דף מ"ב

Byגילעד בן-צור

עמוד א'

קושייה א'

פה בפסוק ב', מתוארים:

א. כיצד רבי שמואל מתיר לכבות בשבת גחלת (העשויה ממתכת) הנזרקת לרשות הרבים. מדוע? כדי שלא שאנשים לא יפגעו ממנה (ורש"י מוסיף: כי האיסור מדרבנן).

ב. כיצד רבי שמואל אוסר לכבות בשבת גחלת (העשויה מעץ) הנזרקת לרשות הרבים. מדוע? כיוון שלמרות שאנשים עלולים להיפגע ממנה - האיסור הוא מדאורייתא.

שבת מ״ב א:ב׳

לְמֵימְרָא דִּשְׁמוּאֵל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: מְכַבִּין גַּחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִזּוֹקוּ בָּהּ רַבִּים, אֲבָל לֹא גַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן — אֲפִילּוּ שֶׁל עֵץ נָמֵי!

Shabbat 42a:2

The Gemara asks: Is that to say that Shmuel, who permits adding water even in an amount sufficient to harden a vessel, holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that one may perform an action that inadvertently results in a prohibited labor? Didn’t Shmuel say: One may extinguish a piece of white-hot metal in a public area on Shabbat so that the masses will not be injured? That is because the piece of white-hot metal is not actual fire and extinguishing it is prohibited by rabbinic decree, not Torah law. The Sages did not issue decrees in situations where there is concern for public safety. However, one may not extinguish a red-hot wood coal because extinguishing it is prohibited by Torah law. And if it would enter your mind that Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, it should even be permitted to extinguish wood as well. When one extinguishes the coal, he intends neither to perform a prohibited labor nor to derive any benefit. He merely intends to prevent the coal from causing injury. Extinguishing the coal is a labor not necessary for its own sake. Rabbi Shimon says that one who performs a labor not necessary for its own sake is exempt.

ופה בפסוק ג', מפורטות הסיבות להחלטות רבי שמואל:

לגבי נקודה "א" - הסיבה להחלטתו היא בגלל שהאדם לא התכוון לעשיית מלאכה - ולכן פטור (כדעת רבי שמעון).

לגבי נקודה "ב" - הסיבה להחלטתו היא בגלל שלמרות שהאדם לא התכוון לעשיית המלאכה - הוא חייב (כדעת רבי יהודה).

שבת מ״ב א:ג׳

בְּדָבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, בִּמְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רָבִינָא: הִלְכָּךְ קוֹץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מוֹלִיכוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, וּבְכַרְמְלִית אֲפִילּוּ טוּבָא.

Shabbat 42a:3

The Gemara responds: In the case of an unintentional act, Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. In the case of labor not necessary for its own sake, he holds that he is liable, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Ravina said: Therefore, a thorn in the public domain that is liable to cause injury, one may move it from there in increments, each less than four cubits, on Shabbat. Although the Torah prohibits carrying an object four cubits in the public domain on Shabbat, carrying less than four cubits is prohibited only by rabbinic law. From Shmuel’s statement, it is clear that the Sages did not issue a decree in any case where there is a threat to the masses. And, therefore, if the thorn was in a karmelit, where the prohibition to carry is by rabbinic law, one is permitted to carry it even more than four cubits.

השאלה שלי היא כזאת:

כיצד רבי שמואל מבצע חלוקה בין 2 המקרים? הם דומים!

כי הרי גם במקרה "א" וגם במקרה "ב" - האדם המכבה את האש עושה זאת מתוך כוונה לכיבוי(הגנת הציבור מהאש)...

וניתן גם לטעון אחרת.. כי גם אם יוצאים מנקודת הנחה שמקרה "א" היה ללא כוונה - כיצד מקרה "ב" הופך לפתע להיות עם כוונה? כי מה ההבדל?

ואם ההבדל הוא דרבנן/דאורייתא - מדוע שלא יכתובו כן בגמרא? מדוע נתנו סיבות לא קשורות?