הגדה של פסח:
וָרָב - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי
וַיְהִ֥י דְבַר־ה' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֕ם הוֹדַ֥ע אֶת־יְרוּשָׁלִַ֖ם אֶת־תּוֹעֲבֹתֶֽיהָ׃ וְאָמַרְתָּ֞ כֹּה־אָמַ֨ר אדושם ה' לִיר֣וּשָׁלִַ֔ם מְכֹרֹתַ֙יִךְ֙ וּמֹ֣לְדֹתַ֔יִךְ מֵאֶ֖רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֑י אָבִ֥יךְ הָאֱמֹרִ֖י וְאִמֵּ֥ךְ חִתִּֽית׃ וּמוֹלְדוֹתַ֗יִךְ בְּי֨וֹם הוּלֶּ֤דֶת אֹתָךְ֙ לֹֽא־כָרַּ֣ת שָׁרֵּ֔ךְ וּבְמַ֥יִם לֹֽא־רֻחַ֖צְתְּ לְמִשְׁעִ֑י וְהָמְלֵ֙חַ֙ לֹ֣א הֻמְלַ֔חַתְּ וְהָחְתֵּ֖ל לֹ֥א חֻתָּֽלְתְּ׃ לֹא־חָ֨סָה עָלַ֜יִךְ עַ֗יִן לַעֲשׂ֥וֹת לָ֛ךְ אַחַ֥ת מֵאֵ֖לֶּה לְחֻמְלָ֣ה עָלָ֑יִךְ וַֽתֻּשְׁלְכִ֞י אֶל־פְּנֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ בְּגֹ֣עַל נַפְשֵׁ֔ךְ בְּי֖וֹם הֻלֶּ֥דֶת אֹתָֽךְ׃ וָאֶעֱבֹ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ וָֽאֶרְאֵ֔ךְ מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ וָאֹ֤מַר לָךְ֙ בְּדָמַ֣יִךְ חֲיִ֔י וָאֹ֥מַר לָ֖ךְ בְּדָמַ֥יִךְ חֲיִֽי׃ רְבָבָ֗ה כְּצֶ֤מַח הַשָּׂדֶה֙ נְתַתִּ֔יךְ וַתִּרְבִּי֙ וַֽתִּגְדְּלִ֔י וַתָּבֹ֖אִי בַּעֲדִ֣י עֲדָיִ֑ים שָׁדַ֤יִם נָכֹ֙נוּ֙ וּשְׂעָרֵ֣ךְ צִמֵּ֔חַ וְאַ֖תְּ עֵרֹ֥ם וְעֶרְיָֽה׃ וָאֶעֱבֹ֨ר עָלַ֜יִךְ וָאֶרְאֵ֗ךְ וְהִנֵּ֤ה עִתֵּךְ֙ עֵ֣ת דֹּדִ֔ים וָאֶפְרֹ֤שׂ כְּנָפִי֙ עָלַ֔יִךְ וָאֲכַסֶּ֖ה עֶרְוָתֵ֑ךְ וָאֶשָּׁ֣בַֽע לָ֠ךְ וָאָב֨וֹא בִבְרִ֜ית אֹתָ֗ךְ נְאֻ֛ם אדושם ה' וַתִּ֥הְיִי לִֽי׃ וָאֶרְחָצֵ֣ךְ בַּמַּ֔יִם וָאֶשְׁטֹ֥ף דָּמַ֖יִךְ מֵֽעָלָ֑יִךְ וָאֲסֻכֵ֖ךְ בַּשָּֽׁמֶן׃ וָאַלְבִּישֵׁ֣ךְ רִקְמָ֔ה וָאֶנְעֲלֵ֖ךְ תָּ֑חַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁ֣ךְ בַּשֵּׁ֔שׁ וַאֲכַסֵּ֖ךְ מֶֽשִׁי׃ וָאֶעְדֵּ֖ךְ עֶ֑דִי וָאֶתְּנָ֤ה צְמִידִים֙ עַל־יָדַ֔יִךְ וְרָבִ֖יד עַל־גְּרוֹנֵֽךְ׃ וָאֶתֵּ֥ן נֶ֙זֶם֙ עַל־אַפֵּ֔ךְ וַעֲגִילִ֖ים עַל־אָזְנָ֑יִךְ וַעֲטֶ֥רֶת תִּפְאֶ֖רֶת בְּרֹאשֵֽׁךְ׃ וַתַּעְדִּ֞י זָהָ֣ב וָכֶ֗סֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ֙ ששי [שֵׁ֤שׁ] וָמֶ֙שִׁי֙ וְרִקְמָ֔ה סֹ֧לֶת וּדְבַ֛שׁ וָשֶׁ֖מֶן אכלתי [אָכָ֑לְתְּ] וַתִּ֙יפִי֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וַֽתִּצְלְחִ֖י לִמְלוּכָֽה׃ וַיֵּ֨צֵא לָ֥ךְ שֵׁ֛ם בַּגּוֹיִ֖ם בְּיָפְיֵ֑ךְ כִּ֣י ׀ כָּלִ֣יל ה֗וּא בַּֽהֲדָרִי֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי עָלַ֔יִךְ נְאֻ֖ם אדושם ה'׃
The word of the LORD came to me: O mortal, proclaim Jerusalem’s abominations to her, and say: Thus said the Lord GOD to Jerusalem: By origin and birth you are from the land of the Canaanites—your father was an Amorite and your mother a Hittite. As for your birth, when you were born your navel cord was not cut, and you were not bathed in water to smooth you; you were not rubbed with salt, nor were you swaddled. No one pitied you enough to do any one of these things for you out of compassion for you; on the day you were born, you were left lying, rejected, in the open field. When I passed by you and saw you wallowing in your blood, I said to you: “Live in spite of your blood.” Yea, I said to you: “Live in spite of your blood.” I let you grow like the plants of the field; and you continued to grow up until you attained to womanhood, until your breasts became firm and your hair sprouted. You were still naked and bare when I passed by you [again] and saw that your time for love had arrived. So I spread My robe over you and covered your nakedness, and I entered into a covenant with you by oath—declares the Lord GOD; thus you became Mine. I bathed you in water, and washed the blood off you, and anointed you with oil. I clothed you with embroidered garments, and gave you sandals of dolphin leather to wear, and wound fine linen about your head, and dressed you in silks. I decked you out in finery and put bracelets on your arms and a chain around your neck. I put a ring in your nose, and earrings in your ears, and a splendid crown on your head. You adorned yourself with gold and silver, and your apparel was of fine linen, silk, and embroidery. Your food was choice flour, honey, and oil. You grew more and more beautiful, and became fit for royalty. Your beauty won you fame among the nations, for it was perfected through the splendor which I set upon you—declares the Lord GOD.
פֶּן־אַפְשִׁיטֶ֣נָּה עֲרֻמָּ֔ה וְהִ֨צַּגְתִּ֔יהָ כְּי֖וֹם הִוָּֽלְדָ֑הּ וְשַׂמְתִּ֣יהָ כַמִּדְבָּ֗ר וְשַׁתִּ֙הָ֙ כְּאֶ֣רֶץ צִיָּ֔ה וַהֲמִתִּ֖יהָ בַּצָּמָֽא׃
Else will I strip her naked And leave her as on the day she was born: And I will make her like a wilderness, Render her like desert land, And let her die of thirst.
הָלֹ֡ךְ וְקָֽרָאתָ֩ בְאָזְנֵ֨י יְרוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה׃
Go proclaim to Jerusalem: Thus said the LORD: I accounted to your favor The devotion of your youth, Your love as a bride— How you followed Me in the wilderness, In a land not sown.
וכיון שמתעברות באות לבתיהן, וכיון שהגיע זמן מולידיהם, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר (שיר ח, ה): תחת התפוח עוררתיך, והקדוש ברוך הוא שולח מלאך משמי מרום ומנקה אותם, ומשפר אותם, כחיה זו שמשפרת את הולד, שנאמר (יחזקאל טז, ד): ומולדותיך ביום הולדת אותך וגו', ומנקט להם שני עגולין, אחד של שמן, ואחד של דבש, שנאמר (דברים לב, יג): וינקהו דבש מסלע וגו'. וכיון שמכירין בהם המצריים, רצו להרגם. ונעשה להן נס, ונבלעין בקרקע, ומביאין שורים וחורשין על גביהן, שנאמר (תהלים קכט, ג): על גבי חרשו חורשים. ולאחר שהולכין, מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר (יחזקאל שם, ז): רבבה כצמח השדה נתתיך וגו'. וכיון שמתגדלין, באין עדרים עדרים לבתיהם, שנאמר (שם שם, שם): ותבואי בעדי עדיים, אל תקרי בעדי עדיים, אלא בעדרי עדרים, וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים, הם הכירוהו תחילה, שנאמר (שמות טו, ב): זה אלי ואנואו: כשראה שהם פרים ורבים גזר על הזכרים, הדא הוא דכתיב (שמות א, טו): ויאמר מלך מצרים למילדות וגו'. מה היו המילדות? רב אמר: כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע בת עמינדב. רבי שמואל בר נחמן אמר: אשה ובתה, יוכבד ומרים, ולא היו למרים אלא חמש שנים, שאהרן גדול ממשה שלש שנים. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: הולכת היתה עם יוכבד אמה ועושה צרכיה, והיתה זריזה, שעד שהתינוק קטן הוא, ניכר הוא, שאמר שלמה (משלי כ, יא): גם במעלליו יתנכר נער וגו'. אשר שם האחת שפרה, שהיתה משפרת את התינוק, כשהוא יוצא מלא דם. פועה, שהיתה נופעת יין בתינוק אחר אמה. דבר אחר: שפרה, שפרו ורבו ישראל עליה. פועה, שהיתה מפיעה את התינוק, כשהיו אומרים מת. דבר אחר: שפרה, ששפרה מעשיה לפני האלהים. דבר אחר: פועה, שהופיעה את ישראל לאלהים. דבר אחר: פועה, שהופיעה פנים כנגד פרעה, וזקפה חטמה בו. ואמרה לו: אוי לו לאותו האיש, כשיבוא האלהים לפרע ממנו, נתמלא עליה חמה להרגה. שפרה, שהיתה משפרת על דברי בתה, ומפיסת עליה. אמרה לו: אתה משגיח עליה תינוקת היא, ואינה יודעת כלום. רבי חנינא בר רב יצחק אמר: שפרה, שהעמידה ישראל לאלהים, שבשבילם נבראו השמים, שכתוב בהם (איוב כו, יג): ברוחו שמים. שפרה, פועה, שהופיעה פנים כנגד אביה, שהיה עמרם ראש סנהדרין באותה שעה, כיון שגזר פרעה, ואמר (שמות שם, כב): כל הבן הילוד. אמר עמרם: ולריק ישראל מולידים?! מיד הוציא את יוכבד ופרש עצמו מתשמיש המטה, וגרש את אשתו כשהיא מעוברת משלשה חודשים. עמדו כל ישראל וגרשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: גזרתך קשה משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה על הזכרים ונקבות! פרעה רשע הוא, וגזרתו ספק מתקימת ספק אינה מתקימת, אבל אתה צדיק, וגזרתך מתקימת! עמד הוא והחזיר את אשתו, עמדו כל ישראל והחזירו את נשותיהם. הוי, פועה, שהופיעה פנים כנגד אביה: