עמוד א
קושייה א
שנינו בגמרא: וְאִיבָּעֵית אֵימָא ואם תרצה, אמור (שהמשכן גובהו 10 אמות): מֵאָרוֹן (הברית). כיצד? דְּאָמַר מָר החכם: האָרוֹן - תִּשְׁעָה טפחים גובהו וְכַפּוֹרֶת - טֶפַח אחד גובהו הֲרֵי כָּאן עֲשָׂרָה (והנה עשרה טפחים), וּגְמִירִי דְּכֹל טוּנָא דְּמִידְּלֵי בְּמוֹטוֹת יודעים אנו שכל הרמת משא (מרימים) — תִּילְתָּא מִלְּעֵיל וּתְרֵי תִּילְתֵי מִלְּרַע שליש מלמעלה ושני שלישים מלמטה, אִישְׁתְּכַח דְּמִלְּמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה הֲוָה קָאֵי וע"י כך, גובהו של הארון היה מעל עשרה טפחים. וְלִיגְמַר מִמֹּשֶׁה למה נתנו לנו הוכחה נוספת? דִּילְמָא מֹשֶׁה שָׁאנֵי (שכן משה שונה משאר הלווים), דְּאָמַר מָר: אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל חָכָם גִּבּוֹר וְעָשִׁיר וּבַעַל קוֹמָה.
ועל כן, רש"י פירש: דאמר מר - במסכת נדרים:
ובמסכת נדרים שנינו: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֶלָּא עַל גִּבּוֹר וְעָשִׁיר וְחָכָם וְעָנָיו וְכוּלָּן מִמֹּשֶׁה ...............................
תשובה:
דין הוצאה מרשות לרשות הוא לפי המעשה ולא לפי המחשבה.
עמוד ב
קושייה ב
שנינו במשנה: מַתְנִי׳ 1 אדם הַמִּתְכַּוֵּין לְהוֹצִיא חפץ (למשל תיק) התלוי מלְפָנָיו, וּבזמן שיצא, התיק בָא לוֹ לְאַחֲרָיו — פָּטוּר. 2 לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו (אם הפוך) — חַיָּיב. 3 בֶּאֱמֶת (ועוד) אָמְרוּ: הָאִשָּׁה הַחוֹגֶרֶת בְּסִינָר, ושמה שם חפץ בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ — חַיֶּיבֶת, שֶׁכֵּן רָאוּי הסינר לִהְיוֹת חוֹזֵר (מסתובב, והחפץ יגיע מלפניה במילא). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מְקַבְּלֵי פִתְקִין.
בחלקה השלישי (3) של המשנה יש חשש כי אישה החוגרת (חפץ) בחלקה האחורי של הסינר (וע"י כך מראה שהיא לא מתכוונת להוציא מלפניה). והסינר עלול לבוא ולהסתובב ולהוביל את החפץ למלפניה.
ועל כך חכמים מחייבים אותה.
אך בחלקה הראשון (1) של המשנה, חכמים לא חוששים שמא אדם הנושא תיק עליו בצורה שהוא מראה שהוא מתכוון להוציא מלפניו, אבל בזמן ההוצאה התיק זז לאחוריו.
מדוע? הרי מחשבתו של אותו אדם להוציא מלפניו - הייתה ונשארה! וברגע שהוא יבחין שהחפץ נמצא מאחוריו, הוא יביאו מלפניו!