ואיך עומדים בטקס זיכרון?

האם יום הזיכרון לחללי צה"ל באמת מתמקד בזיכרון? האם אנחנו באמת מתפנים לעסוק בכאב שבשכול? או שיותר מעסיקים אותנו הערכים ומוסר ההתנהגות הלאומית שנובעים מהיום הזה.

ברל כצנלסון, מהפכה ומסורת מתוך : במבחן, ת"א, תרצ"ב
בין זיכרון ושכחה \ ברל כצנלסון
שני כוחות ניתנו לנו : זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם.

אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו. קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו.

ואילו הייתה השכחה משתלטת בנו כליל כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?

(...)

אם יש בחיי עם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יש בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?

© כל הזכויות שמורות למחבר

נתן אלתרמן, מגש הכסף, דבר, 19 בדצמבר 1947 (פרסומו הראשון של השיר בעיתון במדור הטור השביעי)
מגש הכסף - נתן אלתרמן
("אין מדינה נתנת לעם על מגש של כסף" - חיים ויצמן)

והארץ תשקוט , עין שמים אודמת תעמעם לאיטה על גבולות עשנים.

ואומה תעמוד קרועת לב אך נושמת

לקבל את הנס האחד אין שני.

היא לטקס תיכון . היא תקום למול סהר

ועמדה, טרם- יום, עוטה חג ואימה.

-- אז מנגד יצאו נערה ונער

ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

לובשי חול וחגור, וכבדי נעלים

בנתיב יעלו הם הלוך והחרש.

לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים

את עקבות יום-הפרך וליל קו האש.

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע,

ונוטפים טללי נעורים עבריים _ _

דום השנים ייגשו, ועמדו לבלי נוע.

ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.

אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם,

ואמרה: מי אתם? והשנים שוקטים,

יענו לה: אנחנו מגש הכסף

שעליו לך נתנה מדינת היהודים,

כך ויאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל,

והשאר יסופר בתולדות ישראל.

הסברים

• השיר "מגש הכסף" מתאר את הקשר שבין ההקרבה האישית של החיילים לבין תחיית המדינה וקיומה השלם. באמצעות התיאור של האומה השואלת את הנער והנערה "מי אתם?", משמיע המחבר ביקורת על העם היושב בעורף ולא מכיר בהקרבה זו, ולא נותן לה את מלוא החשיבות והכבוד.

קטע מקורי מאת יער דרורי ויובל קישיניובסקי
מוות בקרב כאמצעי להתלכדות הלאום
בני הלאום חולקים ביניהם תרבות משותפת. התרבות המשותפת מוכרת לכולם. זהו הפולקלור של העם. העמים השונים מפתחים לעצמם סמלים לאומיים הכוללים את דגל הלאום, המנון לאומי, וחגים לאומיים. גם אנדרטאות וימי זיכרון נחשבים לסמלים לאומיים יוצרי תרבות. הסמלים הלאומיים בונים תודעה לאומית, הם מלכדים את העם, מחזקים את תחושת השייכות לעם ומשמשים אמצעי חינוכי להעברת סיפור ההיסטוריה והמורשת של העם מדור לדור. אחד המרכיבים המעצימים את התודעה הלאומית הוא מוות בקרב למען המולדת. המוות והנפילה בקרב מסמלים את המחיר הגבוה ביותר שהאזרחים נאלצים לשלם עבור שייכותם לאומה. אנדרטאות לאומיות לזכר לוחמים פטריוטים שהקריבו את חייהם למען המולדת ולזכר קרבות גבורה, ובתי העלמין הצבאיים היו אף הם כלים להפצת ותחיית הלאומיות.

דיון
הקטעים המובאים מציעים פרשנות ליום הזיכרון לחללי צה"ל, על פיה ליום זה תפקיד חשוב בגיבוש התודעה הביטחונית הקולקטיבית של אזרחי מדינת ישראל.

• השיר של אלתרמן והקטע המובא בצידו (מוות בקרב כאמצעי להתלכדות הלאום) מתארים אווירה מסוימת הנלווית ליום הזיכרון, שלא קשורה בהכרח בזיכרון המתים ובאבל. מדובר בהצהרה על פיה רק באמצעות מוות בקרב ניתן להבטיח את קיומה של מדינת ישראל. האם הצהרה זו היא חלק מהתוכן המרכיב את יום הזיכרון, המשפיע על הרגשתינו ביום זה?

• האם ליום הזיכרון לחללי צה"ל תפקיד בהגדרת מה חשוב וראוי בחברה הישראלית? האם חוץ מלתת מקום לכאב ולשכול, הוא קיים גם כדי לכוון אותנו לפעול או לחשוב בצורה מסוימת? האם חלק מתפקידיו הוא ללכד את העם? התלכדות אל מול אויב משותף- הכאב אולי; או לחלופין התלכדות אל מול אויב ממשי בשדה הקרב?

מתוך איגרת אל המשפחות השכולות, יצחק רבין 1994
איגרת אל המשפחות השכולות, יצחק רבין 1994
"אני מאמין שהשלום אפשרי, שהגיעה העת לשים קץ למלחמות. אני מאמין
שצריך לתת סיכוי, בעיקר עכשיו, כאשר כוחנו עמנו להכות כל אויב, אם חלילה

נתבדה. אולי טעות בידי, אולי לא, אבל אני משוכנע כי יותר מכולם, דווקא

הלוחמים, דווקא אלה שראו את התופת מול עיניהם וחשו את מוראות המלחמה

על גופם, ועמם המשפחות ששילמו את המחיר הנורא, דווקא הם דבקים בחלום

השלום ורוצים בו יותר מאחרים, וכמובן לא בכל מחיר .

עבור בניכם ובנותיכם, עבור הבעלים, והאבות והאחים והאחיות שלכם - שלנו,

איחר השלום - אם וכאשר יבוא - את המועד. אבל אנחנו חייבים אותו לבנינו

אחרינו, לבני הדורות הבאים. אנו חייבים את הניסיון הזה לכם, שאסון כה נורא

פקד את ביתכם (...)"

חשבון עובר, הקיבוץ המאוחד, 1988
ירושה - חיים גורי
הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן.
וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא
מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד,
רֵאשִׁית-אוֹנוֹ בְּעֵת יוֹמוֹ עָרָב.
נָשָׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב.
בִּרְאוֹתוֹ כִּי לֹא חָלַם חֲלוֹם
וְהַמַּלְאָךְ נִצָּב -
נָשְׁרָה הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ.

הַיֶּלֶד שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו
רָאָה אֶת גַּב אָבִיו.

יִצְחָק, כַּמְסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן.
הוּא חַי יָמִים רַבִּים,
רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה.

אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו.
הֵם נוֹלָדִים
וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם.

© כל הזכויות שמורות למחבר
www.acum.org.il

הסברים

• הקשר בין השיר לסיפור עקידת יצחק- בסיפור המקראי אברהם מוכן לבצע את הוראת האלוהים בכדי להוכיח את אמונתו. יצחק הובל כקורבן תמים, שלא יודע את הצפוי לו. כשהוא שואל את אביו “איה השה לעולה?” אברהם משיב כי אלוהים יביא את השהף וזאת כשבעצם אברהם יודע שהוא אינו דובר אמת (בראשית כ”ב). אברהם דבק במטרתו ומניח את יצחק על המזבח, הוא מוכן לשחוט אותו במו ידיו. הנושא העיקרי הוא אב שמשאיר אחריו ירושה לבנו. זוהי איננה ירושה של נכסים או כסף שטובים להמשך החיים, אלא ירושה של מוות. הבן נולד כאילו יש מאכלת הנעוצה בליבו (מאכלת – סכין שמקריבים איתה קורבנות).