יום ירושלים - לדתיים בלבד?

מה סיבות השונות לריחוק ההולך וגדל בין הציבור החילוני ליום ירושלים? האם אנחנו עושים מספיק כדי להפוך את היום הזה למשמעותי עבור כלל הציבור? איך אפשר להפוך את היום הזה למשמעותי עבור הציבור הדתי אך רלוונטי ומשמעותי באותה מידה גם עבור הציבור החילוני? ואולי, אם באמת נשב ונחשוב- ביחד וכל אחד לחוד- על הנקודות האלה, נצליח גם לצעוד שלב אחד קדימה ולהתחיל לחשוב על הקיום המשותף שלנו כעם, ואיך הופכים את זה למציאות אפשרית.

מתוך הספר "שיח לוחמים", בהוצאת התנועה הקיבוצית
לשים משהו על הראש
צביה: 'ישבנו בבית החולים, ושם אמרו: ירושלים נכבשה. ובבית החולים ידעו הכל כמה שעות לפני כן, כי אנחנו היינו קרובים לפיקוד. אז דיברו ככה שכובשים את ירושלים,
כן כובשים... לא כובשים... אז ברגע שאמרו שכבשו את ירושלים, באופן אינסטינקטיבי כל החיילים ששכבו במיטה והחזיקו טרנזיסטורים, שמו משהו על הראש. אחד שם עיתון, אחד שם את המטפחת, אחד שם את החולצה...'
מראיינת: 'חיילים דתיים'?
צביה: 'לא. כולם! כל החובשים, אפילו כל הבחורות שמו על הראש משהו... זה היה נראה כל-כך... פתאום לראות את זה... משהו לשים על הראש. הייתה התרגשות כזאת...'.
עוזי: 'כשנסענו לירושלים עמדו אנשים על יד חולדה וצעקו: הכותל... הכותל... מילים אלה, לא שום דבר אחר, פשוט - הכותל. לכל אחד מאיתנו, הלוחמים שישבנו באוטובוס שהוביל אותנו לירושלים, זה הספיק, כי בכל זאת אני לא יודע, אין לי שום זיקה דתית, אבל זה משהו שנגע לכולנו, זה נתן יותר מכל דבר אחר...'

יהונתן גפן, 5.11.93, "מעריב"
מה היא ירושלים
"מה היא ירושלים, נדבר גלויות, אם לא אבן אחת גדולה; עיר כל כך קדושה שלא נעים לך לזרוק עטיפה של מסטיק ברחוב; ולגור בה, דבר שמעולם לא יעלה על דעתי, זה כמו לגור מקופל בתוך מזוזה.
אבל זה טעמי האישי, שתמיד העדיף שפלה פנימית וים על עיר שרוצה שימותו למען שלמותה כל הזמן. כמו שתל-אביב היא עיר ללא-הפסקה, ירושלים היא הפסקה עד הנצח
תהרגו אותי אם אני יודע מה לעשות עם כל העיר הזאת, כמה שאני משתדל ומתאמץ אני לא מצליח להתרגש מזה שהיא בירה. גם עפולה היא בירת העמק, אז תגידו, עם היד על הגרעינים, לא הייתם מלווים אותה קצת, אם מישהו היה מעוניין בה, תמורת שלום צודק? או אפילו שלום טועה?
תהרגו אותי אם אני יודע מה לעשות עם העיר הזאת, אבל לפני שאתם הורגים אותי אני רוצה שתקשיבו לפתרון מסויים שעלה בדעתי. זרקתי אותו לכמה אנשי רוח, אבל היה עומס חום, והם לא תפסו. הרעיון שלי הוא לא לחלק, אלא לתת. לתת את העיר הקדושה לאנשים הקדושים, או במלים אחרות לכל הפנאטיים, שלנו ושלהם, שיסתובבו להם שם כמה שהם רוצים, רעולי פנים או חוזרים בתשובה שמרצים את עברם, ויחבלו אחד בשני עד לנצח- או איך שהם קוראים לזה.
זה מה שאני חושב שצריך לעשות עם העיר הזאת. להשאיר אותה לזורקי אבנים ולמחרחרי נצח. שלנו ושלהם. בגלל האקלים ושער האשפתות, גיא בן הינום, וכל שאר השמות המפחידים הללו. נראה לי שירושלים היא מקום טוב לסגור בו (לנצח!) את כל הרוצחים, האנסים בתשובה, המתפרעים, מציתי האנשים, אוהדי עונש המוות, אוהדי המוות, זורקי האבנים, מהמחנה הדתי או מהמחנה החרדי או ממחנה בַּלַאטָה (מחנה פליטים ערבי), שיכורי בקבוקי התבערה, הג'יהדניקים, נאמני הר-הבית, מחשבי-הקיצין, הסכינאים, בכייני הכותל, מרטיבי המסגדים, סגפני-החומה, המתאבדים, וכל שאר הפנאטיים. פנאטי כל העולם- התאחדו
יחיו להם שם ביחד, לנצח או אפילו לשני נצחים, אבנים עם לב עם אנשים מוגזי מוח אוטונומיה של פנאטיים בעיר שחורה, ואנו נקים חומה גבוהה מסביבם, ונמשיך לחיות את חיינו הזמניים הבלתי קדושים בלי מורא ובלי להיות בני ערובה.
תושבי ירושלים שאינם פנאטיים ואינם קדושים, יפונו, ויבינו סוף סוף שהחיים הם נמוכים. אני יודע שיש כאלה שמתים על ירושלים, אבל יש גם הרבה אחרים שרוצים לחיות".
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il

מוסקונה-לרמן, בילי. בזכות הבגידה : ראיון עם עמוס עוז. מעריב, סופשבוע, 6 באוקטובר 1995, עמ' 18־23
...נצטרך להחליט מה באנו לעשות פה. זה יהיה זמן מעניין, העניין הזה של הזהות. יש לי ניחוש, זאת תיהיה ארץ יותר ויותר ים-תיכונית, כמו בארצלונה, מארסיי, פיראוסוהיא תיהיה חילונית עד העצם. כבר היום היא ככה, קולנית, נהנתנית, חומרנית מאוד, ממולחת, גם מרושעת וגם טובת לבהעתידנות היא ההווה, היא תל-אביב, היא שפלת-החוף. אני חושב שהשפלה כבר ניצחה, וירושלים תיהיה עיר שאנשים נוסעים אליה מישראל כמו לחוץ-לארץ, כמו לראות את העבר.ובמלחמה בין ירושלים לתל-אביב אני כולי לצד תל-אביב שפיות, חילוניות והווה. זה דבר חולה שחברה חיה רק בעבר ובעתיד. זה מסוכן נורא, זה הורג אנשים
© כל הזכויות שמורות לעיתון מעריב
www.nrg.co.il

מושגים

• עמוס עוז - נולד ב-1939 בירושלים. מבכירי הסופרים הישראלים. בגיל נעורים התחנך בקיבוץ חולדה, שם חי שנים רבות. בספריו מרבה עוז לתאר ולעסוק בחיים בארץ מערב קום המדינה ועד ימינו, ולפיכך הוא נחשב לסופר של דור המדינה. כמו כן כתב עמוס עוז מאמרים רבים, שבמרכזם שאלות יסוד הנוגעות לחיים בארץ. ספריו ומאמריו תורגמו לשפות רבות

חמוטל אלבז, סטודנטית באוניברסיטה העברית, בתגובה על "אוי ירושלים" מאת גדעון לוי, 26.2.12, "הארץ"
צעירי ירושלים
הצטערתי לקרוא את דברי ההספד שכתב גדעון לוי על ירושלים. נכון, נאמר כבר פעמים רבות שהעיר הזאת מקפלת בתוכה את כל תחלואי החברה הישראלית ובעיותיה - מאבקים בין דת לחופש, בין עשירים לעניים, בין שמאל לימין, יהודים לערבים. אך מוקדם להספיד אותה.
טוב יעשה לוי, אם יבוא לעיר ויראה את כל הצעירים החילונים שמתעקשים להישאר בה למרות הכל, מתוך עיקרון ואהבה לעיר שבשנים עברו ידעה להכיל את כל תושביה על מורכבותם.
ירושלים איננה רק עוני ולכלוך. סטודנטים רבים מגיעים אליה מכל הארץ, ונוכחותם מורגשת. בשנים האחרונות הקימו צעירי ירושלים ארגונים הפועלים לשינוי החיים בעיר כדי לעשותה "צודקת, חופשייה, נאורה ויפה יותר", כפי שמייחל לוי.
אמנם אינני גרה בעיר עצמה אלא במרחק של עשר דקות נסיעה ממנה, אך גדלתי והתחנכתי בה, ואני מתכוונת להישאר פה ולפעול לשינוי. אם ירושלים מסמלת את מורכבות החברה הישראלית ואת מורכבות החיים בארץ, ויתור עליה וייאוש מהעיר הזאת יהיו כווית ור על חיים שפויים בארץ כולה.
© כל הזכויות שמורות למחברת
www.haaretz.co.il