הדף מאת: אור מ
רמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק ה
הרשות נתונה
(א) רשות לכל אדם נתונה. אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה: 'הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע' (בראשית ג כב), כלומר, הן מין זה של אדם הוא יחיד בעולם ... בזה הענין שיהא הוא מעצמו, בדעתו ובמחשבתו, יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע ...
(ב) אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן! אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה. הוא שירמיהו אמר: 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב' (איכה ג לח), כלומר, אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע ...
(ג) ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: 'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע' (דברים ל טו), וכתיב: 'ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה' (דברים יא כו), כלומר, שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה בין טובים בין רעים. ומפני זה הענין נאמר: 'מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם' (דברים ה כו), כלומר, שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה אלא הכל מסור להם.
(ד) אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים או למדע מן המדעות או לדעה מן הדעות או למעשה מן המעשים כמו שבודים מלבם הטפשים הוברי שמים היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם והוא מתחלת ברייתו כבר נגזר עליו או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו ומה מקום היה לכל התורה כולה ובאי זה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט' (בראשית יח כה)?! ...
(ה) שמא תאמר והלא הקב"ה יודע כל מה שיהיה. וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע, או לא ידע? אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק. ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע, הרי לא ידע הדבר על בוריו. דע שתשובת שאלה זו 'ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים' (איוב יא ט), וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה. אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר. כבר בארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם, שהם ודעתם שנים, אלא הוא, יתעלה שמו, ודעתו, אחד. ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא, שנאמר: 'כי לא יראני האדם וחי' (שמות לג כ), אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אמר: 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי' (ישעיה נה ח). וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים. אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך. ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע. וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו.
[השגת הראב"ד 'וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים ומעשה ידיהם'. אמר אברהם: לא נהג זה המחבר מנהג החכמים, שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו. והוא החל בשאלות קושיות, והניח הדבר בקושיא, והחזירו לאמונה. וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים, ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק. ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה. ואע"פ שאין תשובה נצחת על זה, טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה ... וכל זה איננו שוה].
הרשות נתונה
(א) רשות לכל אדם נתונה. אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה: 'הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע' (בראשית ג כב), כלומר, הן מין זה של אדם הוא יחיד בעולם ... בזה הענין שיהא הוא מעצמו, בדעתו ובמחשבתו, יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע ...
(ב) אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן! אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה. הוא שירמיהו אמר: 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב' (איכה ג לח), כלומר, אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע ...
(ג) ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: 'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע' (דברים ל טו), וכתיב: 'ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה' (דברים יא כו), כלומר, שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה בין טובים בין רעים. ומפני זה הענין נאמר: 'מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם' (דברים ה כו), כלומר, שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה אלא הכל מסור להם.
(ד) אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים או למדע מן המדעות או לדעה מן הדעות או למעשה מן המעשים כמו שבודים מלבם הטפשים הוברי שמים היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם והוא מתחלת ברייתו כבר נגזר עליו או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו ומה מקום היה לכל התורה כולה ובאי זה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט' (בראשית יח כה)?! ...
(ה) שמא תאמר והלא הקב"ה יודע כל מה שיהיה. וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע, או לא ידע? אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק. ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע, הרי לא ידע הדבר על בוריו. דע שתשובת שאלה זו 'ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים' (איוב יא ט), וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה. אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר. כבר בארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם, שהם ודעתם שנים, אלא הוא, יתעלה שמו, ודעתו, אחד. ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא, שנאמר: 'כי לא יראני האדם וחי' (שמות לג כ), אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אמר: 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי' (ישעיה נה ח). וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים. אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך. ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע. וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו.
[השגת הראב"ד 'וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים ומעשה ידיהם'. אמר אברהם: לא נהג זה המחבר מנהג החכמים, שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו. והוא החל בשאלות קושיות, והניח הדבר בקושיא, והחזירו לאמונה. וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים, ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק. ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה. ואע"פ שאין תשובה נצחת על זה, טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה ... וכל זה איננו שוה].
ליאו בק, מהות היהדות: יסודות ואמונות, מוסד ביאליק 1986 עמ' 35-33
אלוהים בחר בישראל, על כן אלוהים שופט אותו. אלוהים יעד את ישראל לעשות הטוב, ורק בעשותו הטוב רשאי הוא ויכול הוא להתקיים כעם-סגולה, עוונותיו מרחיקים אותו מאלוהיו והוא מאבד ערכו. אין חיים לו אלא חיי אמונה, הוא יהיה כפי שעליו להיות לפני אלוהים, או שלא יהיה כלל. מתוך הכרה זו צמח ועלה לאחר-מכן רעיון השליחות ההיסטורית-העולמית, רעיון התעודה של עם ישראל והאחריות שהוא נושא בה לפני אלוהים ואדם. רעיון הבחירה הוא הרעיון של 'כל עם ה' נביאים', הוא נעשה בו לאמונה בשליחות שהיא ממנו והאלה, בבחירה שהיא למען זולתו. עם ישראל כולו הוא שליח יה, משיח, עבד ה' העומד על משמר הדת בשביל כל הארץ וממנו מתמשכות קרני-אורה לכל הגויים. 'אני ה' קראתיך בצדק ואחזק בידך ואצרך ואתנך לברית עם לאור גויים. לפקח עיניים עורות, להוציא ממסגר אסיר, מבית כלא ישבי חשך' (ישעיה מב, ו-ז). הרעיון הזה הפך רעיון קלאסי לדורות, ואלה דבקו במהותו שבו, בכוח-הפועל שבו. רק תודעת הבחירה עשויה היתה להצמיח אותו, רק האמונה בעצמה יכלה להוליד את האמונה הזאת באחריות המוטלת עליהם, את הביטחון הזה התובע קיום למען העולם. רק עם החש בנפשו את עצמיותו מסוגל להרגיש עד מה רבה החשיבות המוטלת עליו לגבי כל זולתו... מכאן שדבר הנביאים ודבר אלה שבאו אחריהם חזות כפולה לו. התקווה לאנושות היא התקווה לישראל. דבר אלוהים לאנושות הוא-הוא דבר אלוהים לעמו. הדרך אל המטרה, שאלוהים מציב אותה לפני אלפי שנות דור ודור, תחילתה בבחירת ישראל. דבר השייך לחייה של אומה זו, שבה ועל-ידיה נוצרה האמונה המשיחית, הוא, אימתי ייכונו ויאירו ימות המשיח לעולם כולו. כאשר תזכה לישועה האנושות כולה, לא תהיה זו אלא הישועה אשר מציון יצאה וברכה בה לציון.
אלוהים בחר בישראל, על כן אלוהים שופט אותו. אלוהים יעד את ישראל לעשות הטוב, ורק בעשותו הטוב רשאי הוא ויכול הוא להתקיים כעם-סגולה, עוונותיו מרחיקים אותו מאלוהיו והוא מאבד ערכו. אין חיים לו אלא חיי אמונה, הוא יהיה כפי שעליו להיות לפני אלוהים, או שלא יהיה כלל. מתוך הכרה זו צמח ועלה לאחר-מכן רעיון השליחות ההיסטורית-העולמית, רעיון התעודה של עם ישראל והאחריות שהוא נושא בה לפני אלוהים ואדם. רעיון הבחירה הוא הרעיון של 'כל עם ה' נביאים', הוא נעשה בו לאמונה בשליחות שהיא ממנו והאלה, בבחירה שהיא למען זולתו. עם ישראל כולו הוא שליח יה, משיח, עבד ה' העומד על משמר הדת בשביל כל הארץ וממנו מתמשכות קרני-אורה לכל הגויים. 'אני ה' קראתיך בצדק ואחזק בידך ואצרך ואתנך לברית עם לאור גויים. לפקח עיניים עורות, להוציא ממסגר אסיר, מבית כלא ישבי חשך' (ישעיה מב, ו-ז). הרעיון הזה הפך רעיון קלאסי לדורות, ואלה דבקו במהותו שבו, בכוח-הפועל שבו. רק תודעת הבחירה עשויה היתה להצמיח אותו, רק האמונה בעצמה יכלה להוליד את האמונה הזאת באחריות המוטלת עליהם, את הביטחון הזה התובע קיום למען העולם. רק עם החש בנפשו את עצמיותו מסוגל להרגיש עד מה רבה החשיבות המוטלת עליו לגבי כל זולתו... מכאן שדבר הנביאים ודבר אלה שבאו אחריהם חזות כפולה לו. התקווה לאנושות היא התקווה לישראל. דבר אלוהים לאנושות הוא-הוא דבר אלוהים לעמו. הדרך אל המטרה, שאלוהים מציב אותה לפני אלפי שנות דור ודור, תחילתה בבחירת ישראל. דבר השייך לחייה של אומה זו, שבה ועל-ידיה נוצרה האמונה המשיחית, הוא, אימתי ייכונו ויאירו ימות המשיח לעולם כולו. כאשר תזכה לישועה האנושות כולה, לא תהיה זו אלא הישועה אשר מציון יצאה וברכה בה לציון.
שפינוזה, "אתיקה", הקדמה לחלק ג: על מקור הריגשות וטבען, (תרגם: ירמיהו יובל) הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 193-194
שפינוזה: האומנם בחירה חופשית?
רוב המחברים שכתבו על הריגשות ועל אורח חיי האדם נראים כעוסקים בדברים שמחוץ לטבע, ולא בדברים הנשמעים לחוקי הטבע המשותפים. אדרבה, דומה שהם משיגים את האדם בטבע כמן ממלכה בתוך ממלכה. שכן הם מאמינים שהאדם פורע את סדר הטבע יותר משהוא נשמע לו, ויש לו שלטון מוחלט על מעשיו, ואינו נקבע אלא על ידי עצמו. נוסף על כך, את הסיבה לחולשת האדם ולהפכפכנותו הם מייחסים לא לעוצמתו המשותפת (הכללית) של הטבע, אלא למי יודע איזה פגם בטבע האדם, שעל כן הם מקוננים עליו, לועגים ובזים לו או מה שקורה על פי רוב מקללים אותו. ומי שיודע להטיל דופי בחולשה של רוח האדם באופן חי ונמלץ יותר, נחשב למעין איש אלוהים.
שפינוזה: האומנם בחירה חופשית?
רוב המחברים שכתבו על הריגשות ועל אורח חיי האדם נראים כעוסקים בדברים שמחוץ לטבע, ולא בדברים הנשמעים לחוקי הטבע המשותפים. אדרבה, דומה שהם משיגים את האדם בטבע כמן ממלכה בתוך ממלכה. שכן הם מאמינים שהאדם פורע את סדר הטבע יותר משהוא נשמע לו, ויש לו שלטון מוחלט על מעשיו, ואינו נקבע אלא על ידי עצמו. נוסף על כך, את הסיבה לחולשת האדם ולהפכפכנותו הם מייחסים לא לעוצמתו המשותפת (הכללית) של הטבע, אלא למי יודע איזה פגם בטבע האדם, שעל כן הם מקוננים עליו, לועגים ובזים לו או מה שקורה על פי רוב מקללים אותו. ומי שיודע להטיל דופי בחולשה של רוח האדם באופן חי ונמלץ יותר, נחשב למעין איש אלוהים.