(א) בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הֵם עִקַּר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהֵם עַמּוּדֵי הַהוֹרָאָה וּמֵהֶם חֹק וּמִשְׁפָּט יוֹצֵא לְכָל יִשְׂרָאֵל. וַעֲלֵיהֶן הִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-יא) "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. וְכָל הַמַּאֲמִין בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ וּבְתוֹרָתוֹ חַיָּב לִסְמֹךְ מַעֲשֵׂה הַדָּת עֲלֵיהֶן וְלִשָּׁעֵן עֲלֵיהֶן:
(ב) כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּהוֹרָאָתָן עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-יא) "לֹא תָסוּר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה מִפְּנֵי שֶׁנִּתָּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין. שֶׁכָּל חָכָם שֶׁמּוֹרֶה עַל דִּבְרֵיהֶם מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-יב) "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן" וְגוֹ'. אֶחָד דְּבָרִים שֶׁלָּמְדוּ אוֹתָן מִפִּי הַשְּׁמוּעָה וְהֵם תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁלְּמַּדוּם מִפִּי דַּעְתָּם בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן וְנִרְאָה בְּעֵינֵיהֶם שֶׁדָּבָר זֶה כָּךְ הוּא. וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁעֲשָׂאוּם סְיָג לַתּוֹרָה וּלְפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה וְהֵן הַגְּזֵרוֹת וְהַתַּקָּנוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁמֹעַ לָהֶן. וְהָעוֹבֵר עַל כָּל אֶחָד מֵהֶן עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים יז-יא) "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" אֵלּוּ הַתַּקָּנוֹת וְהַגְּזֵרוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת שֶׁיּוֹרוּ בָּהֶם לָרַבִּים כְּדֵי לְחַזֵּק הַדָּת וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם. וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁיִּלְמְדוּ אוֹתָן מִן הַדִּין בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן. מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ זוֹ הַקַּבָּלָה שֶׁקִּבְּלוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ:
(ד) ....מִשֶּׁבָּטַל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל רָבְתָה מַחְלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל זֶה מְטַמֵּא וְנוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו וְזֶה מְטַהֵר וְנוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו זֶה אוֹסֵר וְזֶה מַתִּיר:
(כט) נִמְצָא רַבִּינָא וְרָב אַשֵׁי וְחַבְרֵיהֶם, סוֹף גְּדוֹלֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הַמַּעְתִּיקִים תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְשֶׁגָּזְרוּ גְּזֵרוֹת וְהִתְקִינוּ תַּקָּנוֹת וְהִנְהִיגוּ מִנְהָגוֹת וּפָשְׁטוּ גְּזֵרוֹתָם וְתַקָּנוֹתָם וּמִנְהֲגוֹתָם בְּכָל יִשְׂרָאֵל, בְּכָל מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם.
(ל) וְאַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁלְּרָב אַשֵׁי, שֶׁחִבַּר הַתַּלְמוּד בִּימֵי בְּנוֹ וּגְמָרוֹ, נִתְפַּזְּרוּ יִשְׂרָאֵל בְּכָל הָאֲרָצוֹת פִּזּוּר יָתֵר, וְהִגִּיעוּ לַקְּצָווֹת וְלָאִיִּים הָרְחוֹקִים; וְרָבְתָה קְטָטָה בָּעוֹלָם, וְנִשְׁתַּבְּשׁוּ הַדְּרָכִים בִּגְיָסוֹת. וְנִתְמַעַט תַּלְמוּד תּוֹרָה, וְלֹא נִתְכַּנְּסוּ יִשְׂרָאֵל לִלְמֹד בִּישִׁיבוֹתֵיהֶם אֲלָפִים וּרְבָבוֹת כְּמוֹ שֶׁהָיוּ מִקֹּדֶם.
(לא) אֵלָא מִתְקַבְּצִים יְחִידִים הַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר יי קוֹרֶא בְּכָל עִיר וְעִיר וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, וּמְבִינִים בְּחִבּוּרֵי הַחֲכָמִים כֻּלָּם, וְיוֹדְעִים מֵהֶם דֶּרֶךְ הַמִּשְׁפָּט הֵיאַךְ הוּא.
(לב) וְכָל בֵּית דִּין שֶׁעָמַד אַחַר הַתַּלְמוּד בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וְגָזַר אוֹ הִתְקִין אוֹ הִנְהִיג לִבְנֵי מְדִינָתוֹ, אוֹ לִבְנֵי מְדִינוֹת--לֹא פָשְׁטוּ מַעֲשָׂיו בְּכָל יִשְׂרָאֵל: מִפְּנֵי רֹחַק מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם, וְשִׁבּוּשׁ הַדְּרָכִים; וֶהֱיוֹת בֵּית דִּין שֶׁלְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה יְחִידִים, וּבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁלְּשִׁבְעִים בָּטַל מִכַּמָּה שָׁנִים קֹדֶם חִבּוּר הַתַּלְמוּד.
(לג) לְפִיכָּךְ אֵין כּוֹפִין אַנְשֵׁי מְדִינָה זוֹ לִנְהֹג בְּמִנְהַג מְדִינָה אַחֶרֶת, וְאֵין אוֹמְרִין לְבֵית דִּין זֶה לִגְזֹר גְּזֵרָה שֶׁגְּזָרָהּ בֵּית דִּין אַחֵר בִּמְדִינָתוֹ. וְכֵן אִם לִמַּד אֶחָד מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁדֶּרֶךְ הַמִּשְׁפָּט כָּךְ הוּא, וְנִתְבָּאַר לְבֵית דִּין אַחֵר שֶׁעָמַד אַחֲרָיו שְׁאֵין זֶה דֶּרֶךְ הַמִּשְׁפָּט הַכָּתוּב בַּתַּלְמוּד--אֵין שׁוֹמְעִין לָרִאשׁוֹן, אֵלָא לְמִי שֶׁהַדַּעַת נוֹטָה לִדְבָרָיו, בֵּין רִאשׁוֹן, בֵּין אַחֲרוֹן.
(לד) וּדְבָרִים הַלָּלוּ, בְּדִינִים וּגְזֵרוֹת וְתַקָּנוֹת וּמִנְהָגוֹת שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ אַחַר חִבּוּר הַתַּלְמוּד. אֲבָל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבַּתַּלְמוּד הַבַּבְלִי, חַיָּבִין כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לָלֶכֶת בָּהֶם; וְכוֹפִין כָּל עִיר וְעִיר וְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה לִנְהֹג בְּכָל הַמִּנְהָגוֹת שֶׁנָּהֲגוּ חֲכָמִים שֶׁבַּתַּלְמוּד, וְלִגְזֹר גְּזֵרוֹתָם וְלָלֶכֶת בְּתַקָּנוֹתָם.
(לה) הוֹאִיל וְכָל אוֹתָן הַדְּבָרִים שֶׁבַּתַּלְמוּד הִסְכִּימוּ עֲלֵיהֶם כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאוֹתָן הַחֲכָמִים שֶׁהִתְקִינוּ אוֹ שֶׁגָּזְרוּ אוֹ שֶׁהִנְהִיגוּ אוֹ שֶׁדָּנוּ דִּין וְלִמְּדוּ שֶׁהַמִּשְׁפָּט כָּךְ הוּא הֶם כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ רֻבָּן, וְהֶם שֶׁשָּׁמְעוּ הַקַּבָּלָה בְּעִיקְרֵי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, אִישׁ מִפִּי אִישׁ עַד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ.
(לו) כָּל הַחֲכָמִים שֶׁעָמְדוּ אַחַר חִבּוּר הַתַּלְמוּד וּבָנוּ בּוֹ, וְיָצָא לָהֶם שֵׁם בְּחָכְמָתָם--הֶם הַנִּקְרָאִים גְּאוֹנִים. וְכָל אֵלּוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁעָמְדוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְאֶרֶץ שִׁנְעָר וּבִסְפָרַד וּבְצָרְפַת לִמְּדוּ דֶּרֶךְ הַתַּלְמוּד וְהוֹצִיאוּ לָאוֹר תַּעֲלוּמוֹתָיו וּבֵאֲרוּ עִנְיָנָיו, לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ עֲמוּקָה דַּרְכּוֹ עַד לִמְאוֹד. וְעוֹד שְׁהוּא בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי מְעֹרָב עִם לְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת, לְפִי שֶׁאוֹתָהּ הַלָּשׁוֹן הָיְתָה בְּרוּרָה לַכֹּל בְּשִׁנְעָר בָּעֵת שֶׁחֻבַּר הַתַּלְמוּד; אֲבָל בִּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת וְכֵן בְּשִׁנְעָר בִּימֵי הַגְּאוֹנִים, אֵין אָדָם מַכִּיר אוֹתָהּ לָשׁוֹן עַד שֶׁמְּלַמְּדִים אוֹתוֹ.
(לז) וּשְׁאֵלוֹת רַבּוֹת שׁוֹאֲלִין אַנְשֵׁי כָּל עִיר וְעִיר לְכָל גָּאוֹן שֶׁיִּהְיֶה בִּימֵיהֶם לְפָרַשׁ לָהֶם דְּבָרִים קָשִׁים שֶׁבַּתַּלְמוּד, וְהֶם מְשִׁיבִים לָהֶם כְּפִי חָכְמָתָם; וְאוֹתָן הַשּׁוֹאֲלִין מְקַבְּצִין הַתְּשׁוּבוֹת, וְעוֹשִׂין מֵהֶן סְפָרִים לְהָבִין מֵהֶם.
(לח) גַּם חִבְּרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר, חִבּוּרִין לְבָאַר הַתַּלְמוּד: מֵהֶם מִי שֶׁפֵּרַשׁ הֲלָכוֹת יְחִידוֹת, וּמֵהֶם מִי שֶׁפֵּרַשׁ פְּרָקִים יְחִידִים שֶׁנִּתְקַשּׁוּ בְּיָמָיו, וּמֵהֶם מִי שֶׁפֵּרַשׁ מַסֶּכְתּוֹת וּסְדָרִים.
(לט) וְעוֹד חִבְּרוּ הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, בְּעִנְיַן הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְהַחַיָּב וְהַפָּטוּר, בִּדְבָרִים שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לָהֶם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ קְרוֹבִין לְמַדַּע מִי שְׁאֵינוּ יָכוֹל לֵירַד לְעָמְקוֹ שֶׁלַּתַּלְמוּד. וְזוֹ הִיא מְלֶאכֶת יי שֶׁעָשׂוּ בָּהּ כָּל גְּאוֹנֵי יִשְׂרָאֵל, מִיּוֹם שֶׁחֻבַּר הַתַּלְמוּד וְעַד זְמָן זֶה, שְׁהוּא שָׁנָה שְׁמִינִית אַחַר מֵאָה וְאֶלֶף לְחָרְבָּן.
(29) To conclude: Ravina, Rav Ashe, and their colleagues are the last sages of Israel who transmitted the Oral Law, and who decreed decrees, made regulations and created customs which became accepted by all Israelites wherever they live.
(30) After the court of rav Ashe, who authored and canonized the Talmud during his son's lifetime, the Israelites were dispersed all over the land in extreme measure, and have reached the end of the world and the far islands. There were also great wars and the roads were blocked by armies, and the level of Torah learning has diminished, and the Israelites did not gather in their Yeshivot to study by the tens of thousands as it was done before.
(31) Rather some individuals, the remnants named by God (see Joel 3:5), would gather in each town and country and study Torah, and master the works of all the sages, and from them they learned the way of the law.
(32) Each court which was established after the Talmud in any country, and made decrees, regulations, or customs, to its country or other countries, its decision have not spread through the whole people - because of the dispersion and the difficulty of traveling. Also, that court was considered an individual since the great court, of seventy members, has been annulled many years prior to the canonization of the Talmud. Th..
(33) Therefore we cannot force the residents of one country to follow the custom of another country, and we do not tell a court to make a decree similar to the one made by a different court [even] in the same country. Also, if one of the Geonim taught the way of the law in one manner, and a later court understood that it differs from the way of the law as written in the Talmud, we do not follow the earlier, but rather to the one whose argument is more convincing, regardless if he an earlier or later sage.
(34) These rules apply to the laws, decrees, regulations, and customs, introduced after eh canonization of the Talmud. However, all matters mentioned on the Babylonian Talmud are binding to all Israelites. We force all cities and all countries to follow all customs followed by the Talmudic sages, and to uphold their decrees and their regulations.
(35) [That is] because all these matters in the Talmud were agreed upon by all Israel, and the sages who regulated or decreed or made a custom or judged and taught that the law is such and such, are all the sages of israel or their majority, and they are the ones who received the whole transmission, person from person, all the way to Moshe at Sinai.
(36) All the sages who lived after the canonization of the Talmud and analyzed it, and made a name for themselves through their wisdom - are called geonim. And all these Geonim who lived in Israel, Shinar [Babylonia], Spain and France taught the way of the Talmud, revealed its mysteries and explained its matters, since its path is very deep [hard to comprehend]. Also, it is written in Aramaic with a mixture of other languages, since that language was the lingua franca of Shinar at the time of the canonization of the Talmud, but in other places and even in Shinar at the time of the Geonim, one would not know this language unless it was taught to him.
(37) The people of each city would ask many question of their contemporary Gaon, requesting explanation for the difficult matters of the Talmud, and the [Geonim] answered in accordance with their wisdom. The addressees would then gather the responses into books they would use for studying.
(38) The Geonim of each generation also wrote books to explain the Talmud, some explained single units, some explained specific chapters which present problems to his contemporary students, and some explained whole tractates and orders.
(39) They also wrote clear-cut laws, on timely matters of the forbidden and the permissible, the punishable and the exempt, so those who cannot fathom the Talmud will be closer to understanding [the laws]. This is the holy work in which all Israelite Geonim were engaged in, from the canonization of the Talmud until today, 1108 years after the destruction (1178 CE).
בית יוסף הקדמה
ברוך יי' אלהי ישראל אשר ברא עולמו לתכלית האדם ומכל מין האדם בחר לו עם סגולה יעקב חבל נחלתו ומרוב אהבתו לעם קרובו קרבנולפני הר סיני והנחילנו על ידי מבחר המין האנושי משה רבינו ע"ה תורה ומצות חוקים ומשפטים צדיקים לטוב לנו למען נלך בדרכיו ונמצא חןבעיניו. ויהי כי ארכו לנו הימים הורקנו מכלי אל כלי ובגולה הלכנו וכמה צרות צרורות תכופות וצרות זו לזו באו עלינו עד כי נתקיים בנובעונותינו ואבדה חכמת חכמיו וגו' (ישעיה כט יד) ואזלת יד התורה ולומדיה כי לא נעשית התורה כב' תורות אלא כתורות אין מספר לסבת רובהספרים הנמצאים בביאור משפטיה ודיניה. וגם כי הם ע"ה כוונתם היתה להאיר מחשכנו נמשך לנו מתוך האור הטוב שנהנינו מהם ע"הספק ומבוכה רבה בהיות כל אחד מחבר ספר לעצמו וכופל מה שכבר כתב וחיבר מי שקדמו או כותב הדין בהיפך מה שכתבו חבירו ולא יזכירדבריו כי תמצא כמה פוסקים מביאים דין אחד סתם כאילו הוא מוסכם בלי שום חולק וכשתחקור בדבר תמצא שגדולים חלוקים בו כמו שזהברור במקומות אין מספר למי שעיין בספרי הפוסקים ועיין מקום דבריהם בגמרא ובפוסקים הקודמים:
ולכן הסכמתי לסמכו לאחד מהפוסקים המפורסמים. ועלה בדעתי לסמכולספר הרמב"ם ז"ל להיותו הפוסק היותר מפורסם בעולם. וחזרתי בי מפני שאינו מביא אלא סברא אחת והייתי צריך להאריך ולכתוב סברותשאר הפוסקים וטעמם. ולכן הסכמתי לסמכו לספר ארבעה טורים שחבר הרב רבינו יעקב בן הרא"ש ז"ל כי הוא כולל רוב דעות הפוסקים:ר:
ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"שז"ל אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקין על הדעת ההוא ולכן פשט המנהג בהיפך:
ומקום שאחד מן הג' העמודים הנזכרים לא גילה דעתו בדין ההוא והשני עמודים הנשארין חולקין בדבר הנה הרמב"ן והרשב"א והר"ןוהמרדכי וסמ"ג ז"ל לפנינו אל מקום אשר יהיה שמה הרוח רוח אלהי"ן קדישין ללכת נלך כי אל הדעת אשר יטו רובן כן נפסוק הלכה:
ובמקום שלא גילה דעתו שום אחד מן הג' עמודים הנזכרים נפסוק כדברי החכמים המפורסמים שכתבו דעתם בדין ההוא. ודרך זו דרך המלךנכונה וקרובה אל הדעת להרים מכשול:
ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים אע"פ שאנו נכריע בהפך יחזיקו במנהגם כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר ואסור להםלנהוג היתר כדאיתא בפרק מקום שנהגו (פסחים נא א):
מסכת פסחים נא
בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן, אמרו לו: אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן. - אמרלהו: כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר דשמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך. בני חוזאי נהגי דמפרשי חלה מארוזא. אתו ואמרו ליהלרב יוסף. אמר להו: ניכלה זר באפייהו. איתיביה אביי: דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור -
אי אתה רשאי להתירן בפניהם. אמר לו: ולאו מי איתמר עלה, אמר רב חסדא: בכותאי. - כותאי מאי טעמא - משום דמסרכי מילתא, הנך אינשינמי סרכי מילתא! - אלא אמר רב אשי: חזינן, אי רובן אורז אכלי - לא ניכלה זר באפייהו, דילמא משתכחא תורת חלה מינייהו. ואי רובן דגן אכלי- ניכלה זר באפייהו, דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב.
גופא, דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור - אי אתה רשאי להתירן בפניהן. אמר רב חסדא: בכותאי עסקינן. - וכולי עלמא לא? והתניא:רוחצין שני אחין כאחד, ואין רוחצין שני אחין בכבול. ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל, שרחצו שניהם כאחד בכבול, ולעזה עליהן כלהמדינה, אמרו: מימינו לא ראינו כך. ונשמט הלל ויצא לבית החיצון, ולא רצה לומר להן מותרין אתם. יוצאים בקורדקיסון בשבת, ואין יוצאיןבקורדקיסון בשבת בבירי. ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שיצאו בקורדקיסון בשבת בבירי, ולעזה עליהן המדינה. ואמרו: מימינו לאראינו כך, ושמטום ונתנום לעבדיהן, ולא רצו לומר להן מותרין אתם. - ויושבין על ספסלי נכרים בשבת, ואינן יושבין על ספסלי נכרים בשבתבעכו. ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל שישב על ספסלי נכרים בשבת בעכו, ולעזה עליו כל המדינה, אמרו: מימינו לא ראינו כך. נשמט על גביקרקע, ולא רצה לומר להן מותרין אתם. בני מדינת הים נמי, כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו - ככותים דמו. בשלמא ספסלי נכרים - משום דמחזיכמקח וממכר. בקורדקיסון נמי - דילמא משתלפין ואתי לאיתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים. אלא רוחצין מאי טעמא לא? - כדתניא: עםהכל אדם רוחץ, חוץ מאביו וחמיו. ובעל אמו, ובעל אחותו. ורבי יהודה מתיר באביו מפני כבוד אביו. והוא הדין לבעל אמו. ואתו אינהו וגזורבשני אחין משום בעל אחותו. תנא: תלמיד לא ירחץ עם רבו, ואם רבו צריך לו - מותר.
תוספות על פסחים
אי אתה רשאי להתירן בפניהן - תימה א"כ היאך התיר ר' בית שאן בפ"ק דחולין (דף ו:) ותירץ רבינו נסים במגילת סתרים דהאי דבריםהמותרים ואחרים נהגו בהן איסור היינו שיודעים שהן מותרים והם רוצים להחמיר על עצמן וכן משמע לישנא דברים המותרים אבל דבריםשנוהגים מחמת טעות שסבורים שהוא אסור והוא מותר יכול להתיר בפניהם וכן משמע בהדיא בירושלמי וא"ת א"כ אמאי קאמר דילמא אתילאפרושי מן הפטור על החיוב כיון דידעי שהוא פטור וי"ל דלאו כ"ע ידעי
שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדרים סימן ריד
סעיף א
דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם;
אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעםאחת, צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים, לסייג ופרישות, יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה, ולא לעולם. אבל הנוהגיםאיסור בדברים המותרים ה מחמת שסוברים שהם אסורים, לא הוי כאילו קבלום בנדר. ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר,נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים; ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור, אין מתירין לו אפילו כעין התרת נדרים, דהוי כאילו קבלועל עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם (והמנהג כסברא הראשונה).
סעיף ב
קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם; ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייגלתורה; וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם, הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן, ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפנימנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור, הותרו בהם אם אין דעתם לחזור.
ש"ך יורה דעה סימן ריד
א נהגו בהן איסור - מחמת סייג וגדר ופרישות
ז וחייבים לעשות כתקנתן - מיהו היינו דוקא במנהג חשוב שנהגו כן ע"פ ת"ח אבל במנהג גרוע אינו חייב לעשות כתקנתן שלא בפניהןאו בפני ת"ח רק בפני ע"ה חייב לנהוג כן כדי שלא יזלזל כ"כ התוספות והרא"ש פרק מקום שנהגו מיהו כ' הרא"ש דאם יש לחוש למחלוקתאסור בכל ענין שאין לשנות מפני המחלוקת וכ"כ רבינו ירוחם נתיב ג' ח"ה וכ"כ הט"ו בא"ח סימן תס"ח סעיף ד' וכ"כ הרמב"ם סוף הלכות י"טוהוא מהש"ס דפרק מקום שנהגו
שו"ת יביע אומר חלק ג - יורה דעה סימן יא
(א) והנה לדבר הזה יסלח נא הדר"ג נ"י, שאין זה ענין לדברי המג"א הנ"ל, דהמג"א מיירי במקום שכולם (או רובם ככולם) נהגו כדעת איזהפוסק להחמיר בדבר מסויים, וכמבואר במקורן של דברים בפסחים (נ:), בני בישן נהגי דלא אזלי מצור לצידון במעלי שבתא, אתו בנייהו קמי ר'יוחנן, אמרו ליה אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן, אמר להו כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנא' שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך.והכי פסקינן ביו"ד (סי' ריד ס"ב). אבל משפחות אחדות מתוך עיר גדולה שנהגו איזה מנהג על עצמם להחמיר כדעת איזה פוסק, ואין המנהגכן באותה העיר, אע"פ שרשאים המיעוט לנהוג לחומרא, דלא דמי למ"ש מרן ביו"ד (שם), שהבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העירוחייבין לעשות כתקנתן, ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם, ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור, הותרו בהם, כל שאיןדעתם לחזור. ע"כ. שי"ל כמ"ש בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד ס"ס קצג), שכל מה שחששו לזה באומרם (פסחים נ:) אל ישנה אדם מפני המחלוקת,אינו אלא במנהג שאין בו שום איסור מצד הדין, אבל הכא כיון דלהרמב"ם איכא איסורא, מי שרוצה להחמיר תע"ב. ועי"ל שלא אמרו אל ישנהאדם מפני המחלוקת, אלא בהולך ממקום למקום, ואפי' דעתו להשתקע שם, משום דמ"מ בני העיר מקפידים כשרואים אותו נוהג היפךמנהגם. אבל בן עיר שרוצה להחמיר על עצמו באיזה דבר, אין בני העיר מקפידים עליו במה שמחמיר על עצמו היפך מנהגם להקל. ע"ש. וכןהובא לדינא בשו"ת דברי יוסף אירגאס (סי' מה דצ"ג סע"ב). ע"ש. מ"מ הואיל ומיעוט הוא שנהגו להחמיר בודאי דמהני להו התרה כשירצולהשוות מנהגם לרוב בני העיר. וכיו"ב כ' הכנה"ג ביו"ד (סי' ריד הגה"ט אות מז), בשם הרב משא מלך (בתורת המנהגות חקירה ד), שדוקאבמנהג שנהגו בני העיר בכללן לעשות גדר וסייג לתורה חייבים הבנים לנהוג כן, משא"כ ביחידים שקבלו על עצמם חומרא ונהגו בה איןבניהם חייבים לנהוג באותו מנהג. ושכ"כ בתשו' כ"י למהר"א קפסאלי. ובתשו' מהרימ"ט. עכת"ד. וכ"כ הפר"ח א"ח (סי' תצו מנהגי או"ה אותז). ע"ש. (וע"ע בשו"ת חות יאיר סי' קכו). וה"נ לגבי הנוהגים איזו חומרא כל שאינם אלא יחידים רשאים להתיר מנהגם ע"י שאלה. וכן מבוארלהדיא בשו"ת דברי יוסף אירגאס (ס"ס מה). ובשו"ת דבר משה ח"א (חיו"ד סי' לג) ד"ה איך שיהיה. ע"ש. (וע' במג"א ס"ס תרכד). וע"ע בשו"תמהר"ם שיק (חיו"ד ס"ס רטו). ובתשו' מהר"ם בנעט בשו"ת הר המור (סי' יא). ע"ש. ודו"ק.
(ב) וכל זה אני אומר לדברי הדר"ג שבנה יסוד עלדברי המג"א (סי' תקנא סק"ז). והנה ז"ל המג"א שם. ובמקום שנהגו איסור בכל משא ומתן (לגמרי) צריך התרה. ע' ביו"ד סי' רי"ד. אבל במקוםשנהגו למעט כל משא ומתן, לא מהני התרה, כיון שיש פוסקים דס"ל הכי, כבר קבלו אבותיהם כדעת ההיא. ובסי' תקנ"ד משמע שממעטיןבכל משא ומתן. ע"כ. אך סברת המג"א בזה אינה מוסכמת. כי מרן ביו"ד (סי' ריד) סתם תחלה להקל, וזת"ד: שאם נהגו איסור בדברים שהםמותרים ויודעים שהם מותרים, הוי כאילו קבלום בנדר וצריכים התרה, ויפתחו בחרטה על שנהגו כן לשם נדר. אבל הנוהגים איסור בדבריםהמותרים מחמת שסוברים שהם אסורים, לא הוי כקיבלום בנדר ומותרים לגמרי. ויש מי שאומר, שאם טועה ונוהג איסור בדבר המותר, נשאלומתירין לו בשלשה כעין התרת נדרים. ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור אין מתירין לו כלל, דהוי כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתרלעולם. ע"ש. ואין ספק שדעת מרן להקל בזה, וכדקי"ל בכל דוכתא סתם וי"א הלכה כסתם. וכ"כ בשו"ת דבר משה (חיו"ד סי' לב). ובשו"ת זרעאמת ח"א (סי' סט). ע"ש. וכן הרמ"א בהגה סיים, והמנהג כסברא הראשונה. וע"ע בפר"ח (סי' תצו במנהגי או"ה אות א) שהביא דעותהפוסקים בזה מערכה לקראת מערכה, ואף שרוה"פ אוסרים הכריע בכחו הגדול להקל בזה, וכמ"ש סתם מרן בש"ע. ע"ש. וכן פסק הגאוןמהר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים ח"ב (סי' צד), אודות מה שנהגו בעירו איזמיר וכל סביבותיה שלא לאכול אורז בפסח, שהואיל והענין שנהגו בואיסור משום גדר וסייג הוא (מחשש תערובת חטה), והוא חומרא בעלמא, בודאי דשרי ע"י התרה. ע"ש. וכן פסק בשו"ת רב פעלים ח"ג (חאו"חסי' ל). ע"ש. ולפ"ז ק"ק על המג"א דנקיט בפשיטות לחומרא כד' היש מי שאומר הנ"ל (וראיתי להמחצית השקל שם שנתעורר בזה, ודחק לומרדס"ל להמג"א בד' הב"י כד' היש מי שאומר. ע"ש. וזה אינו כנ"ל. ) ומיהו מקום יש בראש ליישב ד' המג"א, לפמ"ש הפר"ח (סי' תצו) הנ"ל,להקשות מד' מרן עצמו ביו"ד (סי' רכח סכ"ח), שאם היתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אינם יכולים להתיר. ומוכח התםדר"ל שאף ע"י התרה לא מהני. וכ' הערך השלחן (סי' ריד סק"ב), שיש לתרץ ד' מרן, עפמ"ש מהרשד"ם (סי' קכא) לחלק בזה בין יחיד לציבור.ואפשר שזוהי ג"כ דעת מרן ז"ל. ע"כ. ולפ"ז אף המג"א שהחמיר ברבים איירי, כמבואר בלשונו. מש"ה כתב דלא מהני התרה. ברם אכתי לאאיפרק מחולשא, מה שהצריך התרה בנהגו איסור לגמרי שהוא מנהג בטעות. וכמ"ש הב"י שם. ובזה לסתם מרן א"צ התרה כלל. ומה גם כיבשו"ת דבר משה (חיו"ד סי' לב) לא שמיעא ליה כלומר לא סבירא ליה החילוק בין רבים ליחיד בדעת מרן. ע"ש. וכן הוא דעת מהר"ח פלאג'יבשו"ת לב חיים הנ"ל. ואפשר דה"ט דמרן בסי' רכח משום דקבלת איסור ע"י הסכמה חמירא טפי. וע' בשו"ת ישא איש (חאו"ח סי' ג). ע"ש. וע"עבשו"ת מילי דעזרא (סי' ו). ובשו"ת הר
המור (סי' יא). ע"ש
(ג) איברא דחזינא לגאון הפר"ח (סי' תצו מנהגי או"ה אות ב), שהביא דברי מהרשד"ם (חיו"ד סי' מ) שכ', דדוקא בדברים המותרים לכ"ע ונהגובהם איסור הוי כנדר שיש לו התרה. אבל בדבר שיש בו מחלוקת, ובמקום אחד נהגו כדברי האוסרים, לא מהני התרה. שהרי לא קבלו עליהםאיסור מחודש כדי שיראה כנדר, כיון שהוא דבר האסור ועומד לדעת הסוברים כן. והסכים לזה הפר"ח שם. אא"כ נתמנה להם רב מובהקשנראה לו להקל בדבר, שאז יוכל להורות להקל בדבר שאין לך אלא שופט שבימיך. וסיים, ודין זה יתכן בדורינו לחד בדרא או לתרי בדרא.
שו"ת יביע אומר חלק י - אורח חיים סימן כא
ולכן כל חכם שהוא מדברנא דאומתיה, יפתח בדורו, כשמואל בדורו (ר"ה כה ב), אם יודע שיצייתו לדבריו, עליולחגור בעוז מתניו, ולהחזיר עטרה ליושנה, כדברי רבותינו הפוסקים, אשר על פיהם ישק כל דבר בהלכה. וכל שכן בנ"ד שיש לנו להחזיר עטרהליושנה, שינהגו כדעת רבותינו הפוסקים הראשונים ומרן אשר קבלנו הוראותיו, ועל כיו"ב כתב בשו"ת רב פעלים ח"ב (חיו"ד סי' ז) בד"התשובה, שאפילו אם יבואו מאה אחרונים להתיר נגד פסק מרן שקבלנו הוראותיו, אין שומעים להם, כי אנו מחוייבים ללכת ע"פ הוראות מרןמכח הקבלה שקבלנו. ע"ש. וע' בשו"ת הרשב"ש (סי' תיט ותקסב) שכתב, דמה שאמרו (בירושלמי ר"פ השוכר את הפועלים), שהמנהג מבטלהלכה, זהו לענין ממון וכיו"ב, אבל מנהג שיש בו חשש איסור, יש לבטלו, שאין מנהג אלא להחמיר, לאסור המותר, ולא להתיר האסור, כמ"שהרמב"ם (פ"ג מהל' שביתת עשור ה"ג). ע"כ. וע"ע להגר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב (חיו"ד סי' לט דף מב ע"ד), שהביא מ"ש מר זקנו החקרי לב:ונראה לי שאין מנהג מועיל בדבר השנוי במחלוקת הפוסקים, אלא במנהג שנתפשט בזמן רבותינו הראשונים, שהיה כח בידם להכריעבמחלוקת הראשונים, ולפסוק הלכה כאשר עם לבבם, אבל בדורותינו שנתמעטו הלבבות ואין בנו כח להכריע בראיות אלא על פי כלליההוראה, אם ראינו מנהג היפך הפוסקים, אפילו ידענו בבירור שידעו חכמי העיר במנהג ולא מיחו, כיון שעינינו הרואות שאין כן דעתהפוסקים, אין לנו אלא לומר שחכמי העיר לא נגלו להם דעת הפוסקים, וכל כי האי הוי מנהג בטעות ומבטלינן ליה. ע"ש. וע"ע בשו"ת בניבנימין (דף כח ע"א) שכתב, שאם נוהגים בדבר שיש בו קולא נגד דעת מרן, צריך לבטל המנהג, ולנהוג כדברי מרן שקבלנו הוראותיו. ע"ש. והנהאף הרבנים האחרונים שלימדו זכות על מנהגם בזה, בהגלות נגלות להם כל דברי הפוסקים הנ"ל ומרן שפסקו היפך דבריהם, אף הם יודו עלהאמת, וכמ"ש כיו"ב בשו"ת חקרי לב (חיו"ד סי' מ דף נג ע"ג) בד"ה ואמינא. ע"ש. וע' להגר"ש שולאל בספר נוה שלום (סי' תקפב, דף נג סע"א)שכתב, שכבר מצינו כמה גאוני עולם ששינו כמה מנהגים שנהגו בקהלותם, כשראו מנהג שאינו הגון, או שהמנהג האחר יפה והגון ממנו, ולאהיו נמנעים, אא"כ ראו שתצא מחלוקת ע"י כך בקהל עדתם. ע"ש. וכאן שאנו מפרסמים הדברים "בשיעור" הנשמע בדרך הלויין לאלפים מבניישראל, בהסברת דעת הפוסקים בטוב טעם ודעת, ומעצמם מבינים שהנכון לשנות מנהגם, ועושים כך הלכה למעשה כדעת רוב הפוסקיםומרן שקבלנו הוראותיו, ואין בזה סרך מחלוקת כלל, בודאי שיש בזה זכות הרבים, שע"י כך מחזירים עטרה ליושנה. והנה ידוע מ"ש הר"ןבתשובה שהובאה בשו"ת הריב"ש (סי' שצ): והרי אפילו בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח, והמשומר מכל נזק ומכשול,ואפילו באפשר רחוק, ועאכ"ו שיש לנו לעשות כן בדברי התורה והמצות שהן כבשונו של עולם, ואיך נניח הדרך שדרכו בה רבותינו הקדושיםז"ל, ונכניס עצמנו במשעול הכרמים שלא מדוחק כלל. עכתד"ק. וכן הובא בב"י (סי' תרצ), ובשו"ת אבקת רוכל (סי' נה). ובשו"ת מהרשד"ם(חאו"ח ס"ס לה). ובשאר אחרונים. ודי בזה הערה.
שו"ת יביע אומר חלק ב - אורח חיים סימן כג
אין המנהג מועיל במחלוקת הפוסקים, כי אם במנהג שידענו שנתפשט מזמן הרבנים הקדמונים, שהיה בידם כח להכריע במחלוקת הראשו', אבל בדורותינושנתמעטו הלבבות ואין בנו כח להכריע כי אם לפסוק הלכה ע"פ הרוב, אם ראינו המנהג להתיר אף שידעו בו חכמי העיר ולא מיחו י"ל שלא נגלו להם כל דעות האוסרים,וחשבו שרבו המתירים
....וכל כי האי הו"ל מנהג בטעות שאינו מנהג
.וכ"ש בזה"ז שזכינו שנדפסו תורתן של ראשונים, שהדורות שלפנינו לא זכו בזה