Vayikra 5780

Worship is man’s reaction to his experience of the sacred power; it is a response in action, a giving of self, especially by devotion and service, to the transcendent reality upon which man feels himself dependent. Sacrifice and prayer—man’s personal attempt to communicate with the transcendent reality in word or in thought—are the fundamental acts of worship.

Encyclopedia Britannica - Sacrifice

וכמו זאת ההנהגה בעצמה מן המנהיג ההוא ית' באו דברים רבים בתורתנו - והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום - ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח האלוה 'משה רבנו' לתתנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בידיעתו ית' - כמו שבאר ואמר "אתה הראת לדעת וגו'" וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'" ולהנתן לעבודתו - כמו שאמר "ולעבדו בכל לבבכם" ואמר "ועבדתם את יי אלוקיכם" ואמר "ואותו תעבודו" - והיה המנהג המפורסם בעולם כולו שהיו אז רגילים בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה - להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם והעבודים והפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לכוכבים (כמו שבארנו) - לא גזרה חכמתו ית' ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל; והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת האלוה ויאמר האלוה צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה: ומפני זה השאיר ית' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמיתות להם - לשמו ית' וצונו לעשותם לו ית'. וצוונו לבנות היכל לו "ועשו לי מקדש" ושיהיה המזבח לשמו "מזבח אדמה תעשה לי" ושיהיה הקרבן לו "אדם כי יקריב מכם קרבן ליי" ושישתחוו לו ושיקטירוהו לפניו. והזהיר מעשות דבר מאלו המעשים לזולתו "זובח לאלוקים יחרם וגו'" "כי לא תשתחוה לאל אחר". והפריש 'כהנים' לבית ה'מקדש' ואמר "וכהנו לי" וחיב שייוחדו להם מתנות על כל פנים שיספיקו להם מפני שהם עסוקים בבית ובקרבנותיו והם מתנות ה'לוים וה'כהנים'. והגיע בזאת הערמה האלוקית שנמחוה זכר 'עבודה זרה' והתקימה הפינה הגדולה האמיתית באמונתו והיא מציאות האלוה ואחדותו; ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודתו זולתם: ואני יודע שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחילת מחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבך ותאמר לי איך יבואו מצוות ואזהרות ופעולות עצומות ומבוארות מאד והושם להם זמנים והם כולם בלתי מכוונות לעצמם אבל הם מפני דבר אחר כאילו הם תחבולה שעשה העלוה לנו להגיע אל כונתו הראשונה? ואי זה מונע היה אצלו ית' לצוות לנו כונתו הראשונה ויתן בנו יכולת לקבלה ולא היה צורך לאלו אשר חשבת שהם על צד הכונה השניה? - שמע תשובתי אשר תסיר מלבך זה החלי ותגלה לך אמיתת מה שעוררתיך עליו. והוא שכבר בא ב'תורה' כמו זה הענין בשוה - והוא אמרו "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא וגו' ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף". וכמו שהסב האלוה אותם מן הדרך הישרה אשר היתה מכוונת תחלה מפני יראת מה שלא היו גופותם יכולים לסבלו לפי הטבע אל דרך אחרת עד שתגיע הכונה הראשונה - כן צוה בזאת המצוה אשר זכרנו מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבלו לפי הטבע שתגיע הכונה הראשונה והיא - השגתו ית' והנחת 'עבודה זרה'. כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה להם ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם 'ילידי הענק' פתאום כן אין בטבעו שיגדל על מינים רביםמן העבודות ומעשים מורגלים שכבר נטו אליהם הנפשות עד ששבו כמושכל ראשון ויניחם כולם פתאום. וכמו שהיה מחכמת האלוה להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה - כמו שנודע שההליכה במדבר ומעוט הנאות הגוף מרחיצה וסיכה וכיוצא בהם יולידו הגבורה והפכם יוליד רוך לב - ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות וכל זה היה במצות אלוקיות על ידי משה רבינו' "על פי יי יחנו ועל פי יי יסעו - את משמרת יי שמרו על פי יי ביד משה" - כן בא זה החלק מן התורה בתחבולה אלוקית עד שישארו עם מין המעשה המורגל כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכונה הראשונה. ושאלתך "אי זה מונע היה לאלוה מצוותנו כונתו הראשונה ויתן לנו יכולת לקבלה?" תחיב זאת השאלה השנית ויאמר לך ואי זה מונע היה לאלוה שינחם 'דרך ארץ פלישתים' ויתן להם יכולת להלחם ולא היה צריך לזה הסיבוב ב"עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה"? וכן תחיב שאלה שלישית - על סיבת היעודים הטובים אשר יעד על שמירת המצוות והיעודים הרעים אשר יעד על העברות ויאמר לך אחר שכונת האלוה הראשונה ורצונו היה שנאמין זאת התורה ונעשה ככל הכתוב בה למה לא נתן לנו יכולת לקבלה ולעשותה תמיד ולא היה עושה לנו תחבולה להיטיב לנו אם נעבדהו ולהנקם ממנו אם נמרהו? ולעשות הטובות ההם כולם והנקמות ההם כולם? - כי זאת גם כן תחבולה שעשה האלוה לנו עד שיגיע ממנו אל כונתו הראשונה - ואי זה מונע היה אצלו לתת רצון במעשי העבודה אשר רצה וריחוק העברות אשר מאסם טבע מוטבע בנו?: והתשובה על אלו השאלות השלש וכל מה שהוא ממינם - תשובה אחת כוללת והיא שהאותות כולם אף על פי שהם שינוי טבע איש אחד מאישי הנמצאות אך טבע בני אדם לא ישנהו האלוה כלל על צד המופת. ומפני זה השורש הגדול אמר "מי יתן והיה לבבם זה להם וגו'" ומפני זה באה המצוה והאזהרה והגמול והעונש. וכבר בארנו זאת הפינה במופתיה במקומות רבים מחיבורינו. ולא אמרתי זה מפני שאני מאמין ששינוי טבע כל אחד מבני אדם קשה עליו ית' אך הוא אפשר ונופל תחת היכולת אלא שהוא לא רצה כלל לעשות זה ולא ירצהו לעולם כפי הפינות התוריות; ואילו היה מרצונו לשנות טבע כל איש מבני אדם למה שירצהו ית' מן האיש ההוא היה בטל שליחות הנביאים ונתינת התורה כולה:

It is, namely, impossible to go suddenly from one extreme to the other: it is therefore according to the nature of man impossible for him suddenly to discontinue everything to which he has been accustomed. The Israelites were commanded to devote themselves to His service... but the custom which was in those days general among all men, and the general mode of worship in which the Israelites were brought up, consisted in sacrificing animals in those temples which contained certain images, to bow down to those images, and to burn incense before them.

It was in accordance with the wisdom and plan of God, as displayed in the whole Creation, that He did not command us to give up and to discontinue all these manners of service; for to obey such a commandment it would have been contrary to the nature of man, who generally cleaves to that to which he is used; For this reason God allowed these kinds of service to continue; He transferred to His service that which had formerly served as a worship of created beings, and of things imaginary and unreal, and commanded us to serve Him in the same manner; viz., to build unto Him a temple; comp. "And they shall make unto me a sanctuary" (Exod. 25:8); to have the altar erected to His name; comp. "An altar of earth thou shalt make unto me" (ibid. 20:21); to offer the sacrifices to Him; comp. "If any man of you bring an offering unto the Lord" (Lev. 1:2), to bow down to Him and to burn incense before Him. He has forbidden to do any of these things to any other being; comp. "He who sacrifices unto any God, save the Lord only, he shall be utterly destroyed" (Exod. 22:19); "For thou shalt bow down to no other God" (ibid. 34:14)... By this Divine plan it was effected that the traces of idolatry were blotted out, and the truly great principle of our faith, the Existence and Unity of God, was firmly established

(יז) וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י ׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה׃
(17) Now when Pharaoh let the people go, God did not lead them by way of the land of the Phillistines, although it was nearer; for God said, “The people may have a change of heart when they see war, and return to Egypt.”
עולה לשם עולה אשה כשישחטנו יהא שוחט לשם האש וכל אשה לשון אש ניחוח נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני לשון רש"י ולא פירש הרב מהו לשם האש ובגמרא (זבחים מו) אמרו לאפוקי כבבא דלא ופירשו בו שישחטנו על מנת להעלותו על גבי אש בוערת במערכה לא להעלות על גבי גחלים עוממות שמתכבות והולכות ולי נראה שצריך לכוין שתאכלנו האש לגמרי לא שיצלה שם מעט והוא מלשונם בבן סורר ומורה (סנהדרין ע) כבשר כיבא דאכלי גנבי ובמסכת ערובין (כט) ונכביב וניכול ויש גורסים שם (זבחים מו) לאפוקי גבבא דלא שיתכוין להעלותו על גבי אש של עצים כדכתיב על העצים אשר על האש ולא יחשוב להעלותו על גבי אש של קש ושל גבבא כענין ששנינו (שבת לו) כירה שהסיקוה בקש ובגבבא והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לה' ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות בעבור שהמצרים והכשדים אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם היו עובדים לבקר ולצאן כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא ובו יתכפרו העונות כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו אלה דבריו ובהם האריך והנה הם דברי הבאי ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה אבל תוסיף מכאוב כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כחם ויסודם אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה והם עצמם כך הם נוהגים כמו שאמר (ויקרא יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ועושי העגל זבחו לו והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא) וירח ה' את ריח הניחוח וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (שם) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (שם ד ד) ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כג ד) ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות ולא נצטוה בכך אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור ולשון הקרבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (שם כח ב) וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתודה בפיו כנגד הדבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (פנחס קמג) ובסוף מנחות (קי) אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפ' הקרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהיך ולא אלהים ולא שדי ולא צבאות אלא יו"ד ה"א שם המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק ושמא תאמר לאכילה הוא צריך תלמוד לומר אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ יב) לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני ובתחלת ת"כ (פרשה ב ה) רבי יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו"ד ה"א שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לרדות אלו דבריהם ז"ל ואמת כי בפרשת הקרבנות לא נאמר לא אל ולא אלהים אבל מצאנו והעלית עליו עולות לה' אלהיך (דברים כז ו) וכתיב לחם אלהיהם הם מקריבים (להלן כא ו) וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב (שם ח) וכתוב במזמור הנזכר זבח לאלהים תודה (תהלים נ יד) ועוד כתוב (דהי"ב כט ו-ז) כי מעלו אבותינו ועשו הרע בעיני ה' אלהינו גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל אבל הענין כלו מבואר בתורה שנאמר (במדבר כח ב) את קרבני לחמי לאשי ואמר (להלן ג יא) לחם אשה שהם לחם לאשה וממנו לאשים ואשה לשון אש ואמר ר"א אשה שם התואר וטעמו קרבן אש והוא תואר למלת הכל ובמנחה שאמר (להלן ב ב) והקטיר הכהן את אזכרתה אשה ריח ניחוח לה' יהיה תואר לקומץ ואינו כן אבל אשה שם כמו אש ו"עולה אשה" כמו עולת אש ריח ניחוח לה' וכן כלם כי טעמם כמו "לחם אשה" (להלן ג יא טז) אבל לא אמר אש ואמר אשה כמשמעו כאשר הראה אותך בהר במתן תורה והנה הקרבן במדת הדין והזביחה לשם ה' לבדו שלא יתכוין לדבר אחר בעולם רק לשם ה' לבדו וזה טעם עולה הוא אשה הוא ולכך אמר הכתוב (להלן כא ו) כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קדש כי לאישי ה' קרבן אלהיהם ולכך אמרו שלא הזכיר בצואות של קרבנות לא אל ולא אלהים אלא אשה ריח נחוח לה' כי הכונה לה' לבדו תהיה לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד והוא מאמר החכמים (סנהדרין ס) ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד ובתורת כהנים (סוף פרק ו) לה' לשם מי שעשה את העולם והוא מה שאמר המזמור זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך (תהלים נ יד) כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ (שם מז ג) ואין נודרין אלא לשמו המיוחד והוא מה שאמר אלהים אלהיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך (תהלים נ ז ח) כאשר אמר אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב) וזה טעם המזמור כולו שאמר אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ וגו' (תהלים נ א) שהזכיר שם מלא על עולם מלא והזכיר בהם הקרבנות והוא שנאמר (ישעיהו ס ז) יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר לאמר שיהיו הקרבנות על הרצון שהוא מזבחו ובית תפארתו יפאר בעלותם לריח ניחוח והנה ניחוח מן נחה רוח אליהו על אלישע (מלכים ב ב טו) ותנח עליהם הרוח (במדבר יא כו) וכל קרבן לשון קריבה ואחדות ולכך אמר ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל כי העולה בקדש תהיה לאלהי ישראל והמלאך למד למנוח ענין הקרבנות אמר אם תעצרני לא אוכל בלחמך (שופטים יג טז) שאם יעשה לו לחם לא יקבל ממנו כי הוא פגול וזבח תועבה לשם אבל אם תעשה עולה לה' לבדו תעלנה ותהיה לרצון על אשה ה' ואז עלה בלהב המזבח והנה הענין מפורש ומבואר וה' הטוב יכפר בעד

This [Rambam] is rubbish! It is at best dealing offhandedly with a great problem, and at worst an actual defilement of the Lord's altar, to suggest that the purpose of the sacrifices was simply to root out false beliefs from the minds of these wicked fools. Doesn't Scripture say that they are "food of the gift offering, for a pleasing odor?" (Leviticus 3:16).

Behold, when Noah and his three sons came out of the ark – there were no Chaldeans or Egyptians in the world – he offered up sacrifices which pleased God as the Torah states "And the Lord smelled the sweet savor" (Gen. 8:21), and as a result He said in his heart, "I will not again curse the ground any more for man's sake". Similarly: "and Abel, he also brought of the firstlings of his flock and the fat parts thereof. And the Lord had respect to Abel and to his offerings" (Gen. 4:4), although at that time there was no trace of idolatry in the world...Moreover, the sacrifices are described as: "My sacrifice, my bread for my offering made by fire, for a sweet savor to me" (Num. 28:2). It is unthinkable that they lack any benefit or purpose other than the elimination of idolatry from its foolish followers.

Since the deeds of people are determined by thought, speech and action, God, may He be blessed, commanded that when he sins, he brings a sacrifice and place his hands upon him corresponding to the deed, and confess with his mouth corresponding to the speech, and burn the innards and the kidneys, as they are the instruments of thought and desire. And the limbs [of the sacrifice] correspond to the hands and feet of a person that does all of his work. And he sprinkles the blood on the altar corresponding to the blood of his soul, so that a person think in doing all of this that he sinned to God with his body and his soul, and it is fit for him that his blood be spilled and his body burnt; were it not for the kindness of the Creator, who took an exchange and ransom from him [in] the sacrifice - that its blood be instead of his blood and its soul be instead of his soul.

A korban, an offering to God, is more than an act of violence. It is violence transmuted into something higher; it is God re-shaping a destructive energy. Through bringing offerings to the altar, the fierce passions of the ego are not indulged but controlled and transcended. Animals, valued possessions and markers of wealth, are given selflessly to God, and thus the worshiper learns gradually to overcome narcissism and greed. Animal blood is dashed on the altar, but human blood may not be shed; substitution trains the worshipers to restrain their own innate savagery.

- Rabbi Janet Marder

על גמ״ח כיצד הרי הוא אומר (הושע ו) כי חסד חפצתי ולא זבח. העולם מתחלה לא נברא אלא בחסד שנאמר (תהלים פט) כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכין אמונתך בהם. פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב [אר״י אוי לנו על זה שהוא חרב] מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. א״ל בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזה זה גמ״ח שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח שכן מצינו בדניאל איש חמודות שהיה מתעסק בגמ״ח ומה הן גמ״ח שהיה דניאל מתעסק בהם אם תאמר עולות וזבחים מקריב בבבל והלא כבר נאמר (דברים יב) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה׳ באחד שבטיך שם תעלה עולותיך. אלא מה הן גמ״ח שהיה מתעסק בהן היה מתקן את הכלה ומשמחה ומלווה את המת ונותן פרוטה לעני ומתפלל ג׳ פעמים בכל יום ותפלתו מתקבלת ברצון שנאמר (דניאל ו) ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתיה וכוין פתיחן ליה בעיליתה נגד ירושלם וזימנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנה. וכשבא אספסיינוס להחריב את ירושלים אמר להם שוטים מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש וכי מה אני מבקש מכם אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת ואלך [לי] מכם. אמרו לו כשם שיצאנו על שנים ראשונים שהם לפניך והרגנום כך נצא לפניך ונהרגך. כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שלח וקרא לאנשי ירושלים ואמר להם בני מפני מה אתם מחריבין את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בהמ״ק וכי מהו מבקש מכם הא אינו מבקש מכם אלא קשת אחת או חץ אחת וילך לו מכם. אמרו לו כשם שיצאנו על שנים שלפניו והרגנום כך נצא עליו ונהרגהו. היו לאספסיינוס אנשים שרויין כנגד חומותיה של ירושלים וכל דבר ודבר שהיו שומעין היו כותבין על החצי וזורקין חוץ לחומה לומר שרבן יוחנן בן זכאי מאוהבי קיסר הוא. [וכך היה מזכיר לאנשי ירושלים] וכיון שאמר [להם] רבי יוחנן בן זכאי יום אחד ושנים ושלשה ולא קבלו ממנו שלח וקרא לתלמידיו לר׳ אליעזר ורבי יהושע אמר להם בני עמדו והוציאוני מכאן עשו לי ארון ואישן בתוכו ר׳ אליעזר אחז בראשו ר׳ יהושע אחז (ברגליו והיו מוליכין אותו עד שקיעת החמה עד שהגיעו אצל שערי ירושלים. אמרו להם השוערים מי הוא זה אמרו להן מת הוא וכי אין אתם יודעין שאין מלינים את המת בירושלים אמרו להן אם מת הוא הוציאוהו) והוציאוהו (והיו מוליכין אותו עד שקיעת החמה) עד שהגיעו אצל אספסיינוס פתחו הארון ועמד לפניו. אמר לו אתה הוא ריב״ז שאל מה אתן לך א״ל איני מבקש ממך אלא יבנה אלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל מצות [האמורות בתורה] א״ל לך וכל מה שאתה רוצה לעשות עשה. א״ל רצונך שאומר לפניך דבר אחד א״ל אמור. א״ל הרי את עומד במלכות. מניין אתה יודע. א"ל כך מסור לנו שאין בהמ״ק נמסר ביד הדיוט אלא ביד המלך שנאמר (ישעיה י) ונקף סבכי היער בברזל והלבנון באדיר יפול. אמרו לא היה (יום אחד שנים) שלשה ימים עד שבא אליו דיופלא מעירו שמת קיסר ונמנו עליו לעמוד במלכות. הביאו לו קשת של זירים ותיפ״א כנגד החומה של ירושלים הביאו לו נסרים של ארז ונתן לתוך קשת של זירים והיה מכה בהן על החומה עד שפורץ בו פירצה הביאו ראש חזיר ונתנו לתוך קשת של זירים והיה משליך אותו כלפי איברים שע״ג המזבח. באותה שעה נלכדה ירושלים והיה רבן יוחנן בז זכאי יושב ומצפה וחרד (כנגד מקום) שהיה עלי יושב ומצפה שנאמר (ש״א ד) והנה עלי יושב על הכסא יד דרך מצפה כי היה לבו חרד על ארון האלהים. כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שהחריב את ירושלים ושרף את בהמ״ק באש קרע בגדיו וקרעו תלמידיו את בגדיהם והיו בוכין וצועקין וסופדין ואומר (זכריה יא) פתח לבנון דלתיך [זה בהמ״ק] ותאכל אש בארזיך אלו כהנים (גדולים) שהיו במקדש שהיו [נוטלים] מפתחותן בידן וזורקין כלפי מעלה ואומרים לפני הקב״ה רבש״ע הילך מפתחותיך שמסרת לנו הואיל ולא היינו גזברין נאמנין לעשות מלאכת המלך ולאכול משלחן המלך . אברהם יצחק ויעקב וי״ב שבטים היו בוכין וצועקין וסופדין ואומרים (שם) הילל ברוש כי נפל ארז אשר אדירים שודדו [הילל בראש כי נפל ארז זה בית המקדש אשר אדירים שודדו זה אברהם יצחק ויעקב וי״ב שבטים] הילילו אלוני בשן זה משה אהרן ומרים כי ירד יער הבציר זה קודש הקדשים קול יללת הרועים כי [שדדה] אדרתם זה דוד ושלמה בנו קול שאגת כפירים כי שודד גאון הירדן זה אליהו ואלישע:

Once, Rabban Yohanan ben Zakkai, left Jerusalem, and Rabbi Yehoshua followed after him. And he saw the Holy Temple destroyed. Rabbi Yehoshua said: Woe to us, for this is destroyed, the place where all of Israel’s sins are forgiven!

Rabbi Yohanan answered him: My son, do not be distressed, for we have a form of atonement just like it. And what is it? Acts of kindness, as it says (Psalms 89:3), “For I desire kindness, not a well-being offering.”

(כב) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַחֵ֤פֶץ לַֽיהוָה֙ בְּעֹל֣וֹת וּזְבָחִ֔ים כִּשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל יְהוָ֑ה הִנֵּ֤ה שְׁמֹ֙עַ֙ מִזֶּ֣בַח ט֔וֹב לְהַקְשִׁ֖יב מֵחֵ֥לֶב אֵילִֽים׃
(22) But Samuel said: “Does the LORD delight in burnt offerings and sacrifices As much as in obedience to the LORD’s command? Surely, obedience is better than sacrifice, Compliance than the fat of rams.
(יא) לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהוָ֔ה שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי׃ (יב) כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי׃ (יג) לֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת־שָׁ֔וְא קְטֹ֧רֶת תּוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ קְרֹ֣א מִקְרָ֔א לֹא־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַעֲצָרָֽה׃ (יד) חָדְשֵׁיכֶ֤ם וּמוֹעֲדֵיכֶם֙ שָׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא׃ (טו) וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי־תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ׃ (טז) רַחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ׃ (יז) לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה׃ (ס) (יח) לְכוּ־נָ֛א וְנִוָּֽכְחָ֖ה יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה אִם־יִֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם־יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִהְיֽוּ׃
(11) “What need have I of all your sacrifices?” Says the LORD. “I am sated with burnt offerings of rams, And suet of fatlings, And blood of bulls; And I have no delight In lambs and he-goats. (12) That you come to appear before Me— Who asked that of you? Trample My courts (13) no more; Bringing oblations is futile, Incense is offensive to Me. New moon and sabbath, Proclaiming of solemnities, Assemblies with iniquity, I cannot abide. (14) Your new moons and fixed seasons Fill Me with loathing; They are become a burden to Me, I cannot endure them. (15) And when you lift up your hands, I will turn My eyes away from you; Though you pray at length, I will not listen. Your hands are stained with crime— (16) Wash yourselves clean; Put your evil doings Away from My sight. Cease to do evil; (17) Learn to do good. Devote yourselves to justice; Aid the wronged. Uphold the rights of the orphan; Defend the cause of the widow. (18) “Come, let us reach an understanding, —says the LORD. Be your sins like crimson, They can turn snow-white; Be they red as dyed wool, They can become like fleece.”

They were not criticising the institution of sacrifices. They were criticising something as real now as it was in their time. What distressed them to the core of their being was the idea that you could serve God and at the same time act disdainfully, cruelly, unjustly, insensitively or callously toward other people. “So long as I am in God’s good graces, that is all that matters.” That is the thought that made the Prophets incandescent with indignation. If you think that, they seem to say, then you haven’t understood either God or Torah.

The thought that “If I bring a sacrifice to God, He will overlook my other faults” – in effect, the idea that I can bribe the Judge of all the earth – turns a sacred act into a pagan one, and produces precisely the opposite result than the one intended by the Torah. It turns religious worship from a way to the right and the good, into a way of easing the conscience of those who practice the wrong and the bad.

Rabbi Jonathan Sacks

נֶ֚פֶשׁ כִּ֣י תֶחֱטָ֔א וּמָעֲלָ֥ה מַ֖עַל בַּיהוָ֑ה וְכִחֵ֨שׁ בַּעֲמִית֜וֹ בְּפִקָּד֗וֹן אֽוֹ־בִתְשׂ֤וּמֶת יָד֙ א֣וֹ בְגָזֵ֔ל א֖וֹ עָשַׁ֥ק אֶת־עֲמִיתֽוֹ׃
When a person sins and commits a trespass against the LORD by dealing deceitfully with his fellow in the matter of a deposit or a pledge, or through robbery, or by defrauding his fellow,
ומעלה מעל בה׳‎. שעבר על מצות לא תעשה מדבר שהוא בינו ובין אדם:
a breach of faith in God by doing something wrong to his fellow man

The assertion that crimes against persons are also crimes against God also stands out as the central message of biblical prophets like Amos or Isaiah, and it constitutes a distinctive contribution of the Bible to Western ethics. Leviticus presents this idea, radical for its own time, as the final point in this parashah.

- Torah Women's Commentary, p. 585

מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהֵבִיאָה קֹמֶץ שֶׁל סֹלֶת, וְהָיָה כֹּהֵן מְבַזֶּה עָלֶיהָ, וְאָמַר, רְאוּ מָה הֵן מַקְרִיבוֹת, מַה בָּזֶה לֶאֱכֹל, מַה בָּזֶה לְהַקְרִיב, נִרְאָה לַכֹּהֵן בַּחֲלוֹם אַל תְּבַזֶּה עָלֶיהָ, כְּאִלּוּ נַפְשָׁהּ הִקְרִיבָה. וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמַה אִם מִי שֶׁאֵינוֹ מַקְרִיב נֶפֶשׁ כְּתִיב בּוֹ נֶפֶשׁ, מִי שֶׁהוּא מַקְרִיב נֶפֶשׁ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה כְּאִלּוּ נַפְשׁוֹ הִקְרִיב.

It is told that a woman once brought a handful of flour to the temple as an offering and the priest ridiculed her, saying 'look what the women bring a sacrifice, there's barely anything to eat from this.' God admonished the priest in a dream: 'do not mock her, for it is as if she offered her very life.'