בטלה כהונה - איגלאי מילתא למפרע שלא היה כ"ג והוה ליה האי רוצח נגמר דינו בלא כהן גדול ואינו חוזר לעולם:
חידושי הריטב"א מסכת מכות דף יא עמוד ב
ההורג כהן גדול או כהן גדול שהרג אינו יוצא משם לעולם. פירש רש"י ז"ל כגון שנגמר דינו קודם שמינו כהן גדול אחר, ולא נהירא חדא מדפסיק ותני סתם, ועוד דמרישא שמעינן לה, לכך הנכון דאפילו היה שם כהן גדול כשנגמר דינו פסיק ותני אינו יוצא משם לעולם, וגזירת הכתוב הוא שלא נתן הכתוב כפרה (ל)[ד]כהן גדול אלא כשאין ברציחה שייכות לכהן גדול ולכפרה נכתבו ולא לרציחה, ואפשר שטעם הכתוב מפני שהעון חמור מאוד, ויש שנתנו טעם משום דבעינן כהן גדול המכפר שיהא נמצא בשעת רציחה, ולא הוצרך התנא לפרש אלא שיהא מצוי בשעת גמר דין ג"כ מטעמא דמפרש בגמרא, ולפי טעם זה לא צריך התנא לתפוס כאן כהן גדול שהרג או שנהרג דבלאו הכי נמי משכחת לה להא בשהיתה ההריגה בין כהן לכהן, אלא דנקט הכי לאשמועינן דאע"ג דהוה כהן גדול בשעת רציחה לא אמרינן שמיתתו וכפרתו באין כאחת, ואין הטעם הזה מתחוור לי.
מנחת חינוך מצוה תי
וע' בס' פר"ד דרוש י"א שכ' דההורג כה"ג אינו יוצא משם משום דחטא במכפר גופא אינו דין שיתכפר לו דאין קטיגור וכו' כ' זה בשם המפורשים. וא"י כוונתו דשוה כה"ג עם כל אנשים דעיקר הטעם כיון דלא הי' כה"ג בשעת גמ"ד ואם היה כה"ג יוצא כמו שאר ב"א.
(ז) לא לעדות מצוה כגון לעדות החודש:
(ח) הַגּוֹלֶה אֵינוֹ יוֹצֵא מֵעִיר מִקְלָטוֹ לְעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה אוֹ לְעֵדוּת בֵּין עֵדוּת מָמוֹן בֵּין עֵדוּת נְפָשׁוֹת. וַאֲפִלּוּ לְהַצִּיל נֶפֶשׁ בְּעֵדוּתוֹ אוֹ לְהַצִּיל מִיַּד הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ מִיַּד הַנָּהָר אוֹ מִיַּד הַדְּלֵקָה וּמִן הַמַּפּלֶת. וַאֲפִלּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לִתְשׁוּעָתוֹ כְּיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל. וְאִם יָצָא הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
תורה תמימה במדבר פרשת מסעי פרק לה
ה) דבמת כשכבר נגמר דינו מוליכין עצמותיו לשם לקוברן עד אחר שימות כהן גדול, וקצת צ"ע איפה מרומז בדרשה זו שאינו יוצא גם לשעה כגון להעיד עדות ולשוב, דאימא הכונה שם תהא דירתו, העיקרית והקבועית שאסור לו לעקור דירתו לחלוטין אבל לא לשעה ולצורך.
ונראה דכיון דעיקר הטעם דאינו יוצא הוא כדי שלא יביא עצמו לידי סכנה ע"י גואל הדם שלא יהרגנו לכשימצאנו חוץ לערי מקלט, כפי שיתבאר בסמוך דכשיצא במזיד מותר לגואל הדם להרגו, לכן אין נ"מ אם יצא יציאת קבע או ארעית, כיון דאפשר לו לבא ע"י זה לסכנה, ואע"פ שיציאה כזו היא ברשות, ואין בזה היתר לגואל הדם להרגו, אע"פ כן אפשר שלא ידע גואל הדם תכלית יציאתו או מחומו וכעסו לא יעצור כח מלפגוע בו, ואיך שהוא כיון דאפשר לו לבא עי"ז לסכנה, לכן אסור לצאת בכל אופן שהוא.
וע"פ זה יתיישב מה שהקשו איזו אחרונים למה באמת אינו יוצא לקיום מ"ע חמורה, ולמה לא תדחה מ"ע חמורה כעשיית פסח ומילה את העשה דוישב בה עד מות הכהן הגדול [ועיין בס' תפ"י], ולפי מש"כ פשוט הדבר דכיון דאיסור היציאה הוא שלא יביא עצמו לידי סכנה, לכן אינו מחויב להביא עצמו לידי סכנה כדי לקיים מ"ע, ודו"ק.
וטעם הדרשה שם תהא דירתו שם תהא מיתתו, ר"ל שחייו ומיתתו יהיו תכופים זל"ז שם, והיינו שבכל זמן חייו עד שעת מיתתו יהיה שם בלי הפסק יציאה: