ניגון עתיק
הדף מאת: איתמר לפיד
לימוד מושג הקנאות, הפותח מ'ניגון עתיק' של נתן אלתרמן, ומסיים בדמויותיהם של אליהו ופנחס, שלפי המדרש הן דמות אחת. האם הקנאות היתה מאז ומעולם? האם היא ראויה? האם היא מופת שיש לחנך לאורו?
נתן אלתרמן, ניגון עתיק, מתוך: עיר היונה, הוצאת מחברות לספרות, 1957
אִם תֵּרַדְנָה בַּלֵּיל דִּמְעוֹתַיִךְ,

שִׂמְחָתִי לָךְ אַבְעִיר כִּצְרוֹר תֶּבֶן.

אִם תִּרְחַפְנָה מִקֹּר עַצְמוֹתַיִךְ,

אֲכַסֵּךְ וְאֶשְׁכַּב עַל אֶבֶן.

אִם תֹּאמְרִי אֶל מָחוֹל לָרֶדֶת,

עַל אַחֲרוֹן מֵיתָרַי אֲנַגֵּן לָךְ.

אִם תֶּחְסַר לָךְ מַתְּנַת הֻלֶּדֶת,

אֶת חַיַּי וּמוֹתִי אֶתֵּן לָךְ.

וְאִם לֶחֶם תֹּאבִי אוֹ יַיִן,

מִן הַבַּיִת אֵצֵא כְּפוּף שְׁכֶם

וְאֶמְכֹּר אֶת עֵינַי הַשְּׁתַּיִם

וְאָבִיא לָךְ גַּם יַיִן גַּם לֶחֶם.

אַךְ אִם פַּעַם תִּהְיִי צוֹחֶקֶת

בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ,

תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת

וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ.

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
דיון
שירו של אלתרמן נכתב בשנות החמישים.
  • האם לדעתכם הוא שיר אהבה, שנאה, או קנאה?
  • איך אתם מבינים את המעבר שעושה הדובר בשיר ממסירות נפש והקרבה טוטלית למען אהובתו - אל הנכונות להעלות אותה ואת ביתה באש?
  • מדוע קרא אלתרמן לשירו 'ניגון עתיק'? מה הדבר העתיק?
בבית האחרון מתאר הדובר את תחושתו: "תעבור קנאתי שותקת".

העברית מבחינה בין 'לקנא ב..' לבין 'לקנא ל..'; בין קנאה, שהגדרתה המילונית היא 'צרות עין, אי נחת מהצלחת הזולת' לבין קנאות שהגדרתה היא 'אדיקות ומסירות קיצונית'.
  • איזה סוג של קנאי אתם מזהים בשירו של אלתרמן?
  • אילו קנאים הסטוריים אתם מכירים, אשר ניגנו את אותו ניגון עתיק?
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
And Israel abode in Shittim, and the people began to commit harlotry with the daughters of Moab. And they called the people unto the sacrifices of their gods; and the people did eat, and bowed down to their gods. And Israel joined himself unto the Baal of Peor; and the anger of the LORD was kindled against Israel. And the LORD said unto Moses: ‘Take all the chiefs of the people, and hang them up unto the LORD in face of the sun, that the fierce anger of the LORD may turn away from Israel.’ And Moses said unto the judges of Israel: ‘Slay ye every one his men that have joined themselves unto the Baal of Peor.’ And, behold, one of the children of Israel came and brought unto his brethren a Midianitish woman in the sight of Moses, and in the sight of all the congregation of the children of Israel, while they were weeping at the door of the tent of meeting. And when Phinehas, the son of Eleazar, the son of Aaron the priest, saw it, he rose up from the midst of the congregation, and took a spear in his hand. And he went after the man of Israel into the chamber, and thrust both of them through, the man of Israel, and the woman through her belly. So the plague was stayed from the children of Israel. And those that died by the plague were twenty and four thousand. And the LORD spoke unto Moses, saying: ’Phinehas, the son of Eleazar, the son of Aaron the priest, hath turned My wrath away from the children of Israel, in that he was very jealous for My sake among them, so that I consumed not the children of Israel in My jealousy. Wherefore say: Behold, I give unto him My covenant of peace; and it shall be unto him, and to his seed after him, the covenant of an everlasting priesthood; because he was jealous for his God, and made atonement for the children of Israel.’
דיון
בספר במדבר מתוארת הקנאות במלוא עוזה. קראו את התיאור המקראי ונסו להבין:
  • מי הם הצדדים בסיפור?
  • מה עושה המנהיגות הפורמלית, זו שמתפקידה להתמודד עם הבעיה?
  • מאין מגיע פנחס? מי הסמיך אותו לטפל במשבר?
גם קנאתו של פנחס היא אש שורפת אשר נעצרת רק במותם של זמרי וכזבי. במקביל אליה, משתוללת קנאותו של אלוהים, המכלה במגיפה 24,000 איש מישראל. אלוהים מצדיק בדיעבד את מעשה הקנאות של פנחס ומבהיר כי היה זה המעשה הראוי.
  • איך אתם מבינים את מעשהו של פנחס? האם הוא ראוי בעיניכם?
  • מדוע בוחר אלוהים לתת "לו את בריתי שלום"?
  • כיצד מיישבים את היותו של האלוהים 'אל קנא', ובו בזמן 'אל רחום וחנון'?
אליהו ונביאי הבעל על הכרמל
וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת-אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל. (יח) וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְוֹת ה' וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים. (יט) וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל. (כ) וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת-הַנְּבִיאִים אֶל-הַר הַכַּרְמֶל. (כא) וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם-ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר. (כב) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל-הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ. (כג) וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים. (כד) וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-ה' וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר. (כה) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ. (כו) וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. (כז) וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. (כח) וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד-שְׁפָךְ-דָּם עֲלֵיהֶם. (כט) וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב. (ל) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל-הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל-הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת-מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס. (לא) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי-יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. (לב) וַיִּבְנֶה אֶת-הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה' וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ. (לג) וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת-הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל-הָעֵצִים. (לד) וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה וְעַל-הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ. (לה) וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה מִלֵּא-מָיִם. (לו) וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (לז) עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי-אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם אֲחֹרַנִּית. (לח) וַתִּפֹּל אֵשׁ-ה' וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים וְאֶת-הָאֲבָנִים וְאֶת-הֶעָפָר וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. (לט) וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים. (מ) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם.
And it came to pass, when Ahab saw Elijah, that Ahab said unto him: ‘Is it thou, thou troubler of Israel?’ And be answered: ‘I have not troubled Israel; but thou, and thy father’s house, in that ye have forsaken the commandments of the LORD, and thou hast followed the Baalim. Now therefore send, and gather to me all Israel unto mount Carmel, and the prophets of Baal four hundred and fifty, and the prophets of the Asherah four hundred, that eat at Jezebel’s table.’ And Ahab sent unto all the children of Israel, and gathered the prophets together unto mount Carmel. And Elijah came near unto all the people, and said: ‘How long halt ye between two opinions? if the LORD be God, follow Him; but if Baal, follow him.’ And the people answered him not a word. Then said Elijah unto the people: ‘I, even I only, am left a prophet of the LORD; but Baal’s prophets are four hundred and fifty men. Let them therefore give us two bullocks; and let them choose one bullock for themselves, and cut it in pieces, and lay it on the wood, and put no fire under; and I will dress the other bullock, and lay it on the wood, and put no fire under. And call ye on the name of your god, and I will call on the name of the LORD; and the God that answereth by fire, let him be God.’ And all the people answered and said: ‘It is well spoken.’ And Elijah said unto the prophets of Baal: ‘Choose you one bullock for yourselves, and dress it first; for ye are many; and call on the name of your god, but put no fire under.’ And they took the bullock which was given them, and they dressed it, and called on the name of Baal from morning even until noon, saying: ‘O Baal, answer us.’ But there was no voice, nor any that answered. And they danced in halting wise about the altar which was made. And it came to pass at noon, that Elijah mocked them, and said: ‘Cry aloud; for he is a god; either he is musing, or he is gone aside, or he is in a journey, or peradventure he sleepeth, and must be awaked.’ And they cried aloud, and cut themselves after their manner with swords and lances, till the blood gushed out upon them. And it was so, when midday was past, that they prophesied until the time of the offering of the evening offering; but their was neither voice, nor any to answer, nor any that regarded. And Elijah said unto all the people: ‘Come near unto me’; and all the people came near unto him. And he repaired the altar of the LORD that was thrown down. And Elijah took twelve stones, according to the number of the tribes of the sons of Jacob, unto whom the word of the LORD came, saying: ‘Israel shall be thy name.’ And with the stones he built an altar in the name of the LORD; and he made a trench about the altar, as great as would contain two measures of seed. And he put the wood in order, and cut the bullock in pieces, and laid it on the wood. And he said: ‘Fill four jars with water, and pour it on the burnt-offering, and on the wood.’ And he said: ‘Do it the second time’; and they did it the second time. And he said: ‘Do it the third time’; and they did it the third time. And the water ran round about the altar; and he filled the trench also with water. And it came to pass at the time of the offering of the evening offering, that Elijah the prophet came near, and said: ‘O LORD, the God of Abraham, of Isaac, and of Israel, let it be known this day that Thou art God in Israel, and that I am Thy servant, and that I have done all these things at Thy word. Hear me, O LORD, hear me, that this people may know that Thou, LORD, art God, for Thou didst turn their heart backward.’ Then the fire of the LORD fell, and consumed the burnt-offering, and the wood, and the stones, and the dust, and licked up the water that was in the trench. And when all the people saw it, they fell on their faces; and they said: ‘The LORD, He is God; the LORD, He is God.’ And Elijah said unto them: ‘Take the prophets of Baal; let not one of them escape.’ And they took them; and Elijah brought them down to the brook Kishon, and slew them there.
דיון
450 נביאי הבעל מאתגרים את תפיסת האל היחיד של המונותיאזם, ועליה יוצא אליהו הנביא להגן. הפסוקים מדגישים ומבליטים את נצחונו החד משמעי במגוון דרכים. גם כאן, כמו אצל פנחס, אליהו לא צוּוה לפעול אך אלוהים משתף פעולה עם האירועים תוך כדי התרחשותם.
  • קראו את הפסוק האחרון: מדוע היה צריך אליהו להוריד את נביאי הבעל אל הקישון ולשחוט אותם? האם לא ניתן היה להסתפק בתבוסה המוחצת שהנחיל להם זה עתה בראש ההר?
  • כיצד מגיב אלוהים על מעשהו של אליהו? האם גם כאן מדובר על קנאותו של האל, שמתורגמת למעשה בידי בן תמותה?
  • כיצד אתם מעריכים את התנהגותו של אליהו? האם הוא עשה את הדבר הנכון?
קול דממה דקה
וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר-ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. (י) וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. (יא) וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה'. (יב) וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. (יג) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. (יד) וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. (טו) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת-חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל-אֲרָם. (טז) וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ
And he came thither unto a cave, and lodged there; and, behold, the word of the LORD came to him, and He said unto him: ‘What doest thou here, Elijah?’ And he said: ‘I have been very jealous for the LORD, the God of hosts; for the children of Israel have forsaken Thy covenant, thrown down Thine altars, and slain Thy prophets with the sword; and I, even I only, am left; and they seek my life, to take it away.’ And He said: ‘Go forth, and stand upon the mount before the LORD.’ And, behold, the LORD passed by, and a great and strong wind rent the mountains, and broke in pieces the rocks before the LORD; but the LORD was not in the wind; and after the wind an earthquake; but the LORD was not in the earthquake; and after the earthquake a fire; but the LORD was not in the fire; and after the fire a still small voice. And it was so, when Elijah heard it, that he wrapped his face in his mantle, and went out, and stood in the entrance of the cave. And, behold, there came a voice unto him, and said: ‘What doest thou here, Elijah?’ And he said: ‘I have been very jealous for the LORD, the God of hosts; for the children of Israel have forsaken Thy covenant, thrown down Thine altars, and slain Thy prophets with the sword; and I, even I only, am left; and they seek my life, to take it away.’ And the LORD said unto him: ‘Go, return on thy way to the wilderness of Damascus; and when thou comest, thou shalt anoint Hazael to be king over Aram; and Jehu the son of Nimshi shalt thou anoint to be king over Israel; and Elisha the son of Shaphat of Abel-meholah shalt thou anoint to be prophet in thy room.
דיון
אחד על אחד - אלוהים מול קנאותו של אליהו
אליהו שלאחר הסצנה על הר הכרמל הוא קנאי מותש, הבורח למדבר ומבקש את נפשו למות. כאשר אלוהים מדובב אותו לדבר את אשר על נפשו, הוא פונה אליו ושואל: "מה לך פה אליהו?". תשובתו של הנביא מתארת תמונת נפש ברורה וחד משמעית, של קנאות. גם הבחירה בשמו של האל, מושא הקנאות, היא ה' צבאות.

במקום לענות תשובה מילולית, בוחר אלוהים להדגים לאליהו את מהותו במעבר משולש אל מול פניו. רק בפעם הרביעית אלוהים מבהיר מי הוא באמת.
  • כיצד אתם מבינים את הדיאלוג הזה עד כאן? כיצד תופס אליהו את אופיו של אלוהים, וכיצד מבטא זאת אלוהים בכבודו ובעצמו?
  • מה משמעות המילים 'קול דממה דקה' לדעתכם?
  • מדוע חוזר אליהו, לאחר הדברים האלה, על דבריו הקודמים, מילה במילה? האם הוא לא הפנים דבר ממה שנאמר לו?
  • כיצד אתם מבינים את הוראתו של האל להחלפת משמרות, בנוגע לאליהו עצמו: "ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך"? האם יש כאן הענשה של אליהו על כך שלא ביצע את תפקידו כנדרש?
פרקי דרבי אליעזר, פרק כח
פנחס זה אליהו
ועמד אליהו ז"ל וברח לו להר חורב, שנאמר "ויקם ויאכל וישתה", ושם נגלה לו הקב"ה.

אמר לו: "מה לך פה אליהו", (ענה לו אליהו:) "קנא קנאתי",

אמר לו (הקב"ה): לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים על גלוי עריות, שנאמר: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן",

וכאן קנאת. חייך, שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך.

מכאן התקינו חכמים לעשות כסא אחד מכובד למלאך הברית, שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית.
דיון
הקנאי האולטימטיבי
המדרש מחבר את שתי הדמויות המקראיות לאחת, ומעמת אותן מול אלוהים, בשיחה שהתקיימה בהר חורב.

כיצד אתם מבינים את החיבור הזה? מה ניתן ללמוד מכך על עמדתם של מחברי המדרש בנוגע לקנאות?

אליהו לפי התורה לא מת. עלייתו בסערה השמיימה מאפשרת לחז"ל להשאירו בין שמים וארץ, כמעין "מלאך הברית" הנתפס לרוב כמושג חיובי. האם ניתן להסתכל על התפקיד שקיבל אליהו (=פנחס) כסוג של עונש חינוכי: אתה טוען שבני ישראל הפרו את הברית, ואני אשלח אותך להיות שם בכל פעם שהם מקיימים את הברית מחדש, במילת בניהם?

כיצד בסופו של דבר נתקבעה דמותו של אליהו במסורת היהודית? איך קרה להערכתכם שהדמות הבודדת, הקנאית והטרגית - התגלגלה ברבות הימים לדמות של סבא טוב שמפתיע את הילדים סביב שולחן הסדר.

מהו הניגון העתיק שממנו התחלנו?

האם כולם מנגנים את אותו ניגון, בכל דור ובכל מקום?
דף הנחיות למנחה:
קנאות - הצעת הנחיה.rtf