הנלמד בעומק מבעלי חיים

להערות או לקבלת המאמרים בקביעות אנא צור קשר עם העורך צפריר שטרן [email protected] או 763-1328 (646

גבי גמל כתיב ופרסה איננו מפריס לשון הוה וגבי שפן כתיב ופרסה לא יפריס ל׳ עתיד וגבי ארנבת כתיב ופרסה לא הפריסה ל׳ עבר י״ל ע״פ המדרש כאן (בסוף הפרשה) ואת הגמל זו בבל כי מעלה גרה הוא שגררה מלכות אחריה ואת השפן זו מדי כי מעלה גרה הוא שגררה מלכות אחרת ואת הארנבת זו יון כי מעלת גרה היא שגררה מלכות אחרת ואת החזיר זו אדום והוא גרה לא יגר שאינה גוררת מלכות אחרת.

והנה מלכות בבל לא מלכה רק לשעתה כמ״ש בישעיה כ״ג הן ארץ כשדים זה העם לא הי׳ אשור יסדה לציים וגו׳ ע״ש ברש״י ובביאור המלבי״ם שקודם שעתה לא היתה מלוכה כלל (וכ״מ בב״ב ט״ו ב׳ באיוב בימי כשדים היה שנאמר כשדים שמו שלשה ראשים פירש״י בימי נבוכדנצר והיינו משום דס״ל דמתחלה לא היתה מלכות כלל ולא מסתבר שנלחמו) וגם אחר שעברה שעתה נחרבה לגמת כמבואר בישעיה י״ג והיתה בבל לא תשב לנצח וגו׳ וכן בירמיה נ״א ע״ש ולכן כתיב ל׳ הוה שרק בשעתה מלכה.

ומלכות יון מצינו שהיתה מלוכה גם בימי קדם כמ״ש ביואל ד׳ ובישעיה ס״ו וביחזקאל כ״ז אבל אחר שעברה שעתה בטלה ממלוכה כמ״ש בדניאל ח׳ ובאחרית מלכותם כהתם הפושעים.ופירש״י דבשעת החורבן כימי טיטוס היתה אחרית מלכותם של יונים (וכ״מ בע״ז ח׳ ב׳) ולכך כתיב ל׳ עבר אבל מלכות מדי אמרי׳ בע״ז ב׳ ב׳ דמשכי מלכותייהו עד דאתי משיחא (ומדי ופרס אחת היא כמ״ש כמגילה י״ב א׳) ולכן כתיב ל׳ עתיד. טעמא דקרא

[ה.מ. ופה ניתן להבין מדוע מלכות פרס מעורבת גם במלחמת גוג וגם בסיפור אחשוורוש ופורים שלכאורה ממשיך עד היום. שכל סיבתם לרצון לנשק וכח גרעיני מאומרם שהם ממלכת חשובה ונכבדה (אשר צריכה כבוד ממלכויות העולם). נראה מכאן שהם באמת מרגישים עדיין כממלכה חזקה ובעלת חשיבות). ]

"אותה תאכלו" - סיום זה נראה כמיותר, אחר שנכתב מקודם, זאת החיה אשר תאכלו, ואפשר לומר, אשר בזה נרמזו דברי חז״ל, כל היושב בתענית נקרא חוטא, (תענית י״א), ולכן סיים הכתוב, אחר חשבו את הבהמות הטהורות. שידע האדם, אשר לא רק שמותר לאכול אותם, ״רק אותם תאכלו״, היינו נכון לאכול ולהנות מהם. וכן מובא בירושלמי סוף קדושין, עתיד אדם, ליתן דין וחשבון, על כל מה שראתה עינו, ולא אכל ממנו.

ואפשר אשר מטעם זה, הקדימה התודה לכתוב מקודם, אותה תאכלו, ואחד כך לא תאכלו (יא - ד), אף שדרך התודה, להקדים בצוויים שלה, את השלילה לחיוב, כמו ואל יבא, בכל עת אל הקודש, בזאת יבא אהרן (ויקרא טז) ומדוע שנתה פה תורתנו, את דרכה, אבל מאד חביב על הקב״ה, שיאכל האדם, דברים הטהורים, לכן הקדים הצווי החיובי, ועל זה רמזו במדרש, בסיימם על הפסוק הזה, הה״ד ואתם הדבקים, בד׳ אלקיכם, היים כולכם היום. כלומר, לכן שנתה התורה, לכתוב מקודם, מה שמותר לאכול, וארד כך את האסור, יען רצה הקב״ה, אשד הדבקים בו ידאו ״חיים״, ולא יפרשו את עצמם, גם מן מנעמי ההיים המותרים.

הדרש והעיון

זו דיה לבנה, ולמה נקרא שמה חסידה, שעושה חסידות עם חברותיה במזונות - רש״י.

בגמ' בעירובין דף ק: אמר רבי יוחנן אלמלא לא נתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול. ¹

אלא שיש לעיין מדוע רבי יוחנן לא אומר שאלמלא לא נתנה תורה היינו לומדים זריזות מנמלה שהרי שלמה המלך אומר בחוכמתו "לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה והנה במאמר רבי יוחנן כתוב שאלמלא לא ניתנה תורה היינו לומדים את המעלותהנ"ל מהחיות, ומבאר הגר"ח שמואלביץ זצ"ל בחלק ל"ג מאמר ח' שרואים לכאורהשלבהמות יש מעלות גדולות יותר מהאדם, שיש להן מעלות בטבען ולאדם אין אותןמעלות אלא צריך ללמוד מהם, והביאור הוא שאם לא ניתנה לנו התורה באמת היינוצריכים ללמוד מהם, אבל אחרי שניתנה תורה והאדם לעמל יולד א"כ לכל המעלותצריכים להגיע בכח עמל בתורה ולכן לא הוטבעו בטבע באדם אותן מעלות שישלבהמות, ובזה מובן שעובר ברחם אמו מגיע למעלות נשגבות מאוד כדאמרינן בנדהדף ל: שנר דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו והיינו שנגלים לפניוכל סתרי תורה וסודות הבריאה ומלמדים אותו את כל התורה כולה, וכל זה בלא עמלויגיעה, וכשיוצא לאויר העולם נלקחים ממנו כל אותם כוחות ועליו להגיע לכל אותםהשגות בכוחות עצמו ע"י עמל התורה, יעויי"ש. ולכן לא קבל האדם את המעלותהטובות בטבעו, והיינו כדי שיעמול עליהם דכל כח התורה הוא ע"י עמל ויגיעה בה.

ואפשר להוסיף עוד שאחרי שניתנה תורה אסור ללמוד מהבהמות מידות טובות אלא רק מהתורה (יעויין בר"מ הל' מלכים סוף פ"ח) כיון שהלומד מהבהמות ילמד רק מה שהוא רוצה ללמוד ורק את מה שהוא מבין, אבל הלומד מהתורה צריך לקיים גם את מה שהוא אינו מבין. ומעתה יש לעיין מדוע כתוב בפסוק "לך אל הנמלה עצל" והיינו שילמד מהנמלה להיות זריז, הרי כל מה שלומדים מהבהמות וכו' היינו אם לא ניתנה תורה אבל כשניתנה תורה לא לומדים מהם ומדוע שלמה המלך אומר שהעצל תילמד מהנמלה את הזריזות? הרי פסוק זה נאמר אחרי שניתנה תורה?

ונראה לבאר דהנה הא דנמלה מקפידה על הגזל מבאר רש"י בעירובין שם: שלומדים מהמשך הפסוק "לך אל הנמלה עצל", דמכתיב "תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה" דהיינו שאוגרת בקיץ את מאכלה גם בשביל החורף ולכן כשמגיע החורף אינה צריכה לגזול, ובאמת יש לעיין מדוע הנמלה צריכה זריזות, בשלמא צניעות וגזל ועריות ודרך ארץ, גם החיות והבהמות צריכים שיהיה להם כיון שיש ביניהם יחסים של אחת לרעותה, אבל זריזות מדוע היא צריכה, ובעבור מה יש לה למהר הרי אין לה עול של לימוד תורה ועשיית מצוות, ויתכן שמשו"ה רבי יוחנן לא הזכיר ללמוד זריזות מנמלה, שהגמ' הביאה רק את המעלות שיש לבהמות מכח היחסים שבין אחת לרעותה, וזה היו צריכים ללמוד גם בני אדם אם לא ניתנה תורה כיון שגם בבני אדם יש יחסים של בין אדם לחבירו. אבל הזריזות לא באה מצד התחשבות ברעותה אלא מצד טבעה שהיא זריזה, ולכן לא מביאה הגמ' ללמוד זריזות מנמלה. אלא שלפ"ז יש לעיין מדוע שלמה המלך מיעץ לעצל ללכת אל הנמלה?

ונראה בביאור הפסוק שבאמת יש לדייק בלשון הפסוק שכתוב "ראה דרכיה וחכם" ולא כתוב "ראה דרכיה וזרז" שהרי מדברים בפסוק על העצל שלומד מהנמלה את הזריזות והיה צריך להיות כתוב "וזריז", אע"כ שבאמת אין כוונת הפסוק ללמוד ממנה את הזריזות עצמה, כיון שאין זה מכח יחסי הנמלה עם רעותה, אלא כוונת הפסוק שתהיה חכם ותבדוק מה מרויחים מהזריזות "תכין בקיץ לחמה" שכיון שהיא זריזה היא מכינה את מאכלה בקיץ עבור החורף, ולכן לא גוזלת כדי לאכול, שבחורף כשאין קציר היא אוכלת ממה שהכינה, וכשתראה מה מרויחים מהזריזות לא תהיה עצל.

ומיושב שהגמ' אומרת שנלמד מהבהמות את התכונות הטובות שיש להם מכח יחסי אחת לרעותה, וזה נלמד רק אם לא ניתנה תורה. אבל שלמה המלך אומר שגם היום לאחר קבלת התורה נלמד חכמה מהנמלה. מדוע? כדאי להיות זריז. ולכן אומר הפסוק "ראה דרכיה וחכם" שאם תחכם ותבין את מעלותיו של הזריז תשבור את מדת עצלותך. פרפרת משה

1 יעויי"ש, וקשה למה הגמ' לא מביאה ללמוד חסד מהחסידה?

והנה הרמב"ן לעיל בפסוק י"ג כתב את טעם האיסור בעופות טמאים "מפני אכזריות תולדותם", ובפרשת ראה (דברים י"ד, ג') הוסיף שהם "מתועבים לנפש" וביאר דבריו הרבינו בחיי שנאסרו באכילה כיון שהקב"ה שונא את אכזריותן, וכן ביאר כאן האברבנאל שהם טמאים מפני שלימות הנפש, וברמב"ם במורה נבוכים כתב שלטמאים יש טבע אכזר ולכן אסורים באכילה כדי שטבע אכזריותם לא ידבק באדם, ומעתה אין לומר שמשו"ה לא הביאה הגמ' את החסידה כיון שזה עוף טמא ויש להטבע אכזר, דלא יתכן שילמדו מדת החסד מהאכזר, שהרי במה שהביאה הגמ' יש גם טמאים, כחתול ונמלה, וא"כ היו צריכים להביא גם חסידה. ודברי הרמב"ם והרמב"ן אינם סותרים לדברי הגמ' שאומרת שהיינו לומדים מחתול ונמלה אע"פ שיש להם טבע אכזר, דאין כוונת הגמ' שהיינו לומדים את כל המדות מהם, אלא הכוונה היא שמחתול היינו לומדים רק צניעות ומנמלה רק גזל ולכן קשה שנלמד מחסידה שעושה חסד. ויתכן שזה הטעם שהאבן עזרא ביאר אחרת מרש"י שכתב שזה לשון חסד בדרך רחוקה וכוונתו לכתוב "חסד הוא" בפרשת עריות שזה לשון ניאוף. אבל על רש"י קשה למה לא הוזכרה חסידה בגמ'?

ויתכן לבאר כדברי האדמו"ר מגור ה"חדושי הרי"ם" זצ"ל שהקשה שאם היא עושה חסד עם חברותיה מדוע היא נחשבת לעוף טמא, וביאר מפני שהיא עושה חסד רק עם חברותיה ולא עם אחרים. ולפ"ז יתכן שלכן לא הובאה החסידה בדברי רבי יוחנן כיון שזה לא חסד אלא אכזריות, ותהיה בזה ראיה שהחסד שעושה רק עם חברותיה אין בזה מעלה אלא חסרון.

פירש״י, מלמד, שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו וכן איתא בחולין מ״ב. תנא דבי רבי ישמעאל, זאת החיה אשר תאכלו, מלמד, שתפס הקב״ה מכל מין ומין והראה לו למשה. ויש להבין, הרי הקב״ה אמר למרע״ה את סימני הטהרה, מעלה גרה ומפריס פרסה, א״כ תו למה הוצרך להראות לו את החיות, דעל כרחך, אין בסימנים אלה שמסר לו הקב״ה כל ספק, דאם לא כן, דיש בסימנים ספק, עד שהקב״ה היה חייב להראות כל בהמה ובהמה למשרע״ה, א״כ מה יתן ומה יוסיף לנו, מה שהקב״ה הראה למשרע״ה כל חיה וחיה, הרי לדורות שיבואו, אין הקב״ה מראה להם ומנין ידעו הם, אם בהמה טהורה אם לאו, אם אין הסימנים מספיקים לכך.

וי״ל, עפ״י מה דאיתא בבכורות ז: תניתוה היוצא מן הטמא טמא היוצא מן הטהור טהור דהיינו, טמא הנולד מן הטהור, טהור, אך טהור הנולד מן הטמא הינו טמא וא״כ לדורות כשרואים סימני טהרה, כיצד אנו בטוחים, כי זה ממין טהור, דלמא נולד מן הטמא, אך יש בו סימני טהרה והוא טמא, אלא על כרחך צריכים לומר דסמכינן על הרוב.

והנה הקב״ה, דליכא ספיקא כלפי שמיא, ולא רצה שיזדקקו לרוב, לכן, רצה להודיעם באותה שעה את כל החיות שנולדו מן הטהורים אף דלא היו להם סימני טהרה ואת כל הנולדים מן הטמאים אף שהיו להם סימני טהרה, אבל לדורות באמת אזלינן רק בתר סימנים ולא חיישינן למיעוטא. יוצא איפוא, דמה שהראה הקב״ה למרע״ה כל מין ומין, היה רק לגבי בהמות וחיות שהיו להם סימני טהרה, אבל באמת הם נולדו מן הטמא, דהם טמאים והן לגבי בהמות וחיות שהיו להם סימני טומאה, אבל באמת הם נולדו מן הטהור וא״כ היו מותרים באכילה, ולשם כך היה הקב״ה צריך להראותם למשרע״ה, אבל לדידן, תמיד אזלינן בתר רובא ולכן אם יש לה סימני טהרה, טהור, ואם יש לה סימני טומאה טמא ולא חיישינן למיעוטא.

פנים יפות

בכלי יקר מפרש דבר נפלא , שסימן הטהרה כחזיר הוא הוא המטמא, לפי שבפרסה זו מטעה הבריות כאלו הוא כשר, וזה הטעם שהחזיר סמל השיקוץ והתיעוב, שיש בו גם סימן טהרה והוא שמוסיף לו הטומאה. ובמדרש תהלים מפורש ששמו חזיר שעתיד הקב"ה להחזירו לישראל, ותמוה אטו כימות המשיח תשתנה ח"ו התורה. ופירשו המפרשים שטבעו של החזיר ישתנה ויהיו לו סימני טהרה. וקשה שאם משנה טבעו כבר אינו כחזיר שמצוי כידינו היום.

ונראה שהרמז באיסור החזיר הוא סימז טהרה שבו, שהוא כצבוע שפושט טלפיו ואומר כשר אני, אבל לעת"ל לא נירא מצבועים, שלא יהא בידם לרמות, וא"כ יתבטל עיקר הרמז לאוסרו בגלל סימן טהרה שבו שמטעה לטהרו, אלא כיון שהתורה לא משתנית ואסוריה אסורי עולמים, גם לעת"ל יאסר החזיר, ומה שנא' במדרש שעתיד הקב"ה להחזירו היינו טעם האסור יתבטל .

ונפלאים דברי הגר"א זצ"ל בבאור הגמרא שבת קנה "לית עניא מכלבא ולית דעתיר מחזירא" ,ופירש רבינו זצ"ל, שחזיר ולשון הרע שניהם נאסרו בלאו, וזכה הלאו דחזיר שבדרך כלל כל אחד נזהר ונשמר שלא להכשל בו, ולית עני מכלכא, היינו לשון הרע שנאמר בה לכלב תשליכון אותו, וכמבואר בסוף פסחים על עוון לשון הרע, זה הלאו עני שמעטים נזהרים בו ורובם דשים בו בעקביהם .

טעם ודעת

וכתב האור החיים דלעתיד לבוא, החזיר יעלה גרה ויחזור להיות מותר, אך לא שיותר בלי סימני טהרה, שהרי התורה לא תשתנה (וכפי שכתב הרמב״ם בעיקר ט׳ מי״ג העיקרים, אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו — המלקט).

אך קשה, דאף שהחזיר ישתנה בסימניו ויעלה גרה, עדיין יהיה אסור, משום שהוולד יש לו את כל סימני הטהרה וכן כתב הרמב״ם בפ״א מהלכות מאכלות אסורות ה״ה, בהמה טמאה שילדה, כמין בהמה טהורה, שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה והרי הוא כמין שור לכל דבר או כמין שה, הרי זה אסור באכילה שהגדל מן הטמא טמא, והגדל מן הטהור טהור. וכן נפסק בשו״ע יו״ד סימן ע״ט. וא״כ קשה, דמה יתן ומה יוסיף לנו, העלת הגרה של החזיר לעתיד לבוא, הרי אכתי הוא נולד מחזיר טמא. וצ״ע.

פדדס יוסף

ונראה דלעתיד לבוא תמצא בהמה טהורה שתלד כדמות חזיר זכר עם סימני טהרה ובבהמה אחרת כדמות חזיר נקבה עם סימני טהרה ונזווג את הזכר עם הנקבה וא״כ הם ותולדותיהם ותולדות תולדותיהם עד סוף כל הדורות יהיו מותרים, כפי שנפסק ברמב״ם פ״א מהלכות מאכלות אסורות ה״ד, בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה אף על פי שאינו מפריס פרסה ולא מעלה גרה, אלא כמין סוס או חמור לכל דבר, הרי זה מותר באכילה והוא מבכורות הי: והוא הדין אם ילדה כמין חזיר, כדמוכח מדברי הגמי שם נ״ד. אמר רבה בר רב חנה אמר רבי יוחנן, ראה חזיר שכרוך אחר רחל, פטורה מן הבכורה ואסור באכילה, עד שיבא ויורה צדק לכם וכן הוא ברמב״ם (שם) בהמשך, במה דברים אמורים, כשילדה בפניו(הטהורה את הנראת כטמאה), אבל אם הניח פרה מעוברת בעדרו ובא ומצא כמין חזיר כרוך אחריה, אע״פ שהוא יונק ממנה, הרי זה ספק ואסור באכילה, שמא מן הטמאה נולד ונכרך אחר הטהורה, שמע מינה דאם הטהורה ילדה בפנינו מותרת ואפילו שילדה כמין חזיר, דהיוצא מן הטהור, טהור, אבל אכתי קשה דלזה אין צורך לחכות לעתיד לבוא שהרי גם האידנא בכהאי גוונא יהיה החזיר כשר.

חילך לאודייתא