(א) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃
(1) Now the LORD said unto Abram: ‘Get thee out of thy country, and from thy kindred, and from thy father’s house, unto the land that I will show thee.
(א) וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת־הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽבָה׃ (ב) וַ֠יֵּרָא מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֥ה אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל׃ (ג) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אָסֻֽרָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה אֶת־הַמַּרְאֶ֥ה הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה מַדּ֖וּעַ לֹא־יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה׃ (ד) וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹהִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ (ה) וַיֹּ֖אמֶר אַל־תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־קֹ֖דֶשׁ הֽוּא׃ (ו) וַיֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ אֱלֹהֵ֣י אָבִ֔יךָ אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וַיַּסְתֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ פָּנָ֔יו כִּ֣י יָרֵ֔א מֵהַבִּ֖יט אֶל־הָאֱלֹהִֽים׃ (ז) וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו׃ (ח) וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֮ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃ (ט) וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם׃ (י) וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃
(1) Now Moses was keeping the flock of Jethro his father-in-law, the priest of Midian; and he led the flock to the farthest end of the wilderness, and came to the mountain of God, unto Horeb. (2) And the angel of the LORD appeared unto him in a flame of fire out of the midst of a bush; and he looked, and, behold, the bush burned with fire, and the bush was not consumed. (3) And Moses said: ‘I will turn aside now, and see this great sight, why the bush is not burnt.’ (4) And when the LORD saw that he turned aside to see, God called unto him out of the midst of the bush, and said: ‘Moses, Moses.’ And he said: ‘Here am I.’ (5) And He said: ‘Draw not nigh hither; put off thy shoes from off thy feet, for the place whereon thou standest is holy ground.’ (6) Moreover He said: ‘I am the God of thy father, the God of Abraham, the God of Isaac, and the God of Jacob.’ And Moses hid his face; for he was afraid to look upon God. (7) And the LORD said: ‘I have surely seen the affliction of My people that are in Egypt, and have heard their cry by reason of their taskmasters; for I know their pains; (8) and I am come down to deliver them out of the hand of the Egyptians, and to bring them up out of that land unto a good land and a large, unto a land flowing with milk and honey; unto the place of the Canaanite, and the Hittite, and the Amorite, and the Perizzite, and the Hivite, and the Jebusite. (9) And now, behold, the cry of the children of Israel is come unto Me; moreover I have seen the oppression wherewith the Egyptians oppress them. (10) Come now therefore, and I will send thee unto Pharaoh, that thou mayest bring forth My people the children of Israel out of Egypt.’
(ה) אשר עשו בחרן שֶׁהִכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה; אַבְרָהָם מְגַיֵּר את הָאֲנָשִׁים וְשָׂרָה מְגַיֶּרֶת הַנָּשִׁים, וּמַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאוּם; וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת שֶׁקָּנוּ לָהֶם, כְּמוֹ עָשָׂה אֶת כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה (שם ל"א), וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חַיִל (במד’ כ"ד), לְשׁוֹן קוֹנֶה וְכוֹנֵס:
(5) אשר עשו בחרן [THE SOULS] THAT THEY HAD GOTTEN (literally, made) IN HARAN — The souls which he had brought beneath the sheltering wings of the Shechinah. Abraham converted the men and Sarah converted the women and Scripture accounts it unto them as if they had made them. However, the real sense of the text is that it refers to the men-servants and to the maidservants whom they had acquired for themselves. The word “עשה” is used here as (in Genesis 31:1), “he has acquired (עשה) all this wealth”, and (Numbers 24:8), “And Israel acquires (עושה) wealth” — an expression for acquiring and amassing.
(ב) ביום השביעי וגו' - הה"ד (איוב מא): מי הקדימני ואשלם וגו'. דבר אחר: מי הקדימני ואשלם מדבר באברהם, שמעצמו הכיר להקב"ה, כמה דכתיב (משלי יד): מדרכיו ישבע סוג לב וגו'. מהו מדרכיו ישבע סוג לב? ר' אבא בר כהנא אומר: סוג לב וגו', שהוא מלא סיגים מדרכיו, עתיד להשתבע. משלי י"ד): ומעליו איש טוב זה היה אברהם שהכיר מעצמו להקב"ה, ולא היה אדם שלימד אותו היאך להכיר את המקום, אלא הוא מעצמו, וזהו אחד מד' בני אדם שמעצמם הכירו להקב"ה:
(י) וישב יוסף במצרים וגו' - ששה זוגות שנותיהם שוות: רבקה וקהת, לוי ועמרם, יוסף ויהושע, שמואל ושלמה, משה והלל הזקן, ר' יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא. משה עשה בפלטין של פרעה ארבעים שנה, ובמדין (ובמדבר) ארבעים שנה, ושמש את ישראל ארבעים שנה. רבי יוחנן בן זכאי עשה פרגמטיא ארבעים שנה, ולמד תורה ארבעים שנה, שמש את ישראל ארבעים שנה. ר' עקיבא עשה בור ארבעים שנה, ולמד תורה ארבעים שנה, ושמש את ישראל ארבעים שנה:
(ה) ויאמר הראני נא את כבודך - . ר' יהושע בן קרחה אמר: לא עשה משה יפה, שהסתיר פניו, שאלולי שהסתיר פניו, היה מגלה לו הקב"ה מה למעלן ומה למט,ן ומה שהיה ומה עתיד להיות, ובאחרונה בקש לראות, שנאמר: הראני נא את כבודך. אמר הקב"ה: כשבקשתי, לא בקשת, עכשיו שבקשת, איני מבקש
(יד) ויחר אף ה' במשה - וחרון אף עשה רושם לפי הפשט כאמור לפנינו: ויפגשהו ה' ויבקש המיתו - כדפירשתי אצל יעקב כשנעשה צולע על יריכו.
(טו) כי דבר ידבר הוא - הוא נתגדל שם ויש לי חיתוך לשון מצרים.
(14) ויחר אף ה' במשה, such an expression always means that G’d’s anger had tangible consequences for the one at whom G’d was angry. In this instance, the encounter described in verse 24 where G’d is described as seeking to kill him is such a consequence. I already explained on Genesis 32,29 that Yaakov’s having had to limp was a punishment for him.
(15) כי דבר ידבר הוא. He grew to maturity in Egypt, and he has complete mastery of the kind of Egyptian spoken by the upper classes, so that he will be listened to with respect.
(שמות ד, יד) ויחר אף ה' במשה רבי יהושע בן קרחה אומר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם וזה לא נאמר בו רושם ר"ש בן יוחי אומר אף זה נאמר בו רושם שנאמר (שמות ד, יד) הלא אהרן אחיך הלוי והלא כהן הוא הכי קאמר אני אמרתי אתה כהן והוא לוי עכשיו הוא כהן ואתה לוי
(ג) עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם:
(3) With ten tests Abraham, our father, was tested - and he withstood them all; in order to show how great his love was, peace be upon him.
(א) עתה תראה וגו' . הרהרת על מדותי, לא כאברהם שאמרתי לו (בראשית כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ואחר כך אמרתי לו (שם כב ב) העלהו לעולה, ולא הרהר אחרי, לפיכך עתה תראה העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אמות, כשאביאם לארץ:
(ב) כי ביד חזקה ישלחם. מפני ידי החזקה שתחזק עליו ישלחם:
(ג) וביד חזקה יגרשם מארצו. על כרחם של ישראל יגרשם, ולא יספיקו לעשות להם צידה וכן הוא אומר (שמות יב לג) ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם וגו' :
(יג) ויצום אל בני ישראל. צום עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם:
(יג) ואל פרעה מלך מצרים. צום עליו לחלק לו כבוד בדבריהם, זהו מדרשו ופשוטו צום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה. ודבר הצווי מהו, מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק הענין באלה ראשי בית אבותם (פסוק יד) ללמדנו היאך נלדו משה ואהרן ובמי נתיחסו: