עבדות
הדף מאת: בן אברהמי
(א) מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. (ב) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַה'. (ג) אֶת-הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת-אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. (ד) אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן: כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. (ה) רַק אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. (ו) כִּי-ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ.
(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-ה', וְהָיָה בְךָ חֵטְא. (י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. (יא) כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.
(יב) כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה--וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. (יג) וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. (יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן-לוֹ. (טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם.

מילים
  • נוגש - יִגוֹש - רודה, מעביד. מתאר יחסים בין מעביד לעבד שלו
  • לעבֹט - לתת מס, להעניק לאחר
At the end of every seven years thou shalt make a release. And this is the manner of the release: every creditor shall release that which he hath lent unto his neighbour; he shall not exact it of his neighbour and his brother; because the LORD’S release hath been proclaimed. Of a foreigner thou mayest exact it; but whatsoever of thine is with thy brother thy hand shall release. Howbeit there shall be no needy among you—for the LORD will surely bless thee in the land which the LORD thy God giveth thee for an inheritance to possess it— if only thou diligently hearken unto the voice of the LORD thy God, to observe to do all this commandment which I command thee this day. For the LORD thy God will bless thee, as He promised thee; and thou shalt lend unto many nations, but thou shalt not borrow; and thou shalt rule over many nations, but they shall not rule over thee. If there be among you a needy man, one of thy brethren, within any of thy gates, in thy land which the LORD thy God giveth thee, thou shalt not harden thy heart, nor shut thy hand from thy needy brother; but thou shalt surely open thy hand unto him, and shalt surely lend him sufficient for his need in that which he wanteth. Beware that there be not a base thought in thy heart, saying: ‘The seventh year, the year of release, is at hand’; and thine eye be evil against thy needy brother, and thou give him nought; and he cry unto the LORD against thee, and it be sin in thee. Thou shalt surely give him, and thy heart shall not be grieved when thou givest unto him; because that for this thing the LORD thy God will bless thee in all thy work, and in all that thou puttest thy hand unto. For the poor shall never cease out of the land; therefore I command thee, saying: ‘Thou shalt surely open thy hand unto thy poor and needy brother, in thy land.’ If thy brother, a Hebrew man, or a Hebrew woman, be sold unto thee, he shall serve thee six years; and in the seventh year thou shalt let him go free from thee. And when thou lettest him go free from thee, thou shalt not let him go empty; thou shalt furnish him liberally out of thy flock, and out of thy threshing-floor, and out of thy winepress; of that wherewith the LORD thy God hath blessed thee thou shalt give unto him. And thou shalt remember that thou wast a bondman in the land of Egypt, and the LORD thy God redeemed thee; therefore I command thee this thing to-day.
אבי שגיא וידידה שטרן, "מסע החירות ומשא האחריות", "הארץ" ניסן תשס"ח
  • [...] החירות אינה מתמצה בשאיפה לשחרור משעבוד. שחרור יוצר חופש לנוכח האחר - פרעה - אך אין הוא מעניק למשוחרר חופש לנוכח עצמו. גם אדם משוחרר מבחינה פוליטית וחברתית אינו בהכרח בן חורין בהווייתו הפנימית, אם הוא שואב את ערכו העצמי מהפירורים הנופלים משולחנו של הזולת, כביטויו של קירקגור. מרידתו של עבד, המסתכמת באמירת "לא!" לאדון, אינה מבטיחה את חירותו, שכן גם היא, ממש כמו אמירת "כן!", אינה אלא ביטוי לתלות באדון.
  • גם מי שניצח במאבק שחרור הרואי נותר שבוי במכלאות השעבוד - עבד שברוח - אם אין הוא מצליח להציב הצעה חלופית לאפשרות שאותה שלל. ההימלטות מעול, ללא עיצוב של תפישת עולם עצמאית שאינה מפנה את מבטה החוצה, אמנם מאפשרת חירות שלילית, אך אינה יוצרת חירות במובנה החיובי.
  • דורנו ניצב מחדש על גדות ים סוף. בניגוד לדור מצרים לא סמכנו על הנס ולא החרשנו. דורות של לוחמים וחלוצים שרו: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו". שילמנו דמי התנסות יקרים והצלחנו - הים נקרע וקמה המדינה היהודית הריבונית. ואולם, שחרורנו הפיסי, ממש כמו יציאת מצרים, הוא רק תחנת המוצא בדרך ארוכה. המסע אל החירות הפנימית טרם תם, הוא בקושי החל. פרוס לפנינו מדבר גדול, ולאחריו "ילידי ענק" מאיימים. משכו של המסע אל השחרור מעבדות - רכישת החירות השלילית - היה קצוב: אלפיים שנה; לעומתו, המסע אל החירות החיובית לעולם לא ייתם.
© כל הזכויות שמורות למחברים
רש"י
'וזכרת כי עבד היית וגו', על מנת כן פָּדַאֲךָ שתהיה לו עבד ותשמור מצוותיו'.
וזכרת כי עבד היית וגו׳ AND THOU SHALT REMEMBER THAT THOU WAST A SLAVE [IN THE LAND OF EGYPT … AND THE LORD BROUGHT THEE FORTH FROM THERE … THEREFORE HE COMMANDS THEE TO KEEP THE SABBATH DAY] — On that condition He freed you — that you should be a servant to Him and observe His commandments.
פירוש רש"י על שמות, פרק כא, פסוק ו
ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף? [...] אזן ששמעה על הר סיני "כי לי בני ישראל עבדים" והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע. ר"ש היה דורש מקרא זה [...] מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי (ויקרא כה) "כי לי בני ישראל עבדים" - עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם:
הרב קוק - מאמרי הראיה, חלק א', השבת ישראל והזמנים, מאמרי הראי"ה, הקרן ע"ש גולדה כץ, ירושלים תשמ"ד
חרות מהי?
ההבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה משועבד לאחר, וזה בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל, שרוחו הוא מלא חירות. ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות היא אותה הרוח הנישאה, שהאדם, וכן העם בכללו, מתרומם על ידה, להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלהים אשר בקרבו. ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שוים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר, השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא גשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה וטוב.
רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי (ויקרא כה) "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע. ורבי שמעון בר רבי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים והוצאתים מעבדות לחירות והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם.

מילים
  • חומר - 1. צרור מרגליות או בשמים. 2. חומרה, 'חומרת הדבר'. 3. סיפור ומעשה.
Rabban Yoḥanan ben Zakkai would expound this verse as a type of decorative wreath [ḥomer], i.e., as an allegory: Why is the ear different from all the other limbs in the body, as the ear alone is pierced? The Holy One, Blessed be He, said: This ear heard My voice on Mount Sinai when I said: “For to Me the children of Israel are slaves” (Leviticus 25:55), which indicates: And they should not be slaves to slaves. And yet this man went and willingly acquired a master for himself. Therefore, let this ear be pierced. And Rabbi Shimon bar Rabbi Yehuda HaNasi would likewise expound this verse as a type of decorative wreath: Why are the door and a doorpost different from all other objects in the house, that the piercing is performed with them? The Holy One, Blessed be He, said: The door and the doorpost were witnesses in Egypt when I passed over the lintel and when I passed over the two doorposts of houses in which there were Jews (Exodus, chapter 12), and I said: “For to Me the children of Israel are slaves,” and they should not be slaves to slaves. And I delivered them at that time from slavery to freedom, and yet this man went and acquired a master for himself. Therefore, let him be pierced before them, as they are witnesses that he violated God’s will.
א. "עבד עברי" (שמות כא,ב) האמור בתורה זה הישראלי שמכרו אותו בית דין על כורחו, או המוכר עצמו לרצונו. כיצד: גנב, ואין לו לשלם את הקרן בית דין מוכרין אותו כמו שביארנו בהלכות גניבה. ב ואין לך איש מישראל שמוכרין אותו בית דין אלא הגנב בלבד, ועל זה שמכרוהו בית דין הוא אומר "כי תקנה עבד עברי" (שמות כא,ב); ועליו הוא אומר במשנה תורה "כי יימכר לך אחיך העברי" (דברים טו,יב). ג מוכר עצמו כיצד: ישראל שהעני ביותר נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו, שנאמר "וכי ימוך אחיך עימך, ונמכר לך" (ויקרא כה,לט). ואינו רשאי למכור את עצמו ולהצניע דמיו, או לקנות בהם סחורה או כלים, או ליתנם לבעל חובו, אלא אם כן צריך לאוכלן בלבד. ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא יישאר לו כלום, ואפילו כסות לא תישאר לו; ואחר כך ימכור עצמו.
ד כבר ביארנו שאין האישה נמכרת בגניבתה, וכן אינה מוכרת את עצמה; ואינה קונה עבד לא עברי ולא כנעני, מפני החשד. ואין הגר נקנה בעבד עברי שנאמר "ושב, אל משפחתו" (ויקרא כה,מא), מי שיש לו משפחה.
ה עבד עברי שמכרוהו בית דין אין מוכרין אותו אלא לישראל, או לגר צדק. וכן המוכר עצמו אינו רשאי למכור עצמו לגוי, ואפילו לגר תושב; ואם עבר ומכר עצמו אפילו לעובד עבודה זרה, ואפילו לעבודה זרה עצמה הרי זה מכור: שנאמר "או לעקר, משפחת גר" (ויקרא כה,מז) "לעקר", זה הנמכר לעבודה זרה. ו בא ואמר לך הריני מוכר עצמי לגויים אין אתה זקוק לו, עד שיימכר. אבל אחר שנמכר לגוי אף על פי שעבר ועשה שלא כהוגן, מצוה לפדותו שלא ייטמע בהם: שנאמר "אחרי נמכר, גאולה תהיה לו" (ויקרא כה,מח).
ז אחד המוכר עצמו, או שמכרוהו בית דין אינו נמכר בפרהסיה על אבן המקח, ולא בסימטה כדרך שהעבדים נמכרין: שנאמר "לא יימכרו, ממכרת עבד" (ויקרא כה,מב), אינו נמכר אלא בצנעה ודרך כבוד.
ח כל עבד עברי, אסור לעבוד בו בפרך. ואיזו היא עבודת פרך זו עבודה שאין לה קצבה, או עבודה שאינו צריך לה, אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד, שלא ייבטל. ט מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבוא, שהרי לא נתן קצבה; אלא יאמר לו עדור עד שעה פלונית, או עד מקום פלוני. י וכן לא יאמר לו חפור מקום זה, והוא אינו צריך לו. ואפילו להחם לו כוס של חמין, או להצן לו, והוא אינו צריך לו אסור, ועובר עליו בלא תעשה: שנאמר "לא תרדה בו, בפרך" (ויקרא כה,מג; ויקרא כה,מו), הא אינו עושה לו אלא דבר קצוב שהוא צריך לו.
יא וכן הגוי שנמכר לו אם רדה בו בפרך, הרי ישראל מצווין למונעו. ואם הניחוהו עוברים בלא תעשה, שנאמר "לא ירדנו בפרך, לעיניך" (ויקרא כה,נג). ואין אנו נזקקין להיכנס לרשותו של גוי, ולבדוק אחריו שלא יעבידנו בפרך: שנאמר "לעיניך", בזמן שאתה רואה.
יב כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזויים שהם מיוחדים לעשיית העבדים, כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ, או יחלוץ לו מנעליו: שנאמר "לא תעבוד בו, עבודת עבד" (ויקרא כה,לט). אינו נוהג בו אלא כשכיר, שנאמר "כשכיר כתושב, יהיה עימך" (ויקרא כה,מ).
יג ומותר לספר לו שיערו, ולכבס לו כסותו, ולאפות לו עיסתו. אבל לא יעשה אותו בלן לרבים, או ספר לרבים, או נחתום לרבים; ואם הייתה אומנותו זאת קודם שיימכר, הרי זה יעשה. אבל רבו לא ילמדנו כתחילה מלאכה כלל; אלא אומנות שהיה בה, היא שעושה כשהיה עושה מקודם. יד במה דברים אמורים, בעבד עברי, מפני שנפשו שפלה במכירה. אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד, שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו.
טו אנשים שאינן נוהגין כשורה, מותר לרדותן בחוזקה ולהשתעבד בהן. מלך שגזר שכל מי שלא ייתן המס הקצוב על כל איש ואיש, ישתעבד לזה שנתן המס על ידו הרי זה מותר להשתמש בו יותר מדיי, אבל לא כעבד; ואם אינו נוהג כשורה, מותר להשתמש בו כעבד.
טז כל עבד עברי או אמה עברייה חייב האדון להשוותן אליו במאכל ובמשקה בכסות ובמדור, שנאמר "כי טוב לו עימך" (דברים טו,טז): שלא תהיה אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן, אתה דר בכרך והוא דר בכפר או אתה בכפר והוא בכרך שנאמר "ויצא, מעימך" (ויקרא כה,מא). מכאן אמרו חכמים כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו. יז וחייב לנהוג בו מנהג אחווה, שנאמר "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו" (ויקרא כה,מו). ואף על פי כן צריך העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות, באותן העבודות שהוא עושה לו.
יח אין אמה עברייה נוהגת ולא עבד עברי נוהג, אלא בזמן שהיובל נוהג, בין עבד עברי שמוכר עצמו, בין זה שמכרוהו בית דין; וכבר ביארנו מתיי בטלו היובלות.
A Hebrew slave spoken of in the Torah is an Israelite whom the court sold into servitude forcibly, or one who sold himself voluntarily. If, for example, a man committed a theft and has no means to pay the value of the stolen object, the court sells him, as we have stated in the section concerning theft. With the exception of a thief, the court may not sell any Israelite. When the Torah says: "If you buy a Hebrew slave" (Exodus 21:2), it refers to one whom the court has sold. Of such a one it is written in Deuteronomy: "If your fellow Hebrew is sold to you" (15:12). The person who voluntarily sells himself into slavery is an Israelite who has become exceedingly poor, and the Torah has permitted him to sell himself, as it is written: "If your brother becomes poor and sells himself to you" (Leviticus 25:39). He is not permitted to sell himself and put the money away or buy merchandise or utensils with it, or give it to a creditor. He can sell his freedom only if he needs the money for food. One is not permitted to sell himself unless he has nothing left, not even clothing. Only then may he sell himself. We have already explained that a woman may not be sold by the court for theft, nor may she sell herself.— — If the court sells a Hebrew slave, it sells him only to an Israelite or to a true proselyte. So too, if one voluntarily sells himself, he must not sell himself to a heathen, or even to a resident alien who renounced idolatry. If, however, he broke the law and sold himself even to an idolater, or even to the idol itself [to take care of it], he is sold, as it is written: "If he sells himself to the resident alien … or to an offshoot of an alien's family" (Leviticus 25:47). Offshoot alludes to one who sells himself [to be of service] to the idol itself. If one comes and tells you: "I am going to sell myself to a heathen," you are not obligated to pay attention to him unless he has sold himself already. But after he has sold himself to a heathen, even though he has broken the law and acted wrongfully, it is a duty to redeem him, so that he may not become assimilated with idolaters, as it is written: "After he has sold himself he should be bought back." Whether he sells himself or is sold by the court, he must not be sold publicly at an auction place or in a backstreet, as slaves are generally sold, for it is written: "They must not be sold as slaves are sold" (Leviticus 25:42). He should rather be sold privately and politely. It is forbidden to work a Hebrew slave ruthlessly. What is meant by ruthless work? It is work that has no definite time or limit, or needless work designed only to keep the slave working and occupied. Hence, the sages have said: The master should not tell the Hebrew slave: "Pluck weeds under the vines until I arrive," because he has not given him a time limit. He should rather tell him : Pluck weeds until a certain hour or up to a certain place. Nor should he say to him: "Dig up this place," when he does not need it. It is even forbidden to tell him to prepare a glass of hot or cold water for him if he does not need it. By doing this he breaks a prohibitive law, as it is written: "You shall not rule over him ruthlessly" (43). This implies that the Hebrew slave is to do for the master only what is time-marked and needed. An Israelite who bought any Hebrew slave is forbidden to impose upon him humiliating tasks, performed by slaves only, such as making him carry his clothing to the bathhouse, or take off his shoes, as it is written: "Do not subject him to the treatment of a slave" (39). He must treat him as a hired worker, as it is written: "You must let him stay with you as a hired servant and a resident alien" (40).— — This applies only to a Hebrew slave, who feels humiliated by having been sold. It is, however, permissible to impose the work of a slave upon an Israelite who has not been sold, since the latter is doing this work voluntarily and with his own consent. [Regarding] people that do not behave well, it is permissible to subjugate them with force and enslave them. [If there is] a king that rules that anyone that does not give the fixed tax, [and that therefore] he is enslaved to whoever pays the tax [for him], it is permissible to use him more than necessary. But not like a [Caananite] slave. [But] if he does not behave well, it is permissible to use him as a [Caananite] slave. The master must treat his Hebrew male and female slaves as his equals as to food, drink, clothing, and shelter, as it is written: "Because he fares well with you" (Deuteronomy 15:16), meaning that you should not eat white bread, and the slave black bread; you should not drink old wine, and he new wine; you should not sleep on a feather bed, and he on straw; you should not live in the city, and he in the village; or you in the village, and he in the city, as it is written: "He shall come out from staying with you" (Leviticus 25:41). Hence, the sages have declared: "He who has bought a Hebrew slave is like one who has acquired a master for himself" (Kiddushin 20a). He should treat him brotherly, as it is written : "You must not lord it over your brothers the children of Israel" (Leviticus 25:46). Nevertheless, the slave should behave as a slave in the servile work he does for his master. The laws pertaining to Hebrew female and male slaves are applicable only when the law of the jubilee year applies, regardless of whether it is a Hebrew slave who has sold himself or one whom the court has sold. We have already explained as to when jubilees were discontinued.
היחס הראוי כלפי עבד כנעני לפי הרמב"ם
יב [ח] מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואף על פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי החכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכלו ומכל משקהו. חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים על סעודת עצמן. הרי הוא אומר "כעיני עבדים, אל יד אדוניהם--כעיני שפחה, אל יד גברתה" (תהילים קכג,ב). וכן לא יבזהו, לא ביד ולא בדברים: לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עימו בנחת, וישמע טענותיו. וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן "אם אמאס--משפט עבדי, ואמתי: בריבם, עימדי הלוא בבטן, עושני עשהו; ויכוננו, ברחם אחד" (איוב לא,יג-טו).

יג ואין האכזרייות והעזות מצויה אלא בגויים הערלים. אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וציוום בחוקים ומשפטים צדיקים--רחמנים הם על הכול. וכן במידותיו של הקדוש ברוך הוא שציוונו להידמות בהם, הוא אומר "ורחמיו, על כל מעשיו" (תהילים קמה,ט). וכל המרחם--מרחמין עליו, שנאמר "ונתן לך רחמים וריחמך והרבך" (דברים יג,יח).
It is permissible to work a heathen slave relentlessly. Even though it is lawful, the quality of benevolence and the paths of wisdom demand of a human being to be merciful and striving for justice. One should not press his heavy yoke on his slave and torment him, but should give him to eat and drink of everything. The sages of old were in the habit of sharing with the slave every dish they ate, and they fed the cattle as well as the slaves before they themselves sat down to eat.— — Nor should a master disgrace his servant by hand or by words; the biblical law surrendered them to servitude, but not to disgrace (Niddah 47a). He should not madly scream at his servant, but speak to him gently and listen to his complaints.— — Cruelty is frequently to be found only among heathen who worship idols. The progeny of our father Abraham, however, the people of Israel upon whom God bestowed the goodness of the Torah, commanding them to keep the laws of goodness, are merciful toward all creatures. So too, in speaking of the divine attributes, which he has commanded us to imitate, the psalmist says: "His mercy is over all his works" (Psalm 145:9). Whoever is merciful will receive mercy, as it is written: "He will be merciful and compassionate to you and multiply you" (Deuteronomy 13:18).
לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו.
Thou shalt not deliver unto his master a bondman that is escaped from his master unto thee;
וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ, שָׁם. וְזָכַרְתָּ כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה.
And thou shalt rejoice before the LORD thy God, thou, and thy son, and thy daughter, and thy man-servant, and thy maid-servant, and the Levite that is within they gates, and the stranger, and the fatherless, and the widow, that are in the midst of thee, in the place which the LORD thy God shall choose to cause His name to dwell there. And thou shalt remember that thou wast a bondman in Egypt; and thou shalt observe and do these statutes.
"וירא בסבלותם"- ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים. אמר לו: "לך ועשה להן כמו שתאמר". הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח.

מילים
  • סבלותם - הסבל שלהם. הקושי של השעבוד
Another interpretation: "And he saw their suffering" that they did not have rest. He went and said to Pharaoh, " One who has a slave, if he does not rest one day a week, he will die! While your slaves, if you don't allow them rest one day a week , they will die!" He said to them, "Go and do for them as you are saying." Moses went and established the Sabbath day for them to rest. "And he saw an Egyptian man." What did he see? R. Huna say in the name of Bar Kaprah, for 4 things the Israelites were redeemed from Egypt, one was for not changing their names (Shir ha-Shirim Rabbah, Vayikra Rabba 32). And from where do we learn that they didn't engage in adultery? Because it happened once and the verse publicized it, as it's written: And his mother's name was Shlomit bat Divri etc. (Lev 24:10). Our teachers say there were taskmasters among the Egyptians and officers from the Israelites, one taskmaster appointed over ten officers. One officer appointed over ten Israelites. And the taskmasters would go to the houses of the officers at daybreak to make them go call the workers. Once an Egyptian taskmaster went to [do so to] an Israelite officer and he set his eye on his wife who was beautiful without blemish. He called the man and brought him out of his house, then the Egyptian returned and had relations with his wife and she thought that he was her husband and became pregnant from him. Her husband returned and found the Egyptian leaving his house. He asked her, Did he touch you? She said yes, but I thought he was you. When the taskmaster saw that he suspected him he returned him to hard labor and struck him and sought to kill him. Moshe saw this and looked at him and saw with Ruah Hakodesh what he did in the house, and saw what would be done in the field, and said surely he deserves death, as it is written: One who strikes a man shall die. And not only this, but moreover he slept with the wife of Datan and therefore deserved killing, as it says: The adulterer and adulteress shall surely die (Lev 20:10), and that is why it is written: And he turned this way and that etc., he saw what he did to him at home and what he did to him in the field.
עין אי"ה, חלק ב', פרק י', משנה ט'
הרב קוק על שמיטת הכספים
התכלית העיקרית של שמיטת החוב בשביעית הוא מפני "כי קרא שמיטה לה'" - להסיר את העול היותר כבד שמתקבץ לרגלי שליטת העשירים על העניים, מפני שהוצרכו להם איזה פעם להלוואה, שהכניעה והעבדות תהיה מוטבעת בלב מי שירגיש על עצמו חוב לחבירו. "עבד לווה לאיש מלוה". והשעבוד הזה עלול להכניע את ישרי לב לפני עשירים תקיפים שיהיו המה המלוים. על כן תבוא השמיטה ותתיר אלה החרצובות.

מילים
  • חרצובות , אגודות, מוטה - מילים נרדפות לכבל, שלשלת, עול.
ר' שמשון רפאל הירש, חורב, תרגום: מ"ז אהרנזון, בני ברק, תשל"ג, עמ' 69.
על משמעות ה"שביתה"
אבל באיזה אופן יהיה יום השבת אות ברית, חינוך, קדושה והכנה אל זאת התעודה? "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלקיך". ובמה יהיה היום ההוא קדוש לאדוננו ולנו? "לא תעשה (בו) כל מלאכה". הן אמנם במה נדע ביחוד שלטון האדם בארץ, ובמה כוחו גדול להיות סוכן על התבל? בזה, כי יעצור כוח לשנות ולהכשיר ולתקן את כל הדברים אשר מסביב לו, לתכלית חפצו ורצונו: את האדמה, כי תהיה מכון לשיבתו ומקור נאמן ומוצא למחיה וכלכלה; את הצמחים ובעלי החיים, כי יכינו לו מזון ומלבוש; ידו בכל לשנות להפוך ולכונן להיות לכלי יוצר לתשמישו ולתועלתו. הבה! "ששת ימים תעבוד"; ששת ימים משול בן אדם על התבל וכבוש אותה למלאכתך ולעבודתך לפי רצון ה', אבל ביום השביעי אל תשלח יד לפרוש כנפי ממשלתך אף על אחד מהנמצאים לעבוד איתו, לשנות ולהכשיר אותו לתכלית חפצך, יען כי ביום ההוא לא הירשה לך ה' לעשות את כל אלה, ובשביתת השבת עליך בעצמך להגות ולהביע אומר, כי לא לך המה הדברים הנמצאים מסביב לך, לא בכוחך ועוצם ידך עשית לך החייל הזה, לא על ידם לך הזכות והשלטון על וממעל להנמצאים האלה, ולא כטוב וכישר בעיניך תוכל למשול עליהם, רק לפי רצון ה', רצון הבורא; קנין ה' הנהו כל אשר מסביב לך, גם "אתה ושלך שלו", הוא שמך בעולמו, עולם ה', לפעול ולעבוד בו, אבל לעשות ולפעול את הכל רק כפי רצונו לבד. בכל שבת ושבת השיבה לה' את התבל שלו, דע את ה' אלקיך והשיבה ללבך תמיד, כי התבל הזאת "שאולה" לך מאת ה', "שאולה היא" מידו לך על משך ששת ימים, ומדי שבת בשבתו השיבה לו את התבל שלו, וזכור מי הוא אדון לה וכי התבל "השאולה" לה' היא, אשר הוא המושל בכל ולא אתה...
את "יום השביעי" זה הבדיל והפליא ה' מכל הימים, בזה, כי בתקופתו בכל שבוע ושבוע יביא עמו "קדושה וברכה", קדושה, כי על ידו יזכור האדם בכל פעם מחדש, כי ה' שמהו בתבל, בתבל ה', להיות עבד ה', וכי יתקדש האדם אל מטרת זאת התעודה "לברכה", כי בו נפש האדם ורוחו יקבלו תמיד כוח חדש, להוציא לפועל את כל הנדרש לשלמות תעודה כזאת שבת היום הראשון, אשר בו שבת ה' מכל מלאכתו אשר עשה, הלוא הוא, כי תחת היות ה' בששת הימים בורא עולם במאמרו, הנה ביום השבת "וינפש", להיות בציור ה"נפש" באדם, בתור, "אל מסתתר" בבריאה, עושה מעשה בראשית באין אומר ודברים, לקיים ולכלכל את מעשהו לכוננו ולסעדו והארץ ניתנה לבן אדם, להיות האדון והמושל עליה, אז נתן את "יום השבת" הזה לאדם לברית עולם, לדעת, כי ה' הוא אשר שמהו לאב ולאדון על תבל ארצהו, אות הוא לעולם "לממשלת ה' ותעודת האדם".
פירוש רש"ר הירש על ספר דברים, פרק ה
הרש"ר הירש
בדברים ה, יג מדגיש הכתוב בביאור טעם השבת תוצאה נוספת של שמירת קדושת השבת, והיא תוצאת הכניעה לפני ה', הבאה לידי ביטוי בכל שבת ושבת, לגבי החיים החברתיים. שם נאמר "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". הכניעה הכנה לפני ה' משווה את כל בני האדם מגדול ועד קטן. השבת קוראת דרור לעבד ומעמידה אותו בשורה אחת עם אדונו – לפני ה'... ה"יד" אשר גאלה אותך ממצרים – יד ה' היתה, וה"זרוע" – זרועו של ה'. לך לא היו לא "יד" ולא "זרוע", כי עבד היית, ורק "ידו וזרועו" של ה' השיבו לך כוח ועוצמה, למען תשתמש בהם לעבודתו בלבד. קיומם הפיזי של כל בני האדם תלוי בה' כבורא עולם, והשבת מזמינה אותם לכניעה לפני בוראם. ואילו ישראל – אף קיומו כעם בקרב העמים תלוי בה' כבורא ישותו הלאומית. לפיכך, כאשר רצה הקב"ה להעמיד אנשים שישמרו את השבת ויקיימוה לעיני העולם ויפגינו למעשה את כניעתם למלכות ה', הוציא מקרב האנושות – אותך, ש"ידך" ו"זרועך" הן שלו – יותר מ"ידם" ו"זרועם" של שאר בני אדם; אותך, שכוחך ועוצמתך החופשיים הם תעודה ועדות היסטורית לממשלתו על עולם הטבע ועולם ההיסטוריה. ואותך ציווה ה' להעיד את עדותך קבל עם ועולם בכל שבת ושבת – על ידי שתשבות ממלאכת "ידך וזרועך" ותעצור את מעשה "כוחך" ו"עוצמתך". כל תולדותיהם של בני ישראל מאברהם עד משה אינן אלא בריאה אלוהית של עם מקדשי שביעי, ושבתם של ישראל היא איפה, בעת ובעונה אחת, "זכר למעשה בראשית" ו"זכר ליציאת מצרים"! ... כי ה' נתגלה להם בעיצומה של המדינה המצרית המתפארת "בכוחה ובעוצמתה", והוא הראה להם "את כוחו ואת עוצמתו" כאשר שחרר את העבדים, "מחוסרי הכוח והעוצמה". בכוחו ובעוצמתו נתן להם את כל מה שהם עושים בכוחם ובעוצמתם, ועתה הוא מצפה מהם שיכירו בכוחו ובעוצמתו על ידי קורבן השבת של שביתה ממלאכה ומהוצאה, ובמשך עשרים וארבע שעות ישביתו את הכוח העושה מלאכה ואת העוצמה השולטת והמשתמשת בחפצים (ראו פרשת יתרו, שמות כ, יא; לה, א-ב). משום כך תיאר כאן ביתר פירוט את כל תחום הכח והעוצמה של האדם: ושורך וחמורך וכל וגו' (ראה פי' שם כ, י), ומאידך כל הנפשות הכלולות בתחום עוצמת האדם נצטרפו כאן על ידי וי"ו החיבור: ועבדך ולא "עבדך", שכן בשבת הושוו כולן לבעליהן המשתחוים לה' יחד איתן. לפיכך נאמר כאן למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, שהרי זו היא התוצאה של שביתת השבת המבטאת את הכניעה לה' והמשביתה את שלטון האדם.