו משהו שתובע ממני גישה סובלנית, משום שזהו עניין של טעם (אסתטיקה) ואיננו בעל חשיבות יתרה (טריוויאלי). הסובלנות אינה נתפסת כאן כגורם בעל חשיבות (...) על ידי הצגת השוני בינינו לבין עמדתו או מעשיו של אחר כלשהו כעניין של טעם או כעניין טריוויאלי, איננו נאלצים להתחבר אליו ויכולים לשמור על עמדה של אדישות.
מייקל וולצר, "על הסובלנות", מתוך: עד"י – ערכים דמוקרטיים ויהדות
4. הסובלנות, כשהיא מתפרשת כעמדה או כהלוך רוח, מתארת כמה אפשרויות. הראשונה מביניהן, המשקפת את מקורות הסובלנות הדתית במאה ה- 16–17, היא פשוט השלמה בשתיקה עם השוני, למען דרכי שלום. אנשים הורגים זה את זה במשך שנים על שנים, עד שלבסוף הם נעשים מותשים, פולטים אנחת רווחה, ואנו מכנים זאת סובלנות. עמדה אפשרית שנייה היא אדישות סבילה, נינוחה ורוחשת טובה כלפי השוני: 'יש כל מיני אנשים בעולם'. השלישית נובעת ממין סטואיות מוסרית: הכרה מתוך עקרון בכך של'זולת' יש זכויות, גם אם הוא מממש אותן בדרכים שאינן נראות לנו. הרביעית מביעה פתיחות כלפי הזולת; סקרנות; אולי אפילו יחס של כבוד, ובצדו נכונות להקשיב וללמוד. ובהמשך הרצף ישנה השמחה על השוני: שמחה אסתטית, אם השוני מתפרש כהשתקפות, במישור התרבותי, של רוחב היריעה ושל הרבגוניות של הבריאה האלוהית או של העולם הטבעי.
5. כל ימות הרגל אשתראי (הותרה) שלא לביישם.
6. טֻמְאַת עַם הָאָרֶץ בָּרֶגֶל כִּטְהוֹרָה הִיא חֲשׁוּבָה שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים הֵן בָּרְגָלִים וּכְלֵיהֶם כֻּלָּם וְאוֹכְלֵיהֶם וּמַשְׁקֵיהֶן טְהוֹרִים בָּרֶגֶל מִפְּנֵי שֶׁהַכּל מְטַהֲרִין עַצְמָן וְעוֹלִים לָרֶגֶל. לְפִיכָךְ הֵן נֶאֱמָנִים כָּל יְמוֹת הָרֶגֶל בֵּין עַל הַקֹּדֶשׁ בֵּין עַל הַתְּרוּמָה. מִשֶּׁעָבַר הָרֶגֶל חוֹזְרִין לְטֻמְאָתָן:
