הדף מאת: מרים בלומנטל
(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי - שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם [...] (ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי (ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ.
If thou buy a Hebrew servant, six years he shall serve; and in the seventh he shall go out free for nothing.
דיון
שאלות לדיון
מי?
מה?
מדוע?
שאלות לדיון
מי?
מה?
מדוע?
בהר סיני
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. (ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. (ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת לַה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. (ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. (ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה - לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. (ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל. {ס} (ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים - שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה. (ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל-אַרְצְכֶם. (י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. (יא) יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ. (יב) כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן-הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. (יג) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ. (יד) וְכִי-תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ - אַל-תּוֹנוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו. (טו) בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל, תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ; בְּמִסְפַּר שְׁנֵי-תְבוּאֹת, יִמְכָּר-לָךְ. (טז) לְפִי רֹב הַשָּׁנִים, תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ, וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים, תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ: כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת, הוּא מֹכֵר לָךְ. (יז) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת-עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. (יח) וַעֲשִׂיתֶם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם--וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ לָבֶטַח. (יט) וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. (כ) וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת: הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ. (כא) וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת אֶת-הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. (כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן-הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד-בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן. (כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת - כִּי-לִי הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. (כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ. (כה) כִּי-יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ - וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. (כו) וְאִישׁ, כִּי לֹא יִהְיֶה-לּוֹ גֹּאֵל, וְהִשִּׂיגָה יָדו וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ. (כז) וְחִשַּׁב, אֶת-שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ, וְהֵשִׁיב אֶת-הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר-לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ. (כח) וְאִם לֹא-מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ - וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל; וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ. (כט) וְאִישׁ כִּי-יִמְכֹּר בֵּית-מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה - וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד-תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרו יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ. (ל) וְאִם לֹא-יִגָּאֵל, עַד-מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה - וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר-בָּעִיר אֲשֶׁר-לא (לוֹ) חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ, לְדֹרֹתָיו: לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל. (לא) וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם חֹמָה סָבִיב--עַל-שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב: גְּאֻלָּה תִּהְיֶה-לּוֹ, וּבַיֹּבֵל יֵצֵא. (לב) וְעָרֵי הַלְוִיִּם - בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם. (לג) וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן-הַלְוִיִּם, וְיָצָא מִמְכַּר-בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל: כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (לד) וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר: כִּי-אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם. (לה) וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ - וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. (לו) אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. (לז) אֶת-כַּסְפְּךָ לֹא-תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ. (לח) אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. (לט) וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ, וְנִמְכַּר-לָךְ - לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד. (מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד-שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ. (מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ; וְשָׁב אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל-אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב. (מב) כִּי-עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. (מג) לֹא-תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ; וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ. (מד) וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ-לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם - מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה. (מה) וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם, מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם, אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם; וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה. (מו) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ; וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא-תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ. (מז) וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ, וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ; וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ, אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר. (מח) אַחֲרֵי נִמְכַּר, גְּאֻלָּה תִּהְיֶה-לּוֹ: אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. (מט) אוֹ-דֹדוֹ אוֹ בֶן-דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ-מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ; אוֹ-הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל. (נ) וְחִשַּׁב עִם-קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל; וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ. (נא) אִם-עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים - לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ. (נב) וְאִם-מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד-שְׁנַת הַיֹּבֵל - וְחִשַּׁב-לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת-גְּאֻלָּתוֹ. (נג) כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ; לֹא-יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ. (נד) וְאִם-לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה - וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ. (נה) כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים - עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם.
(א) לֹא-תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא-תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲו ֹת עָלֶיהָ: כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. (ב) אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ: אֲנִי ה'.
מושגים
מילים
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. (ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. (ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת לַה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. (ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. (ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה - לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. (ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל. {ס} (ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים - שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה. (ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל-אַרְצְכֶם. (י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. (יא) יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ. (יב) כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן-הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. (יג) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ. (יד) וְכִי-תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ - אַל-תּוֹנוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו. (טו) בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל, תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ; בְּמִסְפַּר שְׁנֵי-תְבוּאֹת, יִמְכָּר-לָךְ. (טז) לְפִי רֹב הַשָּׁנִים, תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ, וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים, תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ: כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת, הוּא מֹכֵר לָךְ. (יז) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת-עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. (יח) וַעֲשִׂיתֶם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם--וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ לָבֶטַח. (יט) וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. (כ) וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת: הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ. (כא) וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת אֶת-הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. (כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן-הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד-בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן. (כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת - כִּי-לִי הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. (כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ. (כה) כִּי-יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ - וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. (כו) וְאִישׁ, כִּי לֹא יִהְיֶה-לּוֹ גֹּאֵל, וְהִשִּׂיגָה יָדו וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ. (כז) וְחִשַּׁב, אֶת-שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ, וְהֵשִׁיב אֶת-הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר-לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ. (כח) וְאִם לֹא-מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ - וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל; וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ. (כט) וְאִישׁ כִּי-יִמְכֹּר בֵּית-מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה - וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד-תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרו יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ. (ל) וְאִם לֹא-יִגָּאֵל, עַד-מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה - וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר-בָּעִיר אֲשֶׁר-לא (לוֹ) חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ, לְדֹרֹתָיו: לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל. (לא) וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם חֹמָה סָבִיב--עַל-שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב: גְּאֻלָּה תִּהְיֶה-לּוֹ, וּבַיֹּבֵל יֵצֵא. (לב) וְעָרֵי הַלְוִיִּם - בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם. (לג) וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן-הַלְוִיִּם, וְיָצָא מִמְכַּר-בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל: כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (לד) וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר: כִּי-אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם. (לה) וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ - וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. (לו) אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. (לז) אֶת-כַּסְפְּךָ לֹא-תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ. (לח) אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. (לט) וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ, וְנִמְכַּר-לָךְ - לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד. (מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד-שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ. (מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ; וְשָׁב אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל-אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב. (מב) כִּי-עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. (מג) לֹא-תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ; וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ. (מד) וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ-לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם - מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה. (מה) וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם, מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם, אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם; וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה. (מו) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ; וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא-תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ. (מז) וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ, וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ; וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ, אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר. (מח) אַחֲרֵי נִמְכַּר, גְּאֻלָּה תִּהְיֶה-לּוֹ: אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. (מט) אוֹ-דֹדוֹ אוֹ בֶן-דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ-מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ; אוֹ-הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל. (נ) וְחִשַּׁב עִם-קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל; וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ. (נא) אִם-עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים - לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ. (נב) וְאִם-מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד-שְׁנַת הַיֹּבֵל - וְחִשַּׁב-לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת-גְּאֻלָּתוֹ. (נג) כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ; לֹא-יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ. (נד) וְאִם-לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה - וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ. (נה) כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים - עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם.
(א) לֹא-תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא-תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲו ֹת עָלֶיהָ: כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. (ב) אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ: אֲנִי ה'.
מושגים
- ויקרא - החומש השלישי בתורה, נקרא גם תורת כהנים.
מילים
- גר - זר, אחר
And the LORD spoke unto Moses in mount Sinai, saying:
תוספות, קידושין ב.
בפרוטה ובשווה פרוטה - תימה: דלא הוה למיתני אלא בשווה פרוטה כדתנן בהזהב (ב"מ ד' נה.) "חמשה פרוטות הן ההודאה בשווה פרוטה" והאשה מתקדשת בשווה פרוטה! וי"ל, משום דתנא כאן בכסף - מפרש באיזה כסף: דינר לב"ש ופרוטה לב"ה ולפי שלא נטעה לומר כסף דווקא, ולא שווה כסף - כדיליף "קיחה" "קיחה" משדה עפרון דכתיב ביה כסף - מפרש שווה כסף. וא"ת: ומנא לן דשווה כסף ככסף? דהא לקמן (טז.) מיבעי ליה קרא גבי עבד עברי ישיב לרבות שוה כסף ככסף ופדיון הבן דכתיב ביה כסף, ואמר לקמן new title="קידושין ח (הדף אינו קיים)" href="https://he.wikisource.org/w/index.php?title=%D7%A7%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9F_%D7%97action=editredlink=1">(ח.) דרב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן - ומנא לן דשווה כסף ככסף? ומיהו בפרק קמא דשבועות (דף ד ע"ב) דריש כלל ופרט וכלל. אבל גבי ערכין דכתיב ביה כסף והקדש נמי - דתנן (ערכין דף כז.) גבי המקדיש שדה, שהקדש נפדה בכסף ובשווה כסף - מנלן דשווה כסף ככסף? מיהו בהקדשות נמי אפשר דדרשינן כלל ופרט וכלל, דהא אין הקדש נפדה בקרקע כדאמרינן בהזהב (ב"מ נד.) "הרי אמרו אין הקדש מתחלל ע"ג קרקע, דרחמנא אמר: ונתן הכסף וקם לו", ולקמן (ה.) נמי אמרינן דאין פודין הקדש ומעשר שני בשטר - אבל גבי קדושין וערכין מנלן דשווה כסף ככסף? וי"ל דילפינן מע"ע. וא"ת: והא גבי נזיקין נמי כתב קרא כסף ישיב לבעליו, ודרשינן בפ"ק דב"ק (דף ז ע"א) "ישיב- לרבות שווה כסף ככסף", וא"כ הוו נזיקין ועבד עברי שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין! ויש לומר, דתרוייהו צריכי: דאי כתב עבד עברי גרידא, לא מצי למילף נזיקין מיניה, לפי שמצינו שהקפיד הכתוב לעניין מיטב וסד"א נמי כסף דווקא ולא שויו- להכי איצטריך כסף ישיב גבי נזיקין ; וגבי ע"ע איצטריך נמי קרא, דלא מצי יליף מנזיקין דהוה אמינא עבד דומיא דנזיקין, ואם מיקני בקרקע ליבעי מיטב - לכך איצטריך תרוייהו. אי נמי י"ל: אי כתב בעבד הוה אמינא דדין הוא שנקל עליו דיכול לפדות עצמו אפי' בשווה כסף, כדי שלא יטמע בין העובדי כוכבים. אבל גבי נזיקין, דלא שייך למימר כך, לא אמרינן הכי. ואי כתב בנזיקין גרידא, לא מצי למילף עבד מיניה - דס"ד דלא יהיה שווה כסף ככסף בעבד, לפי שגם הוא גרם לו למיכר על שנשא ונתן בפירות שביעית וכר' יוסי בר' חנינא דלקמן (דף כ ע"א) וס"ד דנחמיר עליו לומר: דווקא כסף ולא שוויו. והא דאיצטריך קרא לפדיון הבן והקדש, דשווה כסף ככסף, ולא יליף מנזיקין וע"ע - לפי שבא למעט קרקעות ושטרות שאין פודין בהן בכור אדם והקדשות :
בפרוטה ובשווה פרוטה - תימה: דלא הוה למיתני אלא בשווה פרוטה כדתנן בהזהב (ב"מ ד' נה.) "חמשה פרוטות הן ההודאה בשווה פרוטה" והאשה מתקדשת בשווה פרוטה! וי"ל, משום דתנא כאן בכסף - מפרש באיזה כסף: דינר לב"ש ופרוטה לב"ה ולפי שלא נטעה לומר כסף דווקא, ולא שווה כסף - כדיליף "קיחה" "קיחה" משדה עפרון דכתיב ביה כסף - מפרש שווה כסף. וא"ת: ומנא לן דשווה כסף ככסף? דהא לקמן (טז.) מיבעי ליה קרא גבי עבד עברי ישיב לרבות שוה כסף ככסף ופדיון הבן דכתיב ביה כסף, ואמר לקמן new title="קידושין ח (הדף אינו קיים)" href="https://he.wikisource.org/w/index.php?title=%D7%A7%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9F_%D7%97action=editredlink=1">(ח.) דרב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן - ומנא לן דשווה כסף ככסף? ומיהו בפרק קמא דשבועות (דף ד ע"ב) דריש כלל ופרט וכלל. אבל גבי ערכין דכתיב ביה כסף והקדש נמי - דתנן (ערכין דף כז.) גבי המקדיש שדה, שהקדש נפדה בכסף ובשווה כסף - מנלן דשווה כסף ככסף? מיהו בהקדשות נמי אפשר דדרשינן כלל ופרט וכלל, דהא אין הקדש נפדה בקרקע כדאמרינן בהזהב (ב"מ נד.) "הרי אמרו אין הקדש מתחלל ע"ג קרקע, דרחמנא אמר: ונתן הכסף וקם לו", ולקמן (ה.) נמי אמרינן דאין פודין הקדש ומעשר שני בשטר - אבל גבי קדושין וערכין מנלן דשווה כסף ככסף? וי"ל דילפינן מע"ע. וא"ת: והא גבי נזיקין נמי כתב קרא כסף ישיב לבעליו, ודרשינן בפ"ק דב"ק (דף ז ע"א) "ישיב- לרבות שווה כסף ככסף", וא"כ הוו נזיקין ועבד עברי שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין! ויש לומר, דתרוייהו צריכי: דאי כתב עבד עברי גרידא, לא מצי למילף נזיקין מיניה, לפי שמצינו שהקפיד הכתוב לעניין מיטב וסד"א נמי כסף דווקא ולא שויו- להכי איצטריך כסף ישיב גבי נזיקין ; וגבי ע"ע איצטריך נמי קרא, דלא מצי יליף מנזיקין דהוה אמינא עבד דומיא דנזיקין, ואם מיקני בקרקע ליבעי מיטב - לכך איצטריך תרוייהו. אי נמי י"ל: אי כתב בעבד הוה אמינא דדין הוא שנקל עליו דיכול לפדות עצמו אפי' בשווה כסף, כדי שלא יטמע בין העובדי כוכבים. אבל גבי נזיקין, דלא שייך למימר כך, לא אמרינן הכי. ואי כתב בנזיקין גרידא, לא מצי למילף עבד מיניה - דס"ד דלא יהיה שווה כסף ככסף בעבד, לפי שגם הוא גרם לו למיכר על שנשא ונתן בפירות שביעית וכר' יוסי בר' חנינא דלקמן (דף כ ע"א) וס"ד דנחמיר עליו לומר: דווקא כסף ולא שוויו. והא דאיצטריך קרא לפדיון הבן והקדש, דשווה כסף ככסף, ולא יליף מנזיקין וע"ע - לפי שבא למעט קרקעות ושטרות שאין פודין בהן בכור אדם והקדשות :
"With a perutah or worth a perutah". Problem: [The Mishnah] only needed to teach "worth a perutah", as we teach in Ha-Zahav "There are 5 perutot: loans with something worth a perutah, and the woman is betrothed with something worth a perutah"! Solution: Because it teaches here "with money", it explains with which kind of money—dinar for Beit Shammai and perutah for Beit Hillel, and in order that we shouldn't err to say [it requires] specifically money (i.e. coins) and not something worth money, as we derive "Acquire" "Acquire" from the field of Efron, where it is written money, it explains: "worth money" [and not specifically coins]. [Problem:] But if you say: How do we know that something "worth money" can be equivalent to "money"? since later, [the Talmud] needs a verse regarding the Hebrew slave: "'He will return'—to include something worth money as money"! [Solution:] Well, it says later that "Rav Kahana took a turban for redeeming a firstborn son"—how do we know that something worth money can be equivalent to money [for redemption, since there is no proof offered, it is just assumed by Rav Kahana]?! Problem: In the first chapter of Shevuot, [the Talmud] derives this with כלל ופרט וכלל! Solution: Regarding arakhin it is written "money", and for hekdesh also, as we teach regarding one who makes a field hekdesh that "the hekdesh can be redeemed with money or something worth money"—how do we know that that something worth money can be equivalent to money [since there is no derivation here, for arakhin and hekdesh, either]?! Problem: For hedkesh, it is also possible that we explain through כלל ופרט וכלל, for hekdesh can't be redeemed with land, as we say in Ha-Zahav: "For they say hekdesh cannot be made unsanctified through land, for God says 'He will give the money and it will stand for him'", and later we also say that hekdesh and second tithe can't be redeemed with contracts (the only way you would come to these conclusions was if you were following כלל ופרט וכלל)! Problem: So how do we know that something worth money can be equivalent for kiddushin and arakhin [since all other categories here have specific ways in which this is derived]?! Solution: We derive it from the Hebrew slave. Problem: If you say: But regarding damages Scripture also wrote "He will return money to its master", and we explain this in the first chapter of Bava Kama, "'He will return'—to include something worth money as equivalent to money", and then, if so, Hebrew slave and damages would be 2 verses that teach the same thing and we do not learn from this [since the assumption is that the Torah would not repeat itself, so if it looks like 2 verses are teaching exactly the same thing, you must be wrong]! Solution: They are both needed. For, if it wrote [the verse about the Hebrew] slave only, I would not have been able to derive [that שווה כסף = כסף regarding] damages from it, for we find that the Torah cares about this topic [damages] more, and I might have thought that [it requires] specifically money and not something worth that much—thus, "He will return money" is needed for damages; and regarding the Hebrew slave the verse is also needed, for I would not have been able to derive it from damages, for I would have thought that a slave is similar to damages and if he could be purchased with land, so much the better [which we know he can't]—thus both are needed. Alternative solution: If it wrote about the slave. I would have thought it the law would be lenient on him such that he would be able to redeem himself even with something worth money, in order that he should not be mixed up among the Gentiles [since he is or could be sold to them], but regarding damages, for which it is not possible to say this, I would not have said this [and required literal coins]; and if it wrote about damages alone, I would not have been able to derive the slave from it, and I would have thought that something worth money is not equivalent to money for a slave, for he also in some way caused himself to be sold, because of his conducting business with Shemittah produce [which is forbidden to do] and according to R. Yose bR. Hanina later, and so I would have thought that we are stringent upon him to say: specifically money, and not something worth that much. Solution [going back to redeeming firstborns and hekdesh]: A verse is needed for redeeming firstborns and hekdesh that something worth money can be equivalent to money, and we can't derive it from the Hebrew slave, because [the midrash and the כלל ופרט וכלל] comes to exclude land and contracts, for one can't redeem sons or hekdesh with those [but you can use those to buy out your slavery, thus if we had learnt directly from Eved Ivri we would have come to an incorrect conclusion about hekdesh and pidyon ha-ben].
יוחי שטיינהרט, קיבוץ בארי. מפורסם כאן לראשונה באישור המחבר
ימים קשים / יוחי שטיינהרט
לאחר ימי פסח, חג החרות
באים ימי בין המצרים שלי
הם חלים בין יום השואה
ליום הזכרון לחללי הבטחון.
בימים אלה אני מרגיש
כמו עבד עברי מקראי
שרצעו למזוזת האומה
ואזניו עדיין מדממות.
פיו ממלמל ללא הרף
מילות של עבד נרצע:
" אהבתי את אדוני "
" אהבתי את אדוני ".
© כל הזכויות שמורות למחבר
ימים קשים / יוחי שטיינהרט
לאחר ימי פסח, חג החרות
באים ימי בין המצרים שלי
הם חלים בין יום השואה
ליום הזכרון לחללי הבטחון.
בימים אלה אני מרגיש
כמו עבד עברי מקראי
שרצעו למזוזת האומה
ואזניו עדיין מדממות.
פיו ממלמל ללא הרף
מילות של עבד נרצע:
" אהבתי את אדוני "
" אהבתי את אדוני ".
© כל הזכויות שמורות למחבר
דיון
מיהו הנער
התוכלו לחשוב מיהו הנער המבשר לדוד?
מיהו הנער
התוכלו לחשוב מיהו הנער המבשר לדוד?
אבי שגיא וידידה שטרן, "מסע החירות ומשא האחריות", "הארץ" ניסן תשס"ח
- [...] החירות אינה מתמצה בשאיפה לשחרור משעבוד. שחרור יוצר חופש לנוכח האחר - פרעה - אך אין הוא מעניק למשוחרר חופש לנוכח עצמו. גם אדם משוחרר מבחינה פוליטית וחברתית אינו בהכרח בן חורין בהווייתו הפנימית, אם הוא שואב את ערכו העצמי מהפירורים הנופלים משולחנו של הזולת, כביטויו של קירקגור. מרידתו של עבד, המסתכמת באמירת "לא!" לאדון, אינה מבטיחה את חירותו, שכן גם היא, ממש כמו אמירת "כן!", אינה אלא ביטוי לתלות באדון.
- גם מי שניצח במאבק שחרור הרואי נותר שבוי במכלאות השעבוד - עבד שברוח - אם אין הוא מצליח להציב הצעה חלופית לאפשרות שאותה שלל. ההימלטות מעול, ללא עיצוב של תפישת עולם עצמאית שאינה מפנה את מבטה החוצה, אמנם מאפשרת חירות שלילית, אך אינה יוצרת חירות במובנה החיובי.
- דורנו ניצב מחדש על גדות ים סוף. בניגוד לדור מצרים לא סמכנו על הנס ולא החרשנו. דורות של לוחמים וחלוצים שרו: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו". שילמנו דמי התנסות יקרים והצלחנו - הים נקרע וקמה המדינה היהודית הריבונית. ואולם, שחרורנו הפיסי, ממש כמו יציאת מצרים, הוא רק תחנת המוצא בדרך ארוכה. המסע אל החירות הפנימית טרם תם, הוא בקושי החל. פרוס לפנינו מדבר גדול, ולאחריו "ילידי ענק" מאיימים. משכו של המסע אל השחרור מעבדות - רכישת החירות השלילית - היה קצוב: אלפיים שנה; לעומתו, המסע אל החירות החיובית לעולם לא ייתם.
טמא- מקורות מוקדמים במקרא
- וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת-דִּינָה בִתּוֹ, וּבָנָיו הָיוּ אֶת-מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה (פרשיית אונס דינה, בראשית פרק לד, פסוק ה)
- אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל-דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה, אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא; וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ, וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם (ויקרא, פרק ה, פסוק ב)
- לְכָל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת, וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה--טְמֵאִים הֵם, לָכֶם; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִטְמָא. (ויקרא, פרק יא, פסוק כו)
- דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר--וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּו ֹתָהּ תִּטְמָא (ויקרא, פרק יב, פסוק ב)
- וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ--נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ (ויקרא, פרק יג, פסוק ג)
- וְאִישׁ כִּי-תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב (ויקרא, פרק טו, פסוק טז)
- וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן, וְאָמַר אֶל-הָאִשָּׁה אִם-לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ, וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה, תַּחַת אִישֵׁךְ - הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה (פרשיית אישה סוטה, במדבר, פרק ה, פסוק יט)
ברברה סבירסקי, 'שליטה ואלימות: הכאת נשים בישראל', בתוך: א' רם (עורך), החברה הישראלית היבטים ביקורתיים, תל- אביב 1993, עמ' 244-222
מקורות השתיקה
הכאה וצורות אחרות של אלימות מצד בעלים נגד נשותיהם הן תופעות חברתיות בעלות היסטוריה ארוכה שנמצאו בתרבויות רבות ושונות. מקורה של האלימות נגד נשים במעמדה הנמוך של האישה במרבית החברות המוכרות לנו. זוהי נחיתות הממוסדת ומונצחת במוסד המשפחה, במוסדות החינוך ובמוסדות החוק. [...] השימוש באלימות מצד הבעל כלפי אשתו מעוגן באותם המוסדות וההסדרים החברתיים הגורמים לאי-השוויון בין הבעל והאישה. המשפחה, כמו המדינה, מושתתת על כוח. הכוח של הבעל הוא תלת-מימדי: הוא החזק ביותר בגופו; הוא חונך להשתמש בכוחו; והוא גם יכול להרשות לעצמו להשתמש בכוחו עקב היותו בעל המעמד הגבוה ביותר במשפחה. לבעל מותר לבוא אל האישה בדרישות שונות: להחזיק את הבית בצורה יפה יותר, לבשל טוב יותר, לחנך את הילדים בצורה שונה, לקיים יחסי מין עם הבעל כרצונו, לצאת לעבודה – או לא לצאת, לטפח קשרי חברה - או לנתקם. האישה אינה יכולה לדרוש מבעלה דברים מעין אלה. מצב בלתי-שוויוני זה הוא המקור למונח "פרובוקציה" המועלה לעתים כה קרובות על-ידי רבים מן המטפלים באלימות במשפחה. "פרובוקציה" היא, בפשטות, דרישה שמעלה האישה בפני בעלה. עצם השימוש במונח זה מהווה הצדקה של שליטת הבעל על אשתו ושל האלימות שהוא מפעיל נגדה. אלה המדברים על "פרובוקציות" מתעלמים מן העובדה שעל האישה לשאת ולתת עם בעלה במהלך חיי הנישואין - ושעליה לעשות זאת מעמדה נחותה. אלה האומרים כי הבעל מכה את האישה בגלל שהיא "מתגרה" בו אומרים, למעשה, כי לאישה אין זכות לבוא אל בעלה בדרישות - וכי זכויותיו של הגבר הן דבר מובן. לבעל מותר להיות "מתוסכל" ולפרוק את תוקפנותו על אשתו מכיוון שהוא בעל התפקיד הנחשב לחשוב ולקשה ביותר - תפקיד המפרנס - והוא זה החשוף לסכנות העולם החיצוני. תפקיד האישה הוא "להבין" את קשיי בעלה ולאפשר לו למצוא פורקן. נשים מוכות נוטות להישאר עם בעליהן מכיוון שאין להן אלטרנטיבה ממוסדת ומקובלת פרט למעמד של אישה נשואה - אשת-איש ואם לילדים. מרגע לידתן הן מיועדות להיות נשים נשואות, וייעוד זה איננו משתנה גם כאשר הן רוכשות כישורים אשר אינם מכוונים ישירות לעזור במילוי תפקיד האישה הנשואה – כמו השכלה אוניברסיטאית. [...] במשפחות דלות אמצעים אחת הבעיות העיקריות העומדות בפני האישה הרוצה לעזוב את בעלה האלים היא בעיית הדיור. אין בארץ מבחר גדול של דירות להשכרה, ולא כל בעל-בית מוכן להשכיר את דירתו לאישה. מרבית הדירות הן יקרות, ואת שכר הדירה יש לשלם מראש למשך שנה או חצי שנה.
מקורות השתיקה
הכאה וצורות אחרות של אלימות מצד בעלים נגד נשותיהם הן תופעות חברתיות בעלות היסטוריה ארוכה שנמצאו בתרבויות רבות ושונות. מקורה של האלימות נגד נשים במעמדה הנמוך של האישה במרבית החברות המוכרות לנו. זוהי נחיתות הממוסדת ומונצחת במוסד המשפחה, במוסדות החינוך ובמוסדות החוק. [...] השימוש באלימות מצד הבעל כלפי אשתו מעוגן באותם המוסדות וההסדרים החברתיים הגורמים לאי-השוויון בין הבעל והאישה. המשפחה, כמו המדינה, מושתתת על כוח. הכוח של הבעל הוא תלת-מימדי: הוא החזק ביותר בגופו; הוא חונך להשתמש בכוחו; והוא גם יכול להרשות לעצמו להשתמש בכוחו עקב היותו בעל המעמד הגבוה ביותר במשפחה. לבעל מותר לבוא אל האישה בדרישות שונות: להחזיק את הבית בצורה יפה יותר, לבשל טוב יותר, לחנך את הילדים בצורה שונה, לקיים יחסי מין עם הבעל כרצונו, לצאת לעבודה – או לא לצאת, לטפח קשרי חברה - או לנתקם. האישה אינה יכולה לדרוש מבעלה דברים מעין אלה. מצב בלתי-שוויוני זה הוא המקור למונח "פרובוקציה" המועלה לעתים כה קרובות על-ידי רבים מן המטפלים באלימות במשפחה. "פרובוקציה" היא, בפשטות, דרישה שמעלה האישה בפני בעלה. עצם השימוש במונח זה מהווה הצדקה של שליטת הבעל על אשתו ושל האלימות שהוא מפעיל נגדה. אלה המדברים על "פרובוקציות" מתעלמים מן העובדה שעל האישה לשאת ולתת עם בעלה במהלך חיי הנישואין - ושעליה לעשות זאת מעמדה נחותה. אלה האומרים כי הבעל מכה את האישה בגלל שהיא "מתגרה" בו אומרים, למעשה, כי לאישה אין זכות לבוא אל בעלה בדרישות - וכי זכויותיו של הגבר הן דבר מובן. לבעל מותר להיות "מתוסכל" ולפרוק את תוקפנותו על אשתו מכיוון שהוא בעל התפקיד הנחשב לחשוב ולקשה ביותר - תפקיד המפרנס - והוא זה החשוף לסכנות העולם החיצוני. תפקיד האישה הוא "להבין" את קשיי בעלה ולאפשר לו למצוא פורקן. נשים מוכות נוטות להישאר עם בעליהן מכיוון שאין להן אלטרנטיבה ממוסדת ומקובלת פרט למעמד של אישה נשואה - אשת-איש ואם לילדים. מרגע לידתן הן מיועדות להיות נשים נשואות, וייעוד זה איננו משתנה גם כאשר הן רוכשות כישורים אשר אינם מכוונים ישירות לעזור במילוי תפקיד האישה הנשואה – כמו השכלה אוניברסיטאית. [...] במשפחות דלות אמצעים אחת הבעיות העיקריות העומדות בפני האישה הרוצה לעזוב את בעלה האלים היא בעיית הדיור. אין בארץ מבחר גדול של דירות להשכרה, ולא כל בעל-בית מוכן להשכיר את דירתו לאישה. מרבית הדירות הן יקרות, ואת שכר הדירה יש לשלם מראש למשך שנה או חצי שנה.