דף ס'

Byגילעד בן-צור

עמוד א

קושייה א

כיצד אנו למדים מהמשנה שיש חלוקה בין הטבעות בעלות החותם?

משנה כלים י״ג:ו׳

טַבַּעַת שֶׁל מַתֶּכֶת וְחוֹתָם שֶׁלָּהּ שֶׁל אַלְמוֹג, טְמֵאָה. טַבַּעַת שֶׁל אַלְמוֹג וְחוֹתָם שֶׁלָּהּ שֶׁל מַתֶּכֶת, טְהוֹרָה.

Mishnah Kelim 13:6

Wood that serves a metal vessel is susceptible to impurity, but metal that serves a wooden vessel is clean. How so? If a lock is of wood and its clutches are of metal, even if only one of them is so, it is susceptible to impurity, but if the lock is of metal and its clutches are of wood, it is clean. If a ring was of metal and its seal of coral, it is susceptible to impurity, but if the ring was of coral and its seal of metal, it is clean. The tooth in the plate of a lock or in a key is susceptible to impurity by itself.

והרי לא למדנו שכל הטבעות שיש להן חותם - מקבלות טומאה?:

משנה כלים י״א:ח׳

כָּל תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים, טְמֵאִים. עִיר שֶׁל זָהָב, קַטְלָיוֹת, נְזָמִים וְטַבָּעוֹת, וְטַבַּעַת, בֵּין שֶׁיֶּשׁ לָהּ חוֹתָם וּבֵין שֶׁאֵין לָהּ חוֹתָם.

Mishnah Kelim 11:8

A helmet is susceptible to impurity but the cheek-pieces are clean, But if they have a receptacle for water they are susceptible to impurity. All weapons of war are susceptible to impurity: a javelin, a spear-head, metal boots, and a breastplate are susceptible to impurity. All women's ornaments are susceptible to impurity: a golden city (a tiara), a necklace, ear-rings, finger-rings, a ring whether it has a seal or does not have a seal, and nose-rings. If a necklace has metal beads on a thread of flax or wool and the thread broke, the beads are still susceptible to impurity, since each one is a vessel in itself. If the thread was of metal and the beads were of precious stones or pearls or glass, and the beads were broken while the thread alone remained, it is still susceptible to impurity. The remnant of a necklace [is susceptible] as long as there is enough for the neck of a little girl. Rabbi Eliezer says: even if only one ring remained it is unclean, since it also is hung around the neck.

קושייה ב

רבי נחמיה תולה את עיקר קבלת הטומאה בחפץ - בחלק העיקרי מבחינת חשיבות.

(לעומת חכמים) התולים את עיקר קבלת הטומאה בחפץ - בחלק העיקרי מבחינת מבנה.

את זה ניתן ללמוד מן הפסוק הבא:

שבת ס׳ א:א׳

(רבי נחמיה:)בְּקוֹלָב הַלֵּךְ אַחַר מַסְמְרוֹתָיו. בְּסוּלָּם הַלֵּךְ אַחַר שְׁלִיבוֹתָיו. בְּעַרְסָא הַלֵּךְ אַחַר שַׁלְשְׁלוֹתָיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמַּעֲמִיד.

Shabbat 60a:1

With a hanging board, follow its nails, upon which the objects hang. With a ladder, follow its rungs. With a large scale, follow its chains and not its baseplates. And the Rabbis say, with regard to all of these vessels, everything follows the support. The legal status of the object is not determined by the component of the vessel most significant in terms of function. It is determined by the component most significant in terms of structure. Therefore, according to Rabbi Neḥemya there is a distinction, even in the halakhot of Shabbat, between a ring with a seal and a ring without a seal, as in his opinion the seal constitutes the primary function of the ring. However, the Rabbis hold with regard to the halakhot of ritual impurity that the essential part of the ring is the ring itself, not the seal. Therefore, they permit going out into the public domain on Shabbat even with a ring that has a seal.

השאלה שלי היא דווקא לגבי ה"ערסא".

אם רבי נחמיה קובע את קבלת הטומאה בחפץ לפי חשיבות החלק, מדוע תולה את קבלת הטומאה ב"ערסא" - דווקא בשלשלותיו?

רש"י על שבת ס׳ א:א׳:ג׳

הלך אחר שלשלותיו - שתלוי בהן ואם של מתכת הן טמאות:

Rashi on Shabbat 60a:1:3

...

שהרי העיקר מבחינה חשיבותית(לפי שיטת רבי נחמיה) הן כפות המאזניים.

והעיקר מבחינה מבנית(לפי שיטת חכמים) הן השלשלות.

קושייה ג

במשנה זו אנחנו לומדים שאסור לצאת בשבת לא בתפילין ולא בקמיע שאין מן המומחה (שלא ידועה יעילותו בריפוי החולה).

משמע מכאן שמותר לצאת עם קמיע שהוא כן מן המומחה (שידועה יעילותו לריפוי):

שבת ס׳ א:ז׳

מַתְנִי׳ לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בְּסַנְדָּל הַמְסוּמָּר. וְלֹא בְּיָחִיד, בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּרַגְלוֹ מַכָּה. וְלֹא בִּתְפִילִּין, וְלֹא בְּקָמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּמְחֶה.(משמע שכן מותר בקמיע שהוא כן מן המומחה) וְלֹא בְּשִׁרְיוֹן וְלֹא בְּקַסְדָּא וְלֹא בְּמַגָּפַיִים. וְאִם יָצָא — אֵינוֹ חַיָּיב חַטָּאת.

Shabbat 60a:7

MISHNA: A man may not go out on Shabbat with a spiked sandal, as will be explained in the Gemara. And he may not go out with a single sandal when there is no wound on his foot. And he may neither go out with phylacteries, nor with an amulet when it is not from an expert, but rather it was written by someone who has not established a reputation as an expert in writing amulets that are effective for those who carry them. And he may neither go out with shiryon, nor with a kasda, nor with maggafayim. These terms will be explained in the Gemara. And if he went out into the public domain with any of these, he is not liable to bring a sin-offering.

כאן נשאלת השאלה- כיצד מתירים ב'קמיע מן המומחה' (שלא מן התורה) ואוסרים בתפילין (שהן מהתורה!)?

מה שגם אין חשש שהן יפלו והאדם יבוא לטלטלם 4 אמות ברשות הרבים, כיוון שהן קשורות!

עמוד ב

קושייה ד

שבת ס׳ א:ז׳

מַתְנִי׳ לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בְּסַנְדָּל הַמְסוּמָּר. וְלֹא בְּיָחִיד, בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּרַגְלוֹ מַכָּה.

Shabbat 60a:7

אחת הסיבות של החכמים לאסור על יציאה עם סנדל אחד בשבת (בזמן שאין ברגלו מכה) - היא כדי שלא יצחקו עליו האנשים, כאמור:

רש"י על שבת ס׳ א:ז׳:ג׳

בזמן שאין ברגלו מכה - בש"ס ירושלמי מפרש דלא ליחשדיה דטעין ליה לחבריה תותי כנפיה ולשון רבותי דילמא מחייכי עליה ושקיל דשליף ליה וממטי ליה בידי' בשכחת שבת ומיהו בזמן שיש ברגלו מכה שרי ובגמרא בעי בהי מינייהו יהיב ליה:

Rashi on Shabbat 60a:7:3

...

שבת ס׳ ב:ד׳

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְחַזֵּק, אֲבָל לְנוֹי — מוּתָּר.

Shabbat 60b:4

Rav Yehuda said that Shmuel said: The Sages taught that a spiked sandal is prohibited only when the nails were placed in the sandal to strengthen its form; however, if they were placed in the sandal for beauty, it is permitted. The Gemara asks: And with how many nails is it considered to be for beauty? Rabbi Yoḥanan said: Five on this sandal and five on that one. And Rabbi Ḥanina said: Seven on this one and seven on that one.

ובכן, כאן שמואל אומר שאסרו על יציאה עם סנדל מסומר - רק אם כוונתו לחזק את הנעל. ואם כוונתו היתה לנוי - מותר.

אם כך, מדוע יאסרו חכמים לצאת אם נעל מחוזקת? הרי הם דואגים שלא יצחקו על אדם בשל לבושו. וכאן, לא דואגים שהנעל תפרם (באמצע הרחוב) ויבואו אנשים לצחוק עליו?