עמוד א
קושייה א
(בהמשך לקושייה הקודמת), שנינו:
וּמִי אִית לֵיהּ לְרָבָא גְּרִירָה? וְהָא אִיתְּמַר: אָכַל שְׁנֵי זֵיתֵי חֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד, וְנוֹדַע לוֹ עַל אַחַת מֵהֶן, וְחָזַר וְאָכַל כְּזַיִת בְּהֶעְלֵמוֹ שֶׁל שֵׁנִי. אָמַר רָבָא: הֵבִיא קׇרְבָּן עַל רִאשׁוֹן — רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי מִתְכַּפְּרִין, שְׁלִישִׁי אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר.
מן המאמר שהביאו לנו, אנו רואים שרבא (דווקא) כן מאפשר 'גרירה' (שכן אף קורבן שני, מתכפר על הראשון).
אך הוא לא מאפשר 'גרירה על גרירה'.
והנושא שרבא דן עליו הוא לא 'גרירה על גרירה', אלא פשוט 'גרירה'. לכן, לפי דעתי הראיה שהביאו אינה משנה דבר.
עמוד ב
קושייה ב
שנינו על מקרה בו: אִיתְּמַר: אָכַל שְׁנֵי זֵיתֵי חֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד, וְנוֹדַע לוֹ עַל הָרִאשׁוֹן, וְחָזַר וְנוֹדַע לוֹ עַל הַשֵּׁנִי. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב שְׁתַּיִם. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב: ״עַל חַטָּאתוֹ ... וְהֵבִיא״. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּטוּר: ״מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ״.
אני חולק על הראיה שרבי יוחנן הביא מהמקרא (שכביכול המקרא מדבר על שני חטאות שצריך אותו אדם להקריב), כאמור:
(ג) אִ֣ם הַכֹּהֵ֧ן הַמָּשִׁ֛יחַ יֶחֱטָ֖א לְאַשְׁמַ֣ת הָעָ֑ם וְהִקְרִ֡יב עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א פַּ֣ר בֶּן־בָּקָ֥ר תָּמִ֛ים לַיהוָ֖ה לְחַטָּֽאת׃ (ד) וְהֵבִ֣יא אֶת־הַפָּ֗ר אֶל־פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְסָמַ֤ךְ אֶת־יָדוֹ֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַפָּ֔ר וְשָׁחַ֥ט אֶת־הַפָּ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
הביסוס לטענה שלי הוא הפסוק הבא:
וְלָקַ֛ח הַכֹּהֵ֥ן הַמָּשִׁ֖יחַ מִדַּ֣ם הַפָּ֑ר (ולא 'הפרים') וְהֵבִ֥יא אֹת֖וֹ (ולא 'אותם') אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃