Devorah - Prophetess, Judge, Warrior
1 א
(ד) וּדְבוֹרָה֙ אִשָּׁ֣ה נְבִיאָ֔ה אֵ֖שֶׁת לַפִּיד֑וֹת הִ֛יא שֹׁפְטָ֥ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּעֵ֥ת הַהִֽיא׃ (ה) וְ֠הִיא יוֹשֶׁ֨בֶת תַּֽחַת־תֹּ֜מֶר דְּבוֹרָ֗ה בֵּ֧ין הָרָמָ֛ה וּבֵ֥ין בֵּֽית־אֵ֖ל בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וַיַּעֲל֥וּ אֵלֶ֛יהָ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַמִּשְׁפָּֽט׃ (ו) וַתִּשְׁלַ֗ח וַתִּקְרָא֙ לְבָרָ֣ק בֶּן־אֲבִינֹ֔עַם מִקֶּ֖דֶשׁ נַפְתָּלִ֑י וַתֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הֲלֹ֥א צִוָּ֣ה ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵ֤ךְ וּמָֽשַׁכְתָּ֙ בְּהַ֣ר תָּב֔וֹר וְלָקַחְתָּ֣ עִמְּךָ֗ עֲשֶׂ֤רֶת אֲלָפִים֙ אִ֔ישׁ מִבְּנֵ֥י נַפְתָּלִ֖י וּמִבְּנֵ֥י זְבֻלֽוּן׃ (ז) וּמָשַׁכְתִּ֨י אֵלֶ֜יךָ אֶל־נַ֣חַל קִישׁ֗וֹן אֶת־סִֽיסְרָא֙ שַׂר־צְבָ֣א יָבִ֔ין וְאֶת־רִכְבּ֖וֹ וְאֶת־הֲמוֹנ֑וֹ וּנְתַתִּ֖יהוּ בְּיָדֶֽךָ׃ (ח) וַיֹּ֤אמֶר אֵלֶ֙יהָ֙ בָּרָ֔ק אִם־תֵּלְכִ֥י עִמִּ֖י וְהָלָ֑כְתִּי וְאִם־לֹ֥א תֵלְכִ֛י עִמִּ֖י לֹ֥א אֵלֵֽךְ׃ (ט) וַתֹּ֜אמֶר הָלֹ֧ךְ אֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗ךְ אֶ֚פֶס כִּי֩ לֹ֨א תִֽהְיֶ֜ה תִּֽפְאַרְתְּךָ֗ עַל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אַתָּ֣ה הוֹלֵ֔ךְ כִּ֣י בְֽיַד־אִשָּׁ֔ה יִמְכֹּ֥ר יְהוָ֖ה אֶת־סִֽיסְרָ֑א וַתָּ֧קָם דְּבוֹרָ֛ה וַתֵּ֥לֶך עִם־בָּרָ֖ק קֶֽדְשָׁה׃ (י) וַיַּזְעֵ֨ק בָּרָ֜ק אֶת־זְבוּלֻ֤ן וְאֶת־נַפְתָּלִי֙ קֶ֔דְשָׁה וַיַּ֣עַל בְּרַגְלָ֔יו עֲשֶׂ֥רֶת אַלְפֵ֖י אִ֑ישׁ וַתַּ֥עַל עִמּ֖וֹ דְּבוֹרָֽה׃ (יא) וְחֶ֤בֶר הַקֵּינִי֙ נִפְרָ֣ד מִקַּ֔יִן מִבְּנֵ֥י חֹבָ֖ב חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֑ה וַיֵּ֣ט אָהֳל֔וֹ עַד־אֵל֥וֹן בצענים [בְּצַעֲנַנִּ֖ים] אֲשֶׁ֥ר אֶת־קֶֽדֶשׁ׃ (יב) וַיַּגִּ֖דוּ לְסִֽיסְרָ֑א כִּ֥י עָלָ֛ה בָּרָ֥ק בֶּן־אֲבִינֹ֖עַם הַר־תָּבֽוֹר׃ (ס) (יג) וַיַּזְעֵ֨ק סִֽיסְרָ֜א אֶת־כָּל־רִכְבּ֗וֹ תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ רֶ֣כֶב בַּרְזֶ֔ל וְאֶת־כָּל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ מֵחֲרֹ֥שֶׁת הַגּוֹיִ֖ם אֶל־נַ֥חַל קִישֽׁוֹן׃ (יד) וַתֹּאמֶר֩ דְּבֹרָ֨ה אֶל־בָּרָ֜ק ק֗וּם כִּ֣י זֶ֤ה הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְהוָ֤ה אֶת־סִֽיסְרָא֙ בְּיָדֶ֔ךָ הֲלֹ֥א יְהוָ֖ה יָצָ֣א לְפָנֶ֑יךָ וַיֵּ֤רֶד בָּרָק֙ מֵהַ֣ר תָּב֔וֹר וַעֲשֶׂ֧רֶת אֲלָפִ֛ים אִ֖ישׁ אַחֲרָֽיו׃ (טו) וַיָּ֣הָם יְ֠הוָה אֶת־סִֽיסְרָ֨א וְאֶת־כָּל־הָרֶ֧כֶב וְאֶת־כָּל־הַֽמַּחֲנֶ֛ה לְפִי־חֶ֖רֶב לִפְנֵ֣י בָרָ֑ק וַיֵּ֧רֶד סִֽיסְרָ֛א מֵעַ֥ל הַמֶּרְכָּבָ֖ה וַיָּ֥נָס בְּרַגְלָֽיו׃ (טז) וּבָרָ֗ק רָדַ֞ף אַחֲרֵ֤י הָרֶ֙כֶב֙ וְאַחֲרֵ֣י הַֽמַּחֲנֶ֔ה עַ֖ד חֲרֹ֣שֶׁת הַגּוֹיִ֑ם וַיִּפֹּ֞ל כָּל־מַחֲנֵ֤ה סִֽיסְרָא֙ לְפִי־חֶ֔רֶב לֹ֥א נִשְׁאַ֖ר עַד־אֶחָֽד׃ (יז) וְסִֽיסְרָא֙ נָ֣ס בְּרַגְלָ֔יו אֶל־אֹ֣הֶל יָעֵ֔ל אֵ֖שֶּׁת חֶ֣בֶר הַקֵּינִ֑י כִּ֣י שָׁל֗וֹם בֵּ֚ין יָבִ֣ין מֶֽלֶךְ־חָצ֔וֹר וּבֵ֕ין בֵּ֖ית חֶ֥בֶר הַקֵּינִֽי׃ (יח) וַתֵּצֵ֣א יָעֵל֮ לִקְרַ֣את סִֽיסְרָא֒ וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו סוּרָ֧ה אֲדֹנִ֛י סוּרָ֥ה אֵלַ֖י אַל־תִּירָ֑א וַיָּ֤סַר אֵלֶ֙יהָ֙ הָאֹ֔הֱלָה וַתְּכַסֵּ֖הוּ בַּשְּׂמִיכָֽה׃ (יט) וַיֹּ֧אמֶר אֵלֶ֛יהָ הַשְׁקִינִי־נָ֥א מְעַט־מַ֖יִם כִּ֣י צָמֵ֑אתִי וַתִּפְתַּ֞ח אֶת־נֹ֧אוד הֶחָלָ֛ב וַתַּשְׁקֵ֖הוּ וַתְּכַסֵּֽהוּ׃ (כ) וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֔יהָ עֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְהָיָה֩ אִם־אִ֨ישׁ יָב֜וֹא וּשְׁאֵלֵ֗ךְ וְאָמַ֛ר הֲיֵֽשׁ־פֹּ֥ה אִ֖ישׁ וְאָמַ֥רְתְּ אָֽיִן׃ (כא) וַתִּקַּ֣ח יָעֵ֣ל אֵֽשֶׁת־חֶ֠בֶר אֶת־יְתַ֨ד הָאֹ֜הֶל וַתָּ֧שֶׂם אֶת־הַמַּקֶּ֣בֶת בְּיָדָ֗הּ וַתָּב֤וֹא אֵלָיו֙ בַּלָּ֔אט וַתִּתְקַ֤ע אֶת־הַיָּתֵד֙ בְּרַקָּת֔וֹ וַתִּצְנַ֖ח בָּאָ֑רֶץ וְהֽוּא־נִרְדָּ֥ם וַיָּ֖עַף וַיָּמֹֽת׃ (כב) וְהִנֵּ֣ה בָרָק֮ רֹדֵ֣ף אֶת־סִֽיסְרָא֒ וַתֵּצֵ֤א יָעֵל֙ לִקְרָאת֔וֹ וַתֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֵ֣ךְ וְאַרְאֶ֔ךָּ אֶת־הָאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־אַתָּ֣ה מְבַקֵּ֑שׁ וַיָּבֹ֣א אֵלֶ֔יהָ וְהִנֵּ֤ה סִֽיסְרָא֙ נֹפֵ֣ל מֵ֔ת וְהַיָּתֵ֖ד בְּרַקָּתֽוֹ׃ (כג) וַיַּכְנַ֤ע אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אֵ֖ת יָבִ֣ין מֶֽלֶךְ־כְּנָ֑עַן לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
(4) Now Deborah, a prophetess, the wife of Lappidoth, she judged Israel at that time. (5) And she sat under the palm-tree of Deborah between Ramah and Beth-el in the hill-country of Ephraim; and the children of Israel came up to her for judgment. (6) And she sent and called Barak the son of Abinoam out of Kedesh-naphtali, and said unto him: ‘Hath not the LORD, the God of Israel, commanded, saying: Go and draw toward mount Tabor, and take with thee ten thousand men of the children of Naphtali and of the children of Zebulun? (7) And I will draw unto thee to the brook Kishon Sisera, the captain of Jabin’s army, with his chariots and his multitude; and I will deliver him into thy hand. (8) And Barak said unto her: ‘If thou wilt go with me, then I will go; but if thou wilt not go with me, I will not go.’ (9) And she said: ‘I will surely go with thee; notwithstanding the journey that thou takest shall not be for thy honour; for the LORD will give Sisera over into the hand of a woman.’ And Deborah arose, and went with Barak to Kedesh. (10) And Barak called Zebulun and Naphtali together to Kedesh; and there went up ten thousand men at his feet; and Deborah went up with him. (11) Now Heber the Kenite had severed himself from the Kenites, even from the children of Hobab the father-in-law of Moses, and had pitched his tent as far as Elon-bezaanannim, which is by Kedesh. (12) And they told Sisera that Barak the son of Abinoam was gone up to mount Tabor. (13) And Sisera gathered together all his chariots, even nine hundred chariots of iron, and all the people that were with him, from Harosheth-goiim, unto the brook Kishon. (14) And Deborah said unto Barak: ‘Up; for this is the day in which the LORD hath delivered Sisera into thy hand; is not the LORD gone out before thee?’ So Barak went down from mount Tabor, and ten thousand men after him. (15) And the LORD discomfited Sisera, and all his chariots, and all his host, with the edge of the sword before Barak; and Sisera alighted from his chariot, and fled away on his feet. (16) But Barak pursued after the chariots, and after the host, unto Harosheth-goiim; and all the host of Sisera fell by the edge of the sword; there was not a man left. (17) Howbeit Sisera fled away on his feet to the tent of Jael the wife of Heber the Kenite; for there was peace between Jabin the king of Hazor and the house of Heber the Kenite. (18) And Jael went out to meet Sisera, and said unto him: ‘Turn in, my lord, turn in to me; fear not.’ And he turned in unto her into the tent, and she covered him with a rug. (19) And he said unto her: ‘Give me, I pray thee, a little water to drink; for I am thirsty.’ And she opened a bottle of milk, and gave him drink, and covered him. (20) And he said unto her: ‘Stand in the door of the tent, and it shall be, when any man doth come and inquire of thee, and say: Is there any man here? that thou shalt say: No.’ (21) Then Jael Heber’s wife took a tent-pin, and took a hammer in her hand, and went softly unto him, and smote the pin into his temples, and it pierced through into the ground; for he was in a deep sleep; so he swooned and died. (22) And, behold, as Barak pursued Sisera, Jael came out to meet him, and said unto him: ‘Come, and I will show thee the man whom thou seekest.’ And he came unto her; and, behold, Sisera lay dead, and the tent-pin was in his temples. (23) So God subdued on that day Jabin the king of Canaan before the children of Israel.
2 ב

(35) DEBORAH

(36) Not long after Ruth, another ideal woman arose in Israel, the prophetess Deborah.

(37) When Ehud died, there was none to take his place as judge, and the people fell off from God and His law. God, therefore, sent an angel to them with the following message: "Out of all the nations on earth, I chose a people for Myself, and I thought, so long as the world stands, My glory will rest upon them. I sent Moses unto them, My servant, to teach them goodness and righteousness. But they strayed from My ways. And now I will arouse their enemies against them, to rule over them, and they will cry out: 'Because we forsook the ways of our fathers, hath this come over us.' Then I will send a woman unto them, and she will shine for them as a light for forty years."

(38) The enemy whom God raised up against Israel was Jabin, the king of Hazor, who oppressed him sorely. But worse than the king himself was his general Sisera, one of the greatest heroes know to history. When he was thirty years old, he had conquered the whole world. At the sound of his voice the strongest of walls fell in a heap, and the wild animals in the woods were chained to the spot by fear. The proportions of his body were vast beyond description. If he took a bath in the river, and dived beneath the surface, enough fish were caught in his beard to feed a multitude, and it required no less than nine hundred horses to draw the chariot in which he rode.

(39) To rid Israel of this tyrant, God appointed Deborah and her husband Barak. Barak was an ignoramus, like most of his contemporaries. It was a time singularly deficient to scholars. In order to do something meritorious in connection with the Divine service, he carried candles, at his wife's instance, to the sanctuary, wherefrom he was called Lipidoth, "Flames." Deborah was in the habit of making the wicks on the candles very thick, so that they might burn a long time. Therefore God distinguished her. He said: "Thou takest pains to shed light in My house, and I will let thy light, thy flame, shine abroad in the whole land." Thus it happened that Deborah became a prophetess and a judge. She dispensed judgement in the open air, for it was not becoming that men should visit a woman in her house.

(40) Prophetess though she was, she was yet subject to the frailties of her sex. Her self-consciousness was inordinate. She sent for Barak to come to her instead of going to him, and in her song she spoke more of herself than was seemly. The result was that the prophetical spirit departed from her for a time while she was composing her song.

(41) The salvation of Israel was effected only after the people, assembled on the Mount of Judah, had confessed their sins publicly before God and besought His help. A seven days' fast was proclaimed for men and women, for young and old. Then God resolved to help the Israelites, not for their sakes, but for the sake of keeping the oath he had sworn to their forefathers, never to abandon their seed. Therefore He sent Deborah unto them.

(42) The task allotted to Deborah and Barak, to lead the attack upon Sisera, was by no means slight. It is comparable with nothing less than Joshua's undertaking to conquer Canaan. Joshua had triumphed over only thirty-one of the sixty-two kings of Palestine, leaving at large as many as he had subdued. Under the leadership of Sisera these thirty-one unconquered kings opposed Israel. No less than forty thousand armies, each counting a hundred thousand warriors, were arrayed against Deborah and Barak. God aided Israel with water and fire. The river Kishon and all the fiery hosts of heaven except the star Meros fought against Sisera. The Kishon had long before been pledged to play its part in Sisera's overthrow. When the Egyptians were drowned in the Red Sea, God commanded the Angel of the Sea to cast their corpses on the land, that the Israelites might convince themselves of the destruction of their foes, and those of little faith might not say afterward that the Egyptians like the Israelites had reached dry land. The Angel of the Sea complained of the impropriety of withdrawing a gift. God mollified him with the promise of future compensation. The Kishon was offered as security that he would received half as many bodies again as he was now giving up. When Sisera's troops sought relief from the scorching fire of the heavenly bodies in the coolness of the waters of the Kishon, God commanded the river to redeem its pledge. And so the heathen were swept down into the Sea by the waves of the river Kishon, whereat the fishes in the Sea exclaimed: "And the truth of the Lord endureth forever."

(43) Sisera's lot was no better than the lot of the men. He fled from the battle on horseback after witnessing the annihilation of his vast army. When Jael saw him approach, she went to meet him arrayed in rich garments and jewels. She was unusually beautiful, and her voice was the most seductive ever a woman possessed. These are the words she addressed to him: "Enter and refresh thyself with food, and sleep until evening, and then I will send my attendants with thee to accompany thee, for I know thou wilt not forget me, and thy recompense will not fail." When Sisera, on stepping into her tent, saw the bed strewn with roses which Jael had prepared for him, he resolved to take her home to his mother as his wife, as soon as his safety should be assured.

(44) He asked her for milk to drink, saying: "My soul burns with the flame which I saw in the stars contending for Israel." Jael went forth to milk her goat, meantime supplicating God to grant her His help: "I pray to Thee, O Lord, to strengthen Thy maid-servant against the enemy. By this token shall I know that Thou wilt aid me if, when I enter the house, Sisera will awaken and ask for water to drink." Scarcely had Jael crossed the threshold when Sisera awakened and begged for water to quench his burning thirst. Jael gave him wine mixed with water, which caused him to drop into a sound sleep again. The woman then took a wooden spike in her left hand, approached the sleeping warrior, and said: "This shall be the sign that Thou wilt deliver him into my hand if I draw him from the bed down on the ground without awaking him." She tugged at Sisera, and in very truth he did not awaken even when he dropped from the bed to the floor. Then Jael prayed: "O God, strengthen the arm of Thy maid-servant this day, for Thy sake, for the sake of Thy people, and for the sake of those that hope in Thee." With a hammer she drove the spike into the temple of Sisera, who cried out as he was expiring: "O that I should lose my life by the hand of a woman!" Jael's mocking retort was: "Descend to hell and join thy fathers, and tell them that thou didst fall by the hand of a woman."

(45) Barak took charge of the body of the dead warrior, and he sent it to Sisera's mother, Themac, with the message: "Here is thy son, whom thou didst expect to see returning laden with booty." He had in mind the vision of Themac and her women-in-waiting. When Sisera went forth to battle, their conjuring tricks had shown him to them as he lay on the bed of a Jewish woman. This they had interpreted to mean that he would return with Jewish captives. "One damsel, two damsels for ever man." they had said. Great, therefore, was the disappointment of Sisera's mother. No less than a hundred cries did she utter over him.

(46) Deborah and Barak thereupon intoned a song of praise, thanking God for the deliverance of Israel out of the power of Sisera, and reviewing the history of the people since the time of Abraham.

(47) After laboring for the weal of her nation for forty years, Deborah departed this life. Her last words to the weeping people were an exhortation not to depend upon the dead. They can do nothing for the living. So long as a man is alive, his prayers are efficacious for himself and for others. They avail naught once he is dead.

(48) The whole nation kept a seventy days' period of mourning in honor of Deborah, and the land was at peace for seven years.

3 ג
ת"ר ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה
Our Rabbis taught: “Forty-eight prophets and seven prophetesses prophesied to Israel, and they neither took away from nor added anything to what is written in the Torah save only the reading of the Megillah.”
4 ד
שבע נביאות מאן נינהו שרה מרים דבורה חנה אביגיל חולדה ואסתר
“Seven prophetesses”. Who were these? — Sarah, Miriam, Deborah, Hannah, Abigail, Hulda and Esther.
5 ה
דבורה דכתיב (שופטים ד, ד) ודבורה אשה נביאה אשת לפידות מאי אשת לפידות שהיתה עושה פתילות למקדש (שופטים ד, ה) והיא יושבת תחת תומר מאי שנא תחת תומר אמר ר' שמעון בן אבשלום משום יחוד דבר אחר מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל שבאותו הדור לא היה להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים
“Devorah,” as it is written, “Now Devorah a prophetess, a woman of flames” (Judges 4:4). What is meant by a woman of flames? Because she used to make wicks for the Temple. “And she sat under a palm tree” (v. 5). Why under a palm tree? — R. Shimon b. Avishalom said: [To avoid] seclusion. Another explanation is: Just as a palm tree has only one heart, so Israel in that generation had only one heart devoted to their Father in heaven.
6 ו

(א) אז ישיר משה ובני ישראל, ר' נחמיה אומר כל המקבל עליו מצוה אחת באמנה כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקדש שכן מצינו באבותינו שבשכר אמנה שהאמינו אבותינו בה' זכו ושרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה שנא' ויאמינו בה' ובמשה עבדו ונאמר אז ישיר משה ובני ישראל. וכן את מוצא שלא ירש אברהם אבינו העולם הזה והעולם הבא אלא בזכות אמנה שהאמין בה' שנ' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. וכן את מוצא שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמנה שנ' ויאמן העם (שמות ד) וכה"א אמונים נוצר ה' (תהלים לא) מזכירין אמונת אבות ואו' ואהרן וחור תמכו בידיו וגו' ואומר זה השער לה' צדיקים יבאו בו (שם קיח) בבעלי אמנה מהו אומר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים (ישעיה כו) השער הזה כל בעלי אמונה נכנסין בו וכה"א טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור כי שמחתני ה' בפעליך במעשה ידיך ארנן (תהלים צב) מי גרם לנו לבא לידי שמחה זו שכר אמנה שהאמינו אבותינו בעולם הזה שכלו לילה [לפיכך זכינו לעולם הבא שכולו בקר] לכך נאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. וכן יהושפט אומר לעם האמינו בה' אלהיכם ותאמנו האמינו בנביאיו והצליחו (דה"ב כ) וכתיב עיניך הלא לאמונה (ירמיה ה) וכתיב וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב) וכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג). וכן אתה מוצא שאין הנליות /הגלויות/ מתכנסות אלא בשכר אמנה שנ' אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש וגו' (שה"ש ד) וכתיב וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי באמונה (הושע ב). הא גדולה אמנה לפני הקב"ה שבשכר אמונה שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה שנ' ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' וכן הוא אומר ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו (תהלים קו)

(1) R. Nechemiah says: If one takes upon himself a single mitzvah in (true) faith, he is worthy of having the Holy Spirit repose upon him. And thus do we find with Moses, David, and Devorah that (in the fulness of their faith) they chanted song and the Holy Spirit reposed upon them. ...

7 ז

(ב) אז ישיר משה, יש אז לשעבר ויש אז לעתיד לבא. אז הוחל (בראשית ד), אז אמרה חתן דמים (שמות ד), אז ישיר משה אז ישיר ישראל (במדבר כא), אז ידבר יהושע (יהושע י), אז אמר דוד (דה"א טו), אז אמר שלמה (מל"א ח), הרי אלו לשעבר. יש אז לעתיד לבא, אז תיראי ונהרת (ישעיה ס), אז יבקע כשחר (שם נח), אז ידלג כאיל פסח, אז תפקחנה (שם לה), אז תשמח בתולה (ירמיה לא), אז ימלא שחוק פינו (תהלים קכו), אז יאמרו בגוים הרי אלו לעתיד. ד"א אז שר משה אין כתיב כאן אלא אז ישיר משה נמצינו למדין תחיית המתים מן התורה: משה ובני ישראל משה שקול כנגד כל ישראל וישראל שקולין כמשה בשעה שאמרו שירה. ד"א משה ובני ישראל מגיד שאמר משה שירה כנגד כל ישראל: את השירה הזאת וכי שירה אחת היא והלא עשר שירות הן, הראשונה שנאמרה במצרים שנ' השיר יהיה לכם כליל התקדש חג וגו' (ישעיה ל), השנייה שנאמרה על הים שנ' אז ישיר משה השלישית שנאמרה על הבאר שנ' אז ישיר ישראל (במדבר כא), הרביעית שאמר משה שנ' ויהי ככלות משה לכתוב את דברי השירה הזאת (דברים לא), החמישית שאמר יהושע שנ' אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' וגו' (יהושע י), הששית שאמרה דבורה וברק שנ' ותשר דבורה וברק בן אבינועם (שופטים ה), השביעית שאמר דוד שנ' וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת (שמ"ב כב), השמינית שאמר שלמה שנאמר מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהלים ל) וכי דוד בנאו והלא שלמה בנאו שנ' ויבן שלמה את הבית ומה ת"ל מזמור שיר חנוכת הבית לדוד אלא לפי שנתן דוד נפשו עליו לבנותו נקרא על שמו וכה"א זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדי יער (שם קלב) וכה"א ראה ביתך דוד (מל"א יב) הא לפי שנתן נפשו עליו נקרא על שמו. וכן אתה מוצא שכל דבר שאדם נותן נפשו עליו נקרא על שמו. בשלשה דברים נתן נפשו משה עליהם ונקראו על שמו. נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו שנ' זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג) והלא תורת אלהים היא שנ' תורת ה' תמימה משיבת נפש (תהלים יט) הא מה ת"ל תורת משה עבדי לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו והיכן מצינו במשה שמסר נפשו על התורה שנ' ויהי שם עם ה' (שמות לד) ואומר ואשב בהר וגו' (דברים ט) הא לפי שנתן נפשו על התורה נקראת על שמו. נתן נפשו על ישראל נקראו על שמו שנ' לך רד כי שחת עמך (שמות לב) והלא עם ה' הם שנ' והם עמך ונחלתך (דברים ט) ואומר באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו (יחזקאל לו) הא מה ת"ל לך רד כי שחת עמך לפי שנתן נפשו עליהם נקראו על שמו. והיכן מצינו במשה שנתן נפשו עליהם שנ' ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם (שמות ב) וכתיב ויפן כה וכה הא לפי שנתן נפשו עליהם נקראו על שמו. נתן נפשו על הדיינין ונקראו על שמו שנ' שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך (דברים טז) והלא המשפט לאלהים הוא [שנ' כי המשפט לאלהים הוא (שם א)] מה ת"ל תתן לך אלא מתוך שנתן נפשו עליהם נקראו על שמו. ומנין שנתן נפשו עליהם שנ' ויצא ביום השני וגו' ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו וישמע פרעה וגו' (שמות ב) וכתיב ולכהן מדין שבע בנות ויבאו הרועים ויגרשום (שם) מדינין ברח ולדינין חזר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל (דברים לג) הא לפי שנתן נפשו עליהם נקראו על שמו. התשיעית שאמר יהושפט שנ' ויועץ יהושפט ויעמד משוררים לה' מהללים בהדרת קדש בצאת לפני החלוץ אומר הודו לה' כי לעולם חסדו (דה"ב כ) ומה נשתנית הודיה זו מכל הודיות שבתורה שבכל הודיות שבתורה נאמר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ובזו לא נאמר כי טוב אלא כביכול לא היתה שמחה לפניו במרום על אבדן של רשעים, אם על מיתתן של רשעים לא היתה שמחה לפניו במרום, קל וחומר על הצדיקים שאחד שקול ככל העולם כולו שנ' וצדיק יסוד עולם (משלי י). העשירית לעתיד לבא שנ' שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ (ישעיה מב) [ואומ' שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים (תהלים קמט)] כל השירות שעברו קרואות בלשון נקבה כשם שהנקבה יולדת כך התשועות שעברו היה אחריהם שעבוד אבל התשועה העתידה להיות אין אחריה שעבוד לכך קרואה בלשון זכר שנ' שאלו נא וראו אם יולד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו (ירמיה ל) שכשם שהזכר אינו יולד כך התשועה העתידה לבא לא יהא אחריה שעבוד שנ' ישראל נושע בה' תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד (ישעיה מה):

...There are ten "songs." The first, that sung in Egypt, viz. (Isaiah 30:29) "The song (of Sancherev's destruction [on Pesach night]) will be to you as that of the night on which you sanctified the festival (Pesach [in Egypt]), etc." The second, that of the sea — "Then Moses sang." The third, that of the well (Numbers 21:17) "Then Israel sang." The fourth, that of Moses, viz. (Devarim 31:22) "And Moses wrote this song (32:1-43). The fifth, that of Joshua, viz. (Joshua 10:12) "Then Joshua spoke to the L rd on the day the L rd delivered, etc." The sixth, that of Devorah and Barak, viz. (Judges 5:1) "And Devorah and Barak the son of Avinoam sang, etc." The seventh, that of David, viz. (II Samuel 22:1) "And David spoke to the L rd the words of this song, etc." The eighth, that of Solomon, viz. (Psalms 30:1) "A psalm, a song of the inauguration of the Temple of David." ... The ninth (song): (II Chronicles 20:21) "And he (Yehoshafat) took counsel with the people, and he set up singes to the L rd and lauders of (His) majestic holiness. When they went out before the vanguard (of the army) they said; 'Give thanks to the L rd, for His lovingkindness is forever!'" ... The tenth (song) in time to come, viz. (Isaiah 42;10) "Sing to the L rd a new song, His praise from the end of the earth (Ibid. 48:42) "Say: The L rd has redeemed His servant Jacob. All of the (other) songs are denominated in the feminine ("zoth"). Just as a female bears (and then travails again), so, the past salivations were followed by subjugation. But the future (ultimate) redemption will not be followed by subjugation — wherefore it is denominated in the masculine ("zeh" [viz. Isaiah 26:1]). As it is written (Jeremiah 30:6) "Ask now and see if a male has ever given birth. Why, then, do I see that every man puts his hands upon his loins (as a woman giving birth?") For just as a male does not bear (and thus travail), so, the future redemption will not be followed by subjugation. As it is written (Isaiah 45:17) "Israel will be saved by the L rd, an eternal salvation. You will not be ashamed or abashed forever."