הדף מאת: שושנה כהן / ישיבת תלפיות
חלק מסדרת "בית מדרש תקו"ם - תיקון ומשפט"
שמיטה, שוחד שבת - שמות פרק (כג)
לֹא תִשָּׂא, שֵׁמַע שָׁוְא; אַל-תָּשֶׁת יָדְךָ עִם-רָשָׁע, לִהְיֹת עֵד חָמָס. (ב) לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים--לְהַטֹּת. (ג) וְדָל, לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ. {ס} (ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ, אוֹ חֲמֹרוֹ--תֹּעֶה: הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ, לוֹ. {ס} (ה) כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ--עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ. {ס} (ו) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ, בְּרִיבוֹ. (ז) מִדְּבַר-שֶׁקֶר, תִּרְחָק; וְנָקִי וְצַדִּיק אַל-תַּהֲרֹג, כִּי לֹא-אַצְדִּיק רָשָׁע. (ח) וְשֹׁחַד, לֹא תִקָּח: כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים. (ט) וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר--כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (י) וְשֵׁשׁ שָׁנִים, תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. (יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם, תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ. (יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת--לְמַעַן יָנוּחַ, שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ, וְהַגֵּר. (יג) וּבְכֹל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם, תִּשָּׁמֵרוּ; וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל-פִּיךָ.
לֹא תִשָּׂא, שֵׁמַע שָׁוְא; אַל-תָּשֶׁת יָדְךָ עִם-רָשָׁע, לִהְיֹת עֵד חָמָס. (ב) לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים--לְהַטֹּת. (ג) וְדָל, לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ. {ס} (ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ, אוֹ חֲמֹרוֹ--תֹּעֶה: הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ, לוֹ. {ס} (ה) כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ--עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ. {ס} (ו) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ, בְּרִיבוֹ. (ז) מִדְּבַר-שֶׁקֶר, תִּרְחָק; וְנָקִי וְצַדִּיק אַל-תַּהֲרֹג, כִּי לֹא-אַצְדִּיק רָשָׁע. (ח) וְשֹׁחַד, לֹא תִקָּח: כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים. (ט) וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר--כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (י) וְשֵׁשׁ שָׁנִים, תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. (יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם, תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ. (יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת--לְמַעַן יָנוּחַ, שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ, וְהַגֵּר. (יג) וּבְכֹל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם, תִּשָּׁמֵרוּ; וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל-פִּיךָ.
Thou shalt not utter a false report; put not thy hand with the wicked to be an unrighteous witness. Thou shalt not follow a multitude to do evil; neither shalt thou bear witness in a cause to turn aside after a multitude to pervert justice; neither shalt thou favour a poor man in his cause. If thou meet thine enemy’s ox or his ass going astray, thou shalt surely bring it back to him again. If thou see the ass of him that hateth thee lying under its burden, thou shalt forbear to pass by him; thou shalt surely release it with him. Thou shalt not wrest the judgment of thy poor in his cause. Keep thee far from a false matter; and the innocent and righteous slay thou not; for I will not justify the wicked. And thou shalt take no gift; for a gift blindeth them that have sight, and perverteth the words of the righteous. And a stranger shalt thou not oppress; for ye know the heart of a stranger, seeing ye were strangers in the land of Egypt. And six years thou shalt sow thy land, and gather in the increase thereof; but the seventh year thou shalt let it rest and lie fallow, that the poor of thy people may eat; and what they leave the beast of the field shall eat. In like manner thou shalt deal with thy vineyard, and with thy oliveyard. Six days thou shalt do thy work, but on the seventh day thou shalt rest; that thine ox and thine ass may have rest, and the son of thy handmaid, and the stranger, may be refreshed. And in all things that I have said unto you take ye heed; and make no mention of the name of other gods, neither let it be heard out of thy mouth. .
דיון
- מה הקשר, לדעתכם בין החוקים השונים שנמצאים כאן?
- מהיכן נובעת כאן האחראיות כלפי הזולת?
- למי הטקסט הזה פונה?
- מה המניע כאן למישהו לעשות את "הדבר הנכון" במצבים האלו?
- מי הם החלשים במפסוקים אלו?
- איך אתם רואים את הקשר בין הפסוקים האלו למערכות הקיימות בימינו? האם יש \
- מקבילות עכשיויות לבעלי הכוח והחולשה כאן?
- מה התפקיד של התאולוגיה במערכת הזאת? איך אתם ניגשים לשאלה הזאת באופן אישי?
דיון
סיכום
בספר שמות, שמיטה מוזכרת ברצף של חוקים שמתמקדים בציצום קל של כוח לבעלי בתים חזקים על רכוש. מוכר כאן שיש אנשים חזקים בחברה שיכולים להשתמש בכוח שלהם כדי לקדם את העצמם והתגבר על אנשים חלשים יותר.
החוקים האלו אמורים להתגבר על הדחף אל בעל כוח להרכיב את הכוח ולנצל אותו לטובתו.
הפרקטיקה של השיבת אבידה גורמת לכך שאנשים ילכו נגד הנטיעה הטבעית שלהם לא רק כדי לראות את זולת, כמו שלווינס מראה, אלא גם לשים את הצרכים של הזולת לפני הצרכים של עצמו (כי הרי לא כל כך פשוט להחזיק שור של אחיך.
גם שמיטה מציבה פרקטיקה דומה, אם יש לך קרקע משלך אתה תרצה למשיך להרוויח ממנו. השמיטה בה כפרקטיקה שמחייבת אותך, דווקא מתוך מקום של עושר וכוח לדאוג לעניים.
התאולוגיה עוזרת להשיג את המטרה.
יש שני נקודות קושי בישום הדברים האלו. נראה שני טקסטים של חז"ל, אחד מצביע על הקושי אבל גורם לה בעצם להחמיר, והשני שמציעה פתרון.
באופן כללי שמות מציעה אידאל של התנהגות פיירית וטובה אבל היא בדיוק זה, סוג של אידאל. בשמות חסרים שני מרכיבים, אחד מסגרת או חזון (אנחנו צריכים להסיק אותה מהמקרים השונים ומהמסקנות שלהם, וגם חסר מערכת קוהירנטית. בעיקרון, דברים עונה על החוסר הראשון ואפשר לומר שויקרא עונה על החוסר השני.
סיכום
בספר שמות, שמיטה מוזכרת ברצף של חוקים שמתמקדים בציצום קל של כוח לבעלי בתים חזקים על רכוש. מוכר כאן שיש אנשים חזקים בחברה שיכולים להשתמש בכוח שלהם כדי לקדם את העצמם והתגבר על אנשים חלשים יותר.
החוקים האלו אמורים להתגבר על הדחף אל בעל כוח להרכיב את הכוח ולנצל אותו לטובתו.
הפרקטיקה של השיבת אבידה גורמת לכך שאנשים ילכו נגד הנטיעה הטבעית שלהם לא רק כדי לראות את זולת, כמו שלווינס מראה, אלא גם לשים את הצרכים של הזולת לפני הצרכים של עצמו (כי הרי לא כל כך פשוט להחזיק שור של אחיך.
גם שמיטה מציבה פרקטיקה דומה, אם יש לך קרקע משלך אתה תרצה למשיך להרוויח ממנו. השמיטה בה כפרקטיקה שמחייבת אותך, דווקא מתוך מקום של עושר וכוח לדאוג לעניים.
התאולוגיה עוזרת להשיג את המטרה.
יש שני נקודות קושי בישום הדברים האלו. נראה שני טקסטים של חז"ל, אחד מצביע על הקושי אבל גורם לה בעצם להחמיר, והשני שמציעה פתרון.
באופן כללי שמות מציעה אידאל של התנהגות פיירית וטובה אבל היא בדיוק זה, סוג של אידאל. בשמות חסרים שני מרכיבים, אחד מסגרת או חזון (אנחנו צריכים להסיק אותה מהמקרים השונים ומהמסקנות שלהם, וגם חסר מערכת קוהירנטית. בעיקרון, דברים עונה על החוסר הראשון ואפשר לומר שויקרא עונה על החוסר השני.
קשיים של בעלי כוח
א] אלו מציאות שלו, ואלו חיב להכריז.
אלו מציאות שלו, מצא פרות מפזרין, מעות מפזרות, כריכות ברשות הרבים, ועגולי דבלה, ככרות של נחתום, מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר , וגזי צמר הבאות ממדינתן , ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן, הרי אלו שלו, [ דברי רבי מאיר ].
רבי יהודה אומר, כל שיש בו שנוי, חיב להכריז. כיצד.
מצא עגול ובתוכו חרס , ככר ובתוכו מעות.
רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל כלי אנפוריא אינו חיב להכריז.
ב] ואלו חיב להכריז, מצא פרות בכלי או כלי כמות שהוא, מעות בכיס או כיס כמות שהוא, צבורי פרות, צבורי מעות, שלשה מטבעות זה על גב זה, כריכות ברשות היחיד , וככרות של בעל הבית, וגזי צמר הלקוחות מבית האמן, כדי יין וכדי שמן, הרי אלו חיב להכריז .
א] אלו מציאות שלו, ואלו חיב להכריז.
אלו מציאות שלו, מצא פרות מפזרין, מעות מפזרות, כריכות ברשות הרבים, ועגולי דבלה, ככרות של נחתום, מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר , וגזי צמר הבאות ממדינתן , ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן, הרי אלו שלו, [ דברי רבי מאיר ].
רבי יהודה אומר, כל שיש בו שנוי, חיב להכריז. כיצד.
מצא עגול ובתוכו חרס , ככר ובתוכו מעות.
רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל כלי אנפוריא אינו חיב להכריז.
ב] ואלו חיב להכריז, מצא פרות בכלי או כלי כמות שהוא, מעות בכיס או כיס כמות שהוא, צבורי פרות, צבורי מעות, שלשה מטבעות זה על גב זה, כריכות ברשות היחיד , וככרות של בעל הבית, וגזי צמר הלקוחות מבית האמן, כדי יין וכדי שמן, הרי אלו חיב להכריז .
Which found objects belong to the finder and which ones must be proclaimed [in the lost and found]? These found objects belong to the finder: if a man found scattered fruit, scattered money, small sheaves in the public domain, cakes of figs, bakers’ loaves, strings of fish, pieces of meat, wool shearings [as they come] from the country of origin, stalks of flax and strips of purple wool, according to Rabbi Meir. Rabbi Judah says: “Anything which has in it something unusual, must be proclaimed. How is this so? If he found a fig cake with a potsherd in it or a loaf with coins in it [he must proclaim them].” Rabbi Shimon ben Elazar says: “New merchandise need not be proclaimed.” And these must be proclaimed: if a man found fruit in a vessel, or an empty vessel; or money in a bag, or an empty bag; piles of fruit or piles of money; three coins one on top of the other; small sheaves in the private domain; home-made loaves of bread; wool shearings as they come from the craftsman’s shop; jugs of wine or jugs of oil, these must be proclaimed.
דיון
- כאן הדיון הראשון במשנה בנושא השיבת אבידה שממשיכה פרק שלם במשנה וגם בגמרא.
- מה הקשר בין זה לה פסוקים שראינו?
- במי מתמקד החוק כאן? מה הוא מנסה לאפשר?
דיון
סיכום
אם בפסוקים המוקד של החוק היה החזרת החפצים לזולת, כאן הכיוון הוא הפוך, דבר ראשון מחפשים דרכים לעקוף את החוק המקראי ולאפשר למוצא לנכס את החפצים לעצמו במקום להחזיר אותם. הגמרא לוקחת את המהלך הזה לקיצוניות כאשר אביי מכריז "יאוש שלא מדעת הווי יאוש" זאת האומרת, אם נופל למישהו משהו והוא בכלל לא מודע לזה שהוא נפל, אנחנו יוכלים להניח (מבלי לשאול אותו או לברר באמת) שהוא "התיאש " מהחפץ, כלמור לא רוצה אותו, ועל ידי זה לאפשר למוצא לקחת מבלי לראות את השני בכלל.
לוינס שמתמקד הרבה בראיית הזולת כמוקם מוסרים מעלה את הטרגדיה כאן. בחוק שכל מטרתות היא ראיית הזולת ונכחה שלה גם כשהיא לא נמצאת, כאן המהלך הוא הפוך והזולת נעלם בפני הרצון של בעל הכוח (המוצא) לנכס לעצמו עוד רכוש.
סיכום
אם בפסוקים המוקד של החוק היה החזרת החפצים לזולת, כאן הכיוון הוא הפוך, דבר ראשון מחפשים דרכים לעקוף את החוק המקראי ולאפשר למוצא לנכס את החפצים לעצמו במקום להחזיר אותם. הגמרא לוקחת את המהלך הזה לקיצוניות כאשר אביי מכריז "יאוש שלא מדעת הווי יאוש" זאת האומרת, אם נופל למישהו משהו והוא בכלל לא מודע לזה שהוא נפל, אנחנו יוכלים להניח (מבלי לשאול אותו או לברר באמת) שהוא "התיאש " מהחפץ, כלמור לא רוצה אותו, ועל ידי זה לאפשר למוצא לקחת מבלי לראות את השני בכלל.
לוינס שמתמקד הרבה בראיית הזולת כמוקם מוסרים מעלה את הטרגדיה כאן. בחוק שכל מטרתות היא ראיית הזולת ונכחה שלה גם כשהיא לא נמצאת, כאן המהלך הוא הפוך והזולת נעלם בפני הרצון של בעל הכוח (המוצא) לנכס לעצמו עוד רכוש.
סימן א
"ואלה" זה שאמר הכתוב: ועז מלך משפט אהב, אתה כוננת מישרים, משפט וצדקה ביעקב אתה עשית (תהלי' צט ד).
כל העוז והשבח והגדולה והגבורה של מלך מלכי המלכים, הוא משפט אהב.
בנוהג שבעולם, מי שהוא בעל זרוע אינו רוצה לעשות דבריו במשפט, אלא מעביר על המשפט, חומס וגוזל, ומעביר על דעת קונו, ונושא פנים לפני אוהביו וקרוביו, ועושה שלא כדין לשונאיו. אבל הקדוש ברוך הוא מלך מלכי המלכים, משפט אהב, אינו עושה דבריו אלא במשפט. הוי, ועוז מלך משפט אהב.
מהו אתה כוננת מישרים?
אמר רבי אלכסנדרי:
שני חמרים מהלכין בדרך שונאין זה לזה. רבץ לאחד מהן חמורו.
חברו עובר ורואהו שרבץ תחת משאו, אמר: לא כתיב בתורה, כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב (שמות כג ה).
מה עשה?
חזר וטען ומלוהו.
התחיל מסיח עמו, עזוב קימעא מכאן, העלת מכאן, ערוק מכאן, עד שיטעון עמו, נמצאו עושין שלום ביניהם.
וחברו אומר: לא הייתי סבור שהוא שונאי, ראה היאך ריחם עלי כשראה אותי ואת חמורי בדוחק. מתוך כך, נכנסו לפונדק, אכלו ושתו ביחד ונתאהבו זה לזה.
הוי, אתה כוננת מישרים משפט וצדקה:
למקור השלם
"ואלה" זה שאמר הכתוב: ועז מלך משפט אהב, אתה כוננת מישרים, משפט וצדקה ביעקב אתה עשית (תהלי' צט ד).
כל העוז והשבח והגדולה והגבורה של מלך מלכי המלכים, הוא משפט אהב.
בנוהג שבעולם, מי שהוא בעל זרוע אינו רוצה לעשות דבריו במשפט, אלא מעביר על המשפט, חומס וגוזל, ומעביר על דעת קונו, ונושא פנים לפני אוהביו וקרוביו, ועושה שלא כדין לשונאיו. אבל הקדוש ברוך הוא מלך מלכי המלכים, משפט אהב, אינו עושה דבריו אלא במשפט. הוי, ועוז מלך משפט אהב.
מהו אתה כוננת מישרים?
אמר רבי אלכסנדרי:
שני חמרים מהלכין בדרך שונאין זה לזה. רבץ לאחד מהן חמורו.
חברו עובר ורואהו שרבץ תחת משאו, אמר: לא כתיב בתורה, כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב (שמות כג ה).
מה עשה?
חזר וטען ומלוהו.
התחיל מסיח עמו, עזוב קימעא מכאן, העלת מכאן, ערוק מכאן, עד שיטעון עמו, נמצאו עושין שלום ביניהם.
וחברו אומר: לא הייתי סבור שהוא שונאי, ראה היאך ריחם עלי כשראה אותי ואת חמורי בדוחק. מתוך כך, נכנסו לפונדק, אכלו ושתו ביחד ונתאהבו זה לזה.
הוי, אתה כוננת מישרים משפט וצדקה:
למקור השלם
דיון
- המדרש כאן היא מה שנקרא "פתיחתא" סוג של מדרש ש"פותח" בפסוק שהוא לכאורה רחוק מאוד מהפסוק שעליו הוא אומר להיות (במקרה הזה שמות. הפתיחתא בעצם מחברת לעט לעט בין שני הפסוקים ומעמיקה את ההבנה של שניהם.
- קראו את הפסוק בתהילים צט:ד. איך אתם מפרשים את הפסוק הזה? מה הקשר, לדעתכן בינו ולבין פרשת משפטים?
- איך המדרש קורה את הפסוק? מי הנושא?
- איך אתם מתחברים לקושי האנושי שמתואר במדרש? איך אל שקל לו במקום שקשה לבני אדם אמור לעזור? האם זה עובד לדעתכם?
- מה התפקיד של החוקים ה"מוסריים"? או מה היחס כאן בין חוק לרגש לעשיית צדק?
דברים ט"ו:א-יח
בין מציאות לחזון דברים ט"ו
א מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים, תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. ב וְזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ: לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה. ג אֶת-הַנָּכְרִי, תִּגֹּשׂ; וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת-אָחִיךָ, תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. ד אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן: כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ, יְהוָה, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. ה רַק אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. ו כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ; וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט, וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים, וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ. {ס} ז כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. ח כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. ט הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא. י נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ: כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. יא כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לֵאמֹר, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ, בְּאַרְצֶךָ. {ס}
יב כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי, אוֹ הָעִבְרִיָּה--וַעֲבָדְךָ, שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבַשָּׁנָה, הַשְּׁבִיעִת, תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ. יג וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ--לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ, רֵיקָם. יד הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק, לוֹ, מִצֹּאנְךָ, וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, תִּתֶּן-לוֹ. טו וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה--הַיּוֹם. טז וְהָיָה כִּי-יֹאמַר אֵלֶיךָ, לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ: כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת-בֵּיתֶךָ, כִּי-טוֹב לוֹ עִמָּךְ. יז וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ, וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, וְהָיָה לְךָ, עֶבֶד עוֹלָם; וְאַף לַאֲמָתְךָ, תַּעֲשֶׂה-כֵּן. יח לֹא-יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ, בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ--כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר, עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. {פ}
בין מציאות לחזון דברים ט"ו
א מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים, תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. ב וְזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ: לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה. ג אֶת-הַנָּכְרִי, תִּגֹּשׂ; וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת-אָחִיךָ, תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. ד אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן: כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ, יְהוָה, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. ה רַק אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. ו כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ; וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט, וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים, וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ. {ס} ז כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. ח כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. ט הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא. י נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ: כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. יא כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לֵאמֹר, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ, בְּאַרְצֶךָ. {ס}
יב כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי, אוֹ הָעִבְרִיָּה--וַעֲבָדְךָ, שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבַשָּׁנָה, הַשְּׁבִיעִת, תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ. יג וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ--לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ, רֵיקָם. יד הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק, לוֹ, מִצֹּאנְךָ, וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, תִּתֶּן-לוֹ. טו וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה--הַיּוֹם. טז וְהָיָה כִּי-יֹאמַר אֵלֶיךָ, לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ: כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת-בֵּיתֶךָ, כִּי-טוֹב לוֹ עִמָּךְ. יז וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ, וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, וְהָיָה לְךָ, עֶבֶד עוֹלָם; וְאַף לַאֲמָתְךָ, תַּעֲשֶׂה-כֵּן. יח לֹא-יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ, בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ--כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר, עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. {פ}
דיון
- מוסכם במחקר שהחוק בדברים מכיר בעיקון את החוקים בפרשת משפטים ומרחיב עליהם לפי העקרונות שלו. איך זה קורה כאן?
- איך הקושי שעלינו עליו בשמות בא לידי ביטוי כאן?
- האם אתם מזדהים עם הקושי הזה? למה כן או לא?
- מה היחס כאן בין כוח ודעגה לזולת?
- איך אתם מסתדרים עם היחס שבין פסוק ד לפסוק יא?
- מה הקשר, לדעתכם בין חוק השמיטה לחוק העבדות כאן? האם גם להם יש מקבילות בימינו?
דיון
סיכום
בניקוד לחוקים בספר שמות, ספר דברים מגבש חזון חברתי יותר רחב ושמיטה (ואולי גם חוק העבדות) היא חלק ממנה. כאן מכירים בכוח שנוצר בכניסה לארץ, הקורה ממוקם באופן ברור בשיא ההירארכיה (כמעט, אלהים הוא מעל אבל הוא רק במברך הוא לא ממש עושה את המלחמות.)
כאן גם הקושי הוצג בבירור - אתה לא תרצה להלוואות בסוף שנת את שמיטה, וזה טבעי אבל בכל זאת את חייב.
החזון הוצג על ידי פסוקים ד ויא, בעיקון לא יחדל אביון אבל דווקא בגלל זה חייבים לפעול, דווקא במקום של יאוש מזה שהמצב לא ישתנה חייבים לפעול לשנות אותו. ניתן לפתוח כאן דיון על מציאות ואידאיל, ועל איך מתגברים על יאוש וציניות מול בעיות חברתיות שכמעט בלתי אפשרי להתגבר עליהם.
בנוסף, הטקסט הזה לאורה מכיר בזה ששמיטה והלוואות לא תמיד יספיקו להחזיק משהו מעל פני המים, ועבדות נותנות כאן עוד מענה. גם כאן אבל יש גבולות לעבדות.
עם הטקסט הזה השאלה של האחר היא קשה - ברור שמי שנהנה ממערכת הזו, ומהפרטקציות שלו היא רק אנשים "עבריים." על זה נדון יותר בהמשך.
סיכום
בניקוד לחוקים בספר שמות, ספר דברים מגבש חזון חברתי יותר רחב ושמיטה (ואולי גם חוק העבדות) היא חלק ממנה. כאן מכירים בכוח שנוצר בכניסה לארץ, הקורה ממוקם באופן ברור בשיא ההירארכיה (כמעט, אלהים הוא מעל אבל הוא רק במברך הוא לא ממש עושה את המלחמות.)
כאן גם הקושי הוצג בבירור - אתה לא תרצה להלוואות בסוף שנת את שמיטה, וזה טבעי אבל בכל זאת את חייב.
החזון הוצג על ידי פסוקים ד ויא, בעיקון לא יחדל אביון אבל דווקא בגלל זה חייבים לפעול, דווקא במקום של יאוש מזה שהמצב לא ישתנה חייבים לפעול לשנות אותו. ניתן לפתוח כאן דיון על מציאות ואידאיל, ועל איך מתגברים על יאוש וציניות מול בעיות חברתיות שכמעט בלתי אפשרי להתגבר עליהם.
בנוסף, הטקסט הזה לאורה מכיר בזה ששמיטה והלוואות לא תמיד יספיקו להחזיק משהו מעל פני המים, ועבדות נותנות כאן עוד מענה. גם כאן אבל יש גבולות לעבדות.
עם הטקסט הזה השאלה של האחר היא קשה - ברור שמי שנהנה ממערכת הזו, ומהפרטקציות שלו היא רק אנשים "עבריים." על זה נדון יותר בהמשך.
