הדף מאת: לילך שמיר
שירי זלדה, תל אביב תשמ"ה, עמ' 215
לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל
מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן
פֶּן יִבְלַע עָנָן
אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי
שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע
אֵין לִי קִיּוּם
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת
שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל
מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן
פֶּן יִבְלַע עָנָן
אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי
שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע
אֵין לִי קִיּוּם
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת
שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
לכל איש יש שם, שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 155, תשמ"ה
לכל איש יש שם/ זלדה
לכל איש יש שם
שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואמו
לכל איש יש שם
שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו
ונתן לו האריג
לכל איש יש שם
שנתנו לו ההרים
ונתנו לו כתליו
לכל איש יש שם
שנתנו לו המזלות
ונתנו לו שכניו
לכל איש יש שם
שנתנו לו חטאיו
ונתנה לו כמיהתו
לכל איש יש שם
שנתנו לו שונאיו
ונתנה לו אהבתו
לכל איש יש שם
שנתנו לו חגיו
ונתנה לו מלאכתו
לכל איש יש שם
שנתנו לו תקופות השנה
ונתן לו עיוורונו
לכל איש יש שם
שנתן לו הים
ונתן לו
מותו.
© כל הזכויות שמורות ללמחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
לכל איש יש שם/ זלדה
לכל איש יש שם
שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואמו
לכל איש יש שם
שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו
ונתן לו האריג
לכל איש יש שם
שנתנו לו ההרים
ונתנו לו כתליו
לכל איש יש שם
שנתנו לו המזלות
ונתנו לו שכניו
לכל איש יש שם
שנתנו לו חטאיו
ונתנה לו כמיהתו
לכל איש יש שם
שנתנו לו שונאיו
ונתנה לו אהבתו
לכל איש יש שם
שנתנו לו חגיו
ונתנה לו מלאכתו
לכל איש יש שם
שנתנו לו תקופות השנה
ונתן לו עיוורונו
לכל איש יש שם
שנתן לו הים
ונתן לו
מותו.
© כל הזכויות שמורות ללמחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
זלדה, שירי זלדה, תל אביב תשמ"ה, ע"מ 27
זלדה, הדליקו נר
הדליקו נר
שתו יין.
השבת קטפה בלאט
את השמש השוקעת.
השבת יורדת בלאט
ובידה שושנת הרקיעים.
איך תשתול השבת
פרח עצום ומאיר
בלב צר ועיוור?
איך תשתול השבת
את ציץ המלאכים
בלב בשר משוגע והולל?
התצמח שושנת האלמוות
בדור של עבדים
להרס,
בדור של עבדים
למוות?!
הדליקו נר!
שתו יין!
השבת יורדת בלאט
ובידה הפרח,
ובידה
השמש שוקעת...
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
זלדה, הדליקו נר
הדליקו נר
שתו יין.
השבת קטפה בלאט
את השמש השוקעת.
השבת יורדת בלאט
ובידה שושנת הרקיעים.
איך תשתול השבת
פרח עצום ומאיר
בלב צר ועיוור?
איך תשתול השבת
את ציץ המלאכים
בלב בשר משוגע והולל?
התצמח שושנת האלמוות
בדור של עבדים
להרס,
בדור של עבדים
למוות?!
הדליקו נר!
שתו יין!
השבת יורדת בלאט
ובידה הפרח,
ובידה
השמש שוקעת...
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה, עמ' 155
השתתפות בצער/ זלדה
ואותו אדם
הטביע בשעוה הרכה
של מֹחי
את אסונו.
ולא נמצא עוד אור
כי אור הנשמה
ברח עמֹק עמֹק.
מלאכים כְאֵבוֹ לא הרעיד
מלאכים לעד לאין הגביהו
ובחייהם ובמותם לא נפחדו
מֵחֲשֵכוֹת.
אב הרחמים אל תתן לי לנפֹל
מחמת העצבות
ושמים שלך
אל תקח ממני.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
השתתפות בצער/ זלדה
ואותו אדם
הטביע בשעוה הרכה
של מֹחי
את אסונו.
ולא נמצא עוד אור
כי אור הנשמה
ברח עמֹק עמֹק.
מלאכים כְאֵבוֹ לא הרעיד
מלאכים לעד לאין הגביהו
ובחייהם ובמותם לא נפחדו
מֵחֲשֵכוֹת.
אב הרחמים אל תתן לי לנפֹל
מחמת העצבות
ושמים שלך
אל תקח ממני.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
זלדה, שני יסודות. מתוך: שירי זלדה, הקיבוץ המאוחד, 1985
שני יסודות/ זלדה
הלהבה אומרת לברוש
כאשר אני רואה
כמה אתה שאנן
כמה עוטה גאון
משהו בתוכי משתולל.
איך אפשר לעבור את החיים
הנוראים האלה
בלי שמץ של טירוף
בלי שמץ של רוחניות
בלי שמץ של דמיון
בלי שמץ של חירות
בגאווה עתיקה וקודרת.
אילו יכולתי הייתי שורפת
את הממסד
ששמו תקופות השנה
ואת התלות הארורה שלך
באדמה, באויר, בשמש, במטר ובטל.
הברוש שותק.
הוא יודע שיש בו טירוף
שיש בו חירות
שיש בו דמיון
שיש בו רוחניות
אך השלהבת לא תבין
השלהבת לא תאמין.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
שני יסודות/ זלדה
הלהבה אומרת לברוש
כאשר אני רואה
כמה אתה שאנן
כמה עוטה גאון
משהו בתוכי משתולל.
איך אפשר לעבור את החיים
הנוראים האלה
בלי שמץ של טירוף
בלי שמץ של רוחניות
בלי שמץ של דמיון
בלי שמץ של חירות
בגאווה עתיקה וקודרת.
אילו יכולתי הייתי שורפת
את הממסד
ששמו תקופות השנה
ואת התלות הארורה שלך
באדמה, באויר, בשמש, במטר ובטל.
הברוש שותק.
הוא יודע שיש בו טירוף
שיש בו חירות
שיש בו דמיון
שיש בו רוחניות
אך השלהבת לא תבין
השלהבת לא תאמין.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
זלדה, שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשמ"ה, עמ' 210
בְּצֵל הָאֵלָה / זלדה
אִשָּׁה קְשִׁישָׁה וְחוֹלַת רַגְלַיִם
פּוֹשֶׁטֶת יָד בָּרְחוֹב
שׁוֹתָה תֵּה בְּחָצֵר מְרֻצֶּפֶת
בְּצֵל הָאֵלָה.
פְּלִיאָה בְּעֵינַי אֵיךְ מְגִיחָה הִיא
מִבַּלְהוֹת גּוֹרָל זוֹעֵם
לְנִימוּסִים עֲדִינִים
לְגִנּוּנֵי כָּבוֹד שֶׁפּוֹרְשִׂים כְּנָפַיִם
בְּחַיִּים שֶׁל טוֹבָה בְּחַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם נוֹי.
בְּעֵינֶיהָ הַחוּמוֹת זוֹרֵחַ אוֹר
שֶׁרָאָה אִיּוֹב בְּלֵב הַסְּעָרָה
בֹּשֶׁת הָאַשְׁפּוֹת לֹא חָסְמָה בְּפָנֶיהָ
אֶת אֵימַת הַשָּׁמַיִם.
פִּתְאֹם אָמְרָה לִי:
שַׂמְתְּ לֵב לָאִישׁ שֶׁמּוֹכֵר סִדְקִית בַּמַּרְתֵּף
בְּפִנַּת הָרְחוֹב?
רָאִית אֶת מַבָּטָיו?
נִדְהַמְתִּי
כִּי בְּתוֹךְ עֲזוּבַת צַלְמָוֶת מִתְבּוֹנֶנֶת הִיא כָּךְ
בְּחֶזְיוֹנוֹת הַחַיִּים.
רַק כַּאֲשֶׁר עָלָה בָּהּ לִבָּהּ עַל גְּדוֹתָיו
וְהוֹשִׁיטָה לִי צִנְצֶנֶת שֶׁל דְּבַשׁ
שֶׁקִּבְּלָה בְּאֵיזֶה מָבוֹא -
גִּלִּיתִי לְתִמְהוֹנִי שֶׁאַהֲבָתִי שְׁרוּיָה עֲדַיִן בַּסְּפִירוֹת הַנְּמוּכוֹת
כִּי הָיָה עָלַי לְנַפֵּץ שֶׁבַע חוֹמוֹת שֶׁל סֵרוּב
כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְקַבֵּל מִיָּדָהּ
אֶת דְּבַשׁ מַתַּת הַיְּדִידוּת.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
בְּצֵל הָאֵלָה / זלדה
אִשָּׁה קְשִׁישָׁה וְחוֹלַת רַגְלַיִם
פּוֹשֶׁטֶת יָד בָּרְחוֹב
שׁוֹתָה תֵּה בְּחָצֵר מְרֻצֶּפֶת
בְּצֵל הָאֵלָה.
פְּלִיאָה בְּעֵינַי אֵיךְ מְגִיחָה הִיא
מִבַּלְהוֹת גּוֹרָל זוֹעֵם
לְנִימוּסִים עֲדִינִים
לְגִנּוּנֵי כָּבוֹד שֶׁפּוֹרְשִׂים כְּנָפַיִם
בְּחַיִּים שֶׁל טוֹבָה בְּחַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם נוֹי.
בְּעֵינֶיהָ הַחוּמוֹת זוֹרֵחַ אוֹר
שֶׁרָאָה אִיּוֹב בְּלֵב הַסְּעָרָה
בֹּשֶׁת הָאַשְׁפּוֹת לֹא חָסְמָה בְּפָנֶיהָ
אֶת אֵימַת הַשָּׁמַיִם.
פִּתְאֹם אָמְרָה לִי:
שַׂמְתְּ לֵב לָאִישׁ שֶׁמּוֹכֵר סִדְקִית בַּמַּרְתֵּף
בְּפִנַּת הָרְחוֹב?
רָאִית אֶת מַבָּטָיו?
נִדְהַמְתִּי
כִּי בְּתוֹךְ עֲזוּבַת צַלְמָוֶת מִתְבּוֹנֶנֶת הִיא כָּךְ
בְּחֶזְיוֹנוֹת הַחַיִּים.
רַק כַּאֲשֶׁר עָלָה בָּהּ לִבָּהּ עַל גְּדוֹתָיו
וְהוֹשִׁיטָה לִי צִנְצֶנֶת שֶׁל דְּבַשׁ
שֶׁקִּבְּלָה בְּאֵיזֶה מָבוֹא -
גִּלִּיתִי לְתִמְהוֹנִי שֶׁאַהֲבָתִי שְׁרוּיָה עֲדַיִן בַּסְּפִירוֹת הַנְּמוּכוֹת
כִּי הָיָה עָלַי לְנַפֵּץ שֶׁבַע חוֹמוֹת שֶׁל סֵרוּב
כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְקַבֵּל מִיָּדָהּ
אֶת דְּבַשׁ מַתַּת הַיְּדִידוּת.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
עמוס עוז, מתוך: סיפור על אהבה וחושך, כתר, ירושלים, 2002. עמ' 327.
על מורה-זלדה, מתוך סיפור על אהבה וחושך מאת עמוס עוז
אחרי שסיימתי את כיתה א', עברתי בבת אחת מרשותה הגועשת של מורה-איזבלה רועת החתולים אל בין כפות-ידיה הקרירות והחרישיות של מורה-זלדה-של-כיתה-ב' (גם היא תמיד במלעיל, אבל בלי שום חתולים. וכמו אור יקרות תכול-אפור אופף את כולה וקורן ומרתק אותי מיד אל מעגלותיו). מורה-זלדה דיברה כה בשקט, עד שאם רצינו לשמוע לא די היה שנשתתק אלא היה הכרח לרכון לפנים אל שולחנותינו. היינו יושבים אפוא רכונים לפנים בלי הרף, מן הבוקר עד הצהריים, כי חששנו לאבד מילה: כל מה שדיברה מורה-זלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי. כאילו למדנו אצלה שפה חדשה, לא רחוקה מאוד מן העברית ואף-על-פי-כן שונה וצובטת-לב: להרים היא קראה לפעמים הררים. לכוכבים - כוכבי שמים. התהום היתה תהום רבה והעצים נקראו אילנות, אף כי לרוב היו נקראים אצלה כל אחד ואחד בשמו. אם ביטאת בכיתה רעיון שמצא חן בעיניה, היתה מורה-זלדה מצביעה עליך ואומרת חרש: תסתכלו נא כולכם, הנה יש כאן ילד שטוף-אור. אם שקעה אחת הבנות בחלום בהקיץ, היתה מורה-זלדה מבארת לנו כי ממש כשם שאיש אינו אשם בנדודי-השינה שלו, כך אסור להאשים את נועה בנדודי-העֵרוּת הפוקדים אותה לפעמים. ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה-זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות - עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת-כנפיים והוויתור, גם ויתור קטנטן, ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ. [...]
על מורה-זלדה, מתוך סיפור על אהבה וחושך מאת עמוס עוז
אחרי שסיימתי את כיתה א', עברתי בבת אחת מרשותה הגועשת של מורה-איזבלה רועת החתולים אל בין כפות-ידיה הקרירות והחרישיות של מורה-זלדה-של-כיתה-ב' (גם היא תמיד במלעיל, אבל בלי שום חתולים. וכמו אור יקרות תכול-אפור אופף את כולה וקורן ומרתק אותי מיד אל מעגלותיו). מורה-זלדה דיברה כה בשקט, עד שאם רצינו לשמוע לא די היה שנשתתק אלא היה הכרח לרכון לפנים אל שולחנותינו. היינו יושבים אפוא רכונים לפנים בלי הרף, מן הבוקר עד הצהריים, כי חששנו לאבד מילה: כל מה שדיברה מורה-זלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי. כאילו למדנו אצלה שפה חדשה, לא רחוקה מאוד מן העברית ואף-על-פי-כן שונה וצובטת-לב: להרים היא קראה לפעמים הררים. לכוכבים - כוכבי שמים. התהום היתה תהום רבה והעצים נקראו אילנות, אף כי לרוב היו נקראים אצלה כל אחד ואחד בשמו. אם ביטאת בכיתה רעיון שמצא חן בעיניה, היתה מורה-זלדה מצביעה עליך ואומרת חרש: תסתכלו נא כולכם, הנה יש כאן ילד שטוף-אור. אם שקעה אחת הבנות בחלום בהקיץ, היתה מורה-זלדה מבארת לנו כי ממש כשם שאיש אינו אשם בנדודי-השינה שלו, כך אסור להאשים את נועה בנדודי-העֵרוּת הפוקדים אותה לפעמים. ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה-זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות - עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת-כנפיים והוויתור, גם ויתור קטנטן, ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ. [...]
עמוס עוז, קופסה שחורה, תל-אביב, עם עובד תשמ"ז, עמ' 162–164
מתוך הרומן "קופסה שחורה" מאת עמוס עוז
אני בהיותי בן-גילך חייתי בעוני ובמחסור והייתי מממן מיגיע כפי את הלימודים בתיכון וכן עשו כל אחי ואחיותי [...] אני רחצתי רצפות: כל יום בשעה חמש, תיכף אחרי שעות הלימודים בתיכון [...] הייתי רץ מהכיתה ישר לעבודה עד חצות. היה שוער-בית אחד, יהודי מרומניה, אצלו הייתי נכנס להחליף את מדי התיכון בבגדי עבודה דלים שסחבתי בילקוט שלי. ומנקה חדרי מדרגות [...] כאשר נודע בכיתה שאני עובד-ניקיון התחילו הנחמדים ההם לקראו לי "הסמרטוט עם הסמרטוט", ותאמין לי בועז שבצרפתית זה נשמע עוד יותר משפיל [...] בלילות הייתי יושב עוד שעה שעתיים אחרי חצות על האסלה בבית-כסא, אם תסלח לי, מפני שהיינו גרים שש נפשות בחדר וחצי ורק שמה היה אפשר להדליק חשמל מתי שכולם כבר ישנו ולהכין שיעורי-בית. חמש שעות נשארו לי לישון כל לילה על המזרון שלי שהיה במטבח ועד היום הזה אפילו לאמך היקרה לא סיפרתי איך לפעמים במקום לישון מהעייפות הייתי שוכב על המזרון ההוא ומתייפח מהשנאה והכעס [...] וככה המצב עוד היה עלול להפוך גם אותי בועז לאלמנט שלילי, אבל פעם אחת ביום שבת הלכנו אני ושני חברים מאותו הרחוב לפגישה של תנועת בית"ר עם שליח שבא מהארץ. תאמין לי, שהיה יכול להיות באותה מידה הקומוניסטים לא עלינו או משהו עוד יותר גרוע חלילה, אבל יד ההשגחה דאגה שיהיה בית"ר. מאז התחלתי להיות בן אדם חדש ויותר לא בכיתי בחיים ויותר לא עשיתי רעה לאף בן אדם ואפילו לא לחתול. זה מפני שהבנתי בועז שהחיים לא ניתנו לנו בשביל לעשות חיים אלא בשביל לתרום משהו מעצמך לזולת וגם לאומה. ולמה? בעבור שהנתינה נותנת לך זקיפות קומה ואפילו שתהיה מטר ששים וארבע והתרוממות-הרוח אפילו שתהיה סמרטוט מחזיק סמרטוט.
מתוך הרומן "קופסה שחורה" מאת עמוס עוז
אני בהיותי בן-גילך חייתי בעוני ובמחסור והייתי מממן מיגיע כפי את הלימודים בתיכון וכן עשו כל אחי ואחיותי [...] אני רחצתי רצפות: כל יום בשעה חמש, תיכף אחרי שעות הלימודים בתיכון [...] הייתי רץ מהכיתה ישר לעבודה עד חצות. היה שוער-בית אחד, יהודי מרומניה, אצלו הייתי נכנס להחליף את מדי התיכון בבגדי עבודה דלים שסחבתי בילקוט שלי. ומנקה חדרי מדרגות [...] כאשר נודע בכיתה שאני עובד-ניקיון התחילו הנחמדים ההם לקראו לי "הסמרטוט עם הסמרטוט", ותאמין לי בועז שבצרפתית זה נשמע עוד יותר משפיל [...] בלילות הייתי יושב עוד שעה שעתיים אחרי חצות על האסלה בבית-כסא, אם תסלח לי, מפני שהיינו גרים שש נפשות בחדר וחצי ורק שמה היה אפשר להדליק חשמל מתי שכולם כבר ישנו ולהכין שיעורי-בית. חמש שעות נשארו לי לישון כל לילה על המזרון שלי שהיה במטבח ועד היום הזה אפילו לאמך היקרה לא סיפרתי איך לפעמים במקום לישון מהעייפות הייתי שוכב על המזרון ההוא ומתייפח מהשנאה והכעס [...] וככה המצב עוד היה עלול להפוך גם אותי בועז לאלמנט שלילי, אבל פעם אחת ביום שבת הלכנו אני ושני חברים מאותו הרחוב לפגישה של תנועת בית"ר עם שליח שבא מהארץ. תאמין לי, שהיה יכול להיות באותה מידה הקומוניסטים לא עלינו או משהו עוד יותר גרוע חלילה, אבל יד ההשגחה דאגה שיהיה בית"ר. מאז התחלתי להיות בן אדם חדש ויותר לא בכיתי בחיים ויותר לא עשיתי רעה לאף בן אדם ואפילו לא לחתול. זה מפני שהבנתי בועז שהחיים לא ניתנו לנו בשביל לעשות חיים אלא בשביל לתרום משהו מעצמך לזולת וגם לאומה. ולמה? בעבור שהנתינה נותנת לך זקיפות קומה ואפילו שתהיה מטר ששים וארבע והתרוממות-הרוח אפילו שתהיה סמרטוט מחזיק סמרטוט.