טקסטים עכשייים צדק וצדקה

מיליונים, אתי אנקרי, 2004 הוצאת NMC
מיליונים/ אתי אנקרי
אני יודעת שהכסף לא חשוב
אני יודעת אם הלך אולי יום אחד ישוב
אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת שלחשוב עליו זה סתם בזבוז
של זמן שעובר עלינו גם בלעדינו הוא יזוז
אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת שאני לא יודעת כלום
אבל מישהו היום דרך עלי ואני לא יכולה לקום
אני יודעת שאתה יודע - השׂתכרתי החודש לא רע
ובכל זאת הם הגיעו להוציא לפועל אצלי בדירה
לקחו ת'טלויזיה ת'ארון ת'מגירה שפכו את מה שבתוכה
אני יודעת שזה לא צודק ואין לי הוכחה
ניסיתי להגיד שהמיסים הורגים כל הגיון
והם אמרו לי שהם לא גונבים הם לוקחים ברישיון
אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת שאני לא יודעת כלום
אבל איך שזה קרה לי לא יכולתי לקום
יש כמוני מיליונים מתגלגלים ברחובות
יש כמוני מיליונים בכל מיני צורות
יש כמוני מיליונים אנשים בני תמותה
בלי כסף, לא שווים פרוטה
אני יודעת שהבריאות חשובה יותר מכסף הרבה יותר
ועל אהבה אין מה לדבר אסור בשום פנים ואופן לוותר
אני יודעת יש חובות מגלגולים מתגלגלים עלינו ביקום
אז אם היום נפלתי אולי מחר אני אקום
אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת שאני לא יודעת כלום
אבל מישהו היום דרך עלי ואני לא יכולה לקום
ויש כמוני מיליונים ... בלי כסף לא שווים פרוטה
אתה זוכר את סוזן הבכירה מהבנק נתנה לי הרבה אהבה
בעיקר הפשטות הקסימה אותה נגעתי לליבה
זה לקח לה קצת זמן לתפוס את העניין לשנות את הגישה שלה אלי
היא הבינה שאין לי מזומן והפשיטה את כבודי מעליי
יש כמוני מיליונים ... בלי כסף לא שווים פרוטה
היום זה אני, מחר זה אתה.
בלי כסף לא שווים פרוטה
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il

דודו בוסי, בסמטאות, הוצאת כתר, ירושלים 2008, עמ' 200
חשוב לתת כבוד למי שאינו נראה. אלוהים נמצא באנשים האלה, צריך לדבר איתם, ללחוץ להם יד, להקשיב להם. נגני רחוב צריכים לקבל משכורת של העשירון העליון... אנחנו שקופים בעיני רוב הציבור, אבל צריך לתת קצת באך בין כל הדציבילים הגבוהים שמפיקים האוטובוסים, צריך מוצרט במירוץ המטורף הזה של העוברים ושבים... ונגן רחוב מקל עליהם את העומס, לוקח משהו כבד והופך אותו לקל. תשאל למה? בגלל שאכפת לו, בגלל שהוא אוהב... אמן אמיתי לא יכול לשנוא. אנחנו באים מאהבה, רק מאהבה...

זלדה, שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשמ"ה, עמ' 210
בְּצֵל הָאֵלָה / זלדה
אִשָּׁה קְשִׁישָׁה וְחוֹלַת רַגְלַיִם
פּוֹשֶׁטֶת יָד בָּרְחוֹב
שׁוֹתָה תֵּה בְּחָצֵר מְרֻצֶּפֶת
בְּצֵל הָאֵלָה.
פְּלִיאָה בְּעֵינַי אֵיךְ מְגִיחָה הִיא
מִבַּלְהוֹת גּוֹרָל זוֹעֵם
לְנִימוּסִים עֲדִינִים
לְגִנּוּנֵי כָּבוֹד שֶׁפּוֹרְשִׂים כְּנָפַיִם
בְּחַיִּים שֶׁל טוֹבָה בְּחַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם נוֹי.
בְּעֵינֶיהָ הַחוּמוֹת זוֹרֵחַ אוֹר
שֶׁרָאָה אִיּוֹב בְּלֵב הַסְּעָרָה
בֹּשֶׁת הָאַשְׁפּוֹת לֹא חָסְמָה בְּפָנֶיהָ
אֶת אֵימַת הַשָּׁמַיִם.
פִּתְאֹם אָמְרָה לִי:
שַׂמְתְּ לֵב לָאִישׁ שֶׁמּוֹכֵר סִדְקִית בַּמַּרְתֵּף
בְּפִנַּת הָרְחוֹב?
רָאִית אֶת מַבָּטָיו?
נִדְהַמְתִּי
כִּי בְּתוֹךְ עֲזוּבַת צַלְמָוֶת מִתְבּוֹנֶנֶת הִיא כָּךְ
בְּחֶזְיוֹנוֹת הַחַיִּים.
רַק כַּאֲשֶׁר עָלָה בָּהּ לִבָּהּ עַל גְּדוֹתָיו
וְהוֹשִׁיטָה לִי צִנְצֶנֶת שֶׁל דְּבַשׁ
שֶׁקִּבְּלָה בְּאֵיזֶה מָבוֹא -
גִּלִּיתִי לְתִמְהוֹנִי שֶׁאַהֲבָתִי שְׁרוּיָה עֲדַיִן בַּסְּפִירוֹת הַנְּמוּכוֹת
כִּי הָיָה עָלַי לְנַפֵּץ שֶׁבַע חוֹמוֹת שֶׁל סֵרוּב
כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְקַבֵּל מִיָּדָהּ
אֶת דְּבַשׁ מַתַּת הַיְּדִידוּת.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il

מושגים

• זלדה - זלדה מישקובסקי לבית שניאורסון (1914–1984) - הייתה בת יחידה למשפחה חסידית מיוחסת (שושלת חב"ד). בגיל עשר עלתה ארצה עם הוריה, למדה בבית ספר לבנות ואחר כך בסמינר למורות של "המזרחי" בירושלים. לאחר מות אביה עברה עם אמה לתל אביב ולמדה ציור. בגיל 36 התחתנה עם חיים אריה מישקובסקי. לזוג לא נולדו ילדים. ספר שיריה הראשון, "פנאי", התפרסם בשנת תשכ"ז (1967), והיא זכתה לפרסים ספרותיים, בהם פרס ברנר ופרס ביאליק.

עמוס עוז, מתוך: סיפור על אהבה וחושך, כתר, ירושלים, 2002. עמ' 327.
על מורה-זלדה, מתוך סיפור על אהבה וחושך מאת עמוס עוז
אחרי שסיימתי את כיתה א', עברתי בבת אחת מרשותה הגועשת של מורה-איזבלה רועת החתולים אל בין כפות-ידיה הקרירות והחרישיות של מורה-זלדה-של-כיתה-ב' (גם היא תמיד במלעיל, אבל בלי שום חתולים. וכמו אור יקרות תכול-אפור אופף את כולה וקורן ומרתק אותי מיד אל מעגלותיו). מורה-זלדה דיברה כה בשקט, עד שאם רצינו לשמוע לא די היה שנשתתק אלא היה הכרח לרכון לפנים אל שולחנותינו. היינו יושבים אפוא רכונים לפנים בלי הרף, מן הבוקר עד הצהריים, כי חששנו לאבד מילה: כל מה שדיברה מורה-זלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי. כאילו למדנו אצלה שפה חדשה, לא רחוקה מאוד מן העברית ואף-על-פי-כן שונה וצובטת-לב: להרים היא קראה לפעמים הררים. לכוכבים - כוכבי שמים. התהום היתה תהום רבה והעצים נקראו אילנות, אף כי לרוב היו נקראים אצלה כל אחד ואחד בשמו. אם ביטאת בכיתה רעיון שמצא חן בעיניה, היתה מורה-זלדה מצביעה עליך ואומרת חרש: תסתכלו נא כולכם, הנה יש כאן ילד שטוף-אור. אם שקעה אחת הבנות בחלום בהקיץ, היתה מורה-זלדה מבארת לנו כי ממש כשם שאיש אינו אשם בנדודי-השינה שלו, כך אסור להאשים את נועה בנדודי-העֵרוּת הפוקדים אותה לפעמים. ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה-זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות - עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת-כנפיים והוויתור, גם ויתור קטנטן, ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ. [...]

עמוס עוז, קופסה שחורה, תל-אביב, עם עובד תשמ"ז, ‬עמ' 162–164
מתוך הרומן "קופסה שחורה" מאת עמוס עוז
אני בהיותי בן-גילך חייתי בעוני ובמחסור והייתי מממן מיגיע כפי את הלימודים בתיכון וכן עשו כל אחי ואחיותי [...] אני רחצתי רצפות: כל יום בשעה חמש, תיכף אחרי שעות הלימודים בתיכון [...] הייתי רץ מהכיתה ישר לעבודה עד חצות. היה שוער-בית אחד, יהודי מרומניה, אצלו הייתי נכנס להחליף את מדי התיכון בבגדי עבודה דלים שסחבתי בילקוט שלי. ומנקה חדרי מדרגות [...] כאשר נודע בכיתה שאני עובד-ניקיון התחילו הנחמדים ההם לקראו לי "הסמרטוט עם הסמרטוט", ותאמין לי בועז שבצרפתית זה נשמע עוד יותר משפיל [...] בלילות הייתי יושב עוד שעה שעתיים אחרי חצות על האסלה בבית-כסא, אם תסלח לי, מפני שהיינו גרים שש נפשות בחדר וחצי ורק שמה היה אפשר להדליק חשמל מתי שכולם כבר ישנו ולהכין שיעורי-בית. חמש שעות נשארו לי לישון כל לילה על המזרון שלי שהיה במטבח ועד היום הזה אפילו לאמך היקרה לא סיפרתי איך לפעמים במקום לישון מהעייפות הייתי שוכב על המזרון ההוא ומתייפח מהשנאה והכעס [...] וככה המצב עוד היה עלול להפוך גם אותי בועז לאלמנט שלילי, אבל פעם אחת ביום שבת הלכנו אני ושני חברים מאותו הרחוב לפגישה של תנועת בית"ר עם שליח שבא מהארץ. תאמין לי, שהיה יכול להיות באותה מידה הקומוניסטים לא עלינו או משהו עוד יותר גרוע חלילה, אבל יד ההשגחה דאגה שיהיה בית"ר. מאז התחלתי להיות בן אדם חדש ויותר לא בכיתי בחיים ויותר לא עשיתי רעה לאף בן אדם ואפילו לא לחתול. זה מפני שהבנתי בועז שהחיים לא ניתנו לנו בשביל לעשות חיים אלא בשביל לתרום משהו מעצמך לזולת וגם לאומה. ולמה? בעבור שהנתינה נותנת לך זקיפות קומה ואפילו שתהיה מטר ששים וארבע והתרוממות-הרוח אפילו שתהיה סמרטוט מחזיק סמרטוט.

מושגים

• עמוס עוז - נולד ב-1939 בירושלים. מבכירי הסופרים הישראלים. בגיל נעורים התחנך בקיבוץ חולדה, שם חי שנים רבות. בספריו מרבה עוז לתאר ולעסוק בחיים בארץ מערב קום המדינה ועד ימינו, ולפיכך הוא נחשב לסופר של דור המדינה. כמו כן כתב עמוס עוז מאמרים רבים, שבמרכזם שאלות יסוד הנוגעות לחיים בארץ. ספריו ומאמריו תורגמו לשפות רבות