community leadership

הרש"ר הירש בפירוש לשמות פרק ל, פסוק יב
וניתן בזה לבן ישראל לקח חשוב: לא ע"י המצאו, ע"י עצם קיומו קונה הוא לעצמו, לאישיותו, לנפשו ערך ומשמעות, ולא ע"י היותו נהנה מטוב המציאות הוא מהוה חלק אינטגרלי של כלל ישראל. אפילו זכות לקיום לא נקנית לו ע"י עצם היותו. רק ע"י נתינתו, ע"י עשיתו הוא נחשב. רק באמצעות נתינה ועשיה הוא קונה לעצמו זכות לקיום מתמיד, ורק ע"י שהוא נותן את חלקו בהתאם לחובתו הוא זוכה למעמד בתוך כלל ישראל ורק ע"י שיתן חלקו יפקד בין פקודי ישראל. ואולם ברגע שירצה להפקד בקהלם מבלי לתרום חלקו לטובת הכלל, בו ברגע איבד זכות קיומו. ואולם מי הוא זה אשר מלאו לבו לומר: נתתי את מלוא חלקי ככל אשר הושת עלי? והאם לא ירגיש כל אחד, בבא זמן הפקודה, שפגימותיו הן הן הצריכות כפרה? ומי הוא זה אשר יחשוב, כי יעמוד ויפקד מבלי אשר נתן כפרו?

תומס ל' פרידמן, (2000), ה"לקסוס" ועץ הזית, הד ארצי, עמ' 45, 50
[...] במערכת של המלחמה הקרה, האיום הצפוי ביותר לעץ הזית שלכם נשקף מעץ זית אחר. מדובר בחשש שעץ הזית של השכן יופיע בשטח, יעקור את הזית שלכם משורשיו ויינטע במקומו. ... כרגע הוא חלש בהרבה משהיה... האיום הגדול ביותר לעץ הזית שלכם נשקף עתה מה"לקסוס"- מכל כוחות השוק האנונימיים, העל לאומיים, מחוללי ההומוגניזציה והסטנדרטיזציה, שיוצרים את המערכת מחוללת הגלובליזציה של ימינו. במערכת הזאת מצויים כמה וכמה דברים שיש בהם כדי להאדיר את הלקסוס עד שתשתלט על כל עץ זית הנראה לעין ותדבירו כליל.

[...] האתגר בעידן זה של גלובליזציה- לארצות ולפרטים כאחד- הוא למצוא איזון בריא בין שימור תודעה של זהות, של בית ושל קהילה ובין עשיית מה שנחוץ כדי לשרוד בתוך מערכת הגלובליזציה. כל חברה המבקשת לשגשג כיום מבחינה כלכלית חייבת לא לחדול מניסיונותיה לבנות לקסוס טובה יותר ולצאת בה למסעות בעולם. אבל אל לנו לשגות באשליות, כי די בעצם ההשתתפות של חברה בכלכלה הגלובלית הזאת לעשותה בריאה. אם ההשתתפות הזאת נעשית במחיר זהות של ארץ, אם פרטים חשים כי המערכת הגלובלית הזאת מרסקת את שורשי עץ הזית או מסלקת אותם, שורשי עץ הזית האמורים ימרדו. הם יתקוממו ויחנקו את התהליך.

אליעזר שבייד, מתוך: חידוש החיים הקהילתיים בישראל , בתוך: מיהדות לציונות, מציונות ליהדות, הוצאת הספריה הציונית, 1984
קהילה וברית
הקהילה היא צורת החברה שבה בא לידי ביטוי אורח-החיים המיוחד לישראל כעם התורה. [...] הדפוס הארגוני והמשפטי של הקהילה המסורתית, הידועה לנו מגלגולי הדורות האחרונים, הוא אמנם יצירת הגלות, אבל עקרון הקהילה בחיי העם מקורו עוד בימי שבתו על אדמתו. [...]
הכוונה היא לעקרון של ברית [...] במה מתייחדת חברה המיוסדת על ברית? בקדימה הניתנת לתודעת האחריות ולהתחייבות ההדדית שיש לבני-אדם זה כלפי זה מתוך עצם היותם בני-אדם. ההבדל בין האדם, שנברא בצלם בוראו, לבין בעלי-חיים מתפרש בהקשר זה כהבדל שבין התחברות שמניעה אותה הכרת חובה מוסרית ראשיתית לבין התחברות שמניעים אותה אינסטינקטים או יצרים טבעיים.
מובן, שאין להתעלם מפעולתם של גורמים טבעיים מעין אלה בחברה אנושית. האדם הוא גם בעל-חיים, יצור של הטבע, אבל ההתחברות האנושית מן הראוי שלא תיווסד על המשיכה היצרית בין הבריות או על בקשת התועלת במלחמת-הקיום, אלא על הכרת החובה המוסרית הנגזרת מהכרה של ייעוד משותף, מפני שהכרת הייעוד - והחובה שמקורה בייעוד זה - היא המעלה את בעל-החיים האנושי לדרגת אדם. על-ידי הכרה זו הוא נעשה אישיות בעל פעולה עצמית ובעל התכוונות עצמית, והיא-היא חירותו.
תיאור בריאת האדם בספר בראשית הוא הנחת היסוד לרעיון הברית המתגלה תחילה במעשיהם של האבות, ולימים, בספר שמות, בהתאחדותם של שבטי ישראל לעם. עם ישראל נהיה לעם בכריתת ברית, ומעתה ואילך חיי כל יחיד בישראל נתפסים במסלול הברית, מכניסתו בבריתו של אברהם אבינו סמוך ללידתו, דרך הבגרות הבאה לידי ביטוי בקבלה שלימה של עול מצוות בתוך משפחתו וקהילתו ובתוך עמו, ועד להכרזה הסמלית הפוטרת אדם מכל התחייבויותיו החברתיות אחרי קבורתו. קיומו כאדם הוא אפוא כניסתו ועמידתו בברית המחייבת אותו במעגלי חייו. [...]
על-ידי הברית הם [בני האדם] מתעלים להיות אישים, כי ההתחייבות ההדדית מונעת את האפשרות הטבעית, שהצורך שיש לבני-אדם כבעלי-חיים זה בזה יבוא על סיפוקו מתוך מאבק כוח, בדרך של שעבוד ואינוס, או אפילו בדרך פשרה פרי איזון הכוחות, באופן שכל הנפגשים במישור של סיפוק הצרכים גרידא ישתמשו זה בזה כאמצעים לאושרם הפרטי. על-ידי הברית מכיר אפוא כל אחד מן הנכנסים לתוכה בזולתו כאישיות בעלת ערך עצמי, כבן-חורין וכתכלית. [...]

'עבודתנו מעתה' (1919), מובא מתוך- א"ד גורדון (1957), האומה והעבודה, מועצת פועלי חיפה- הספרייה הציונית, עמ' 244
באים אנחנו אל ארצנו להיקלט בקרקענו הטבעי, שנעקרנו מתוכו. לינוק בשרשינו מן המזון אשר באדמה ולשאוף בעלינו מן המזון אשר ברוח... אנחנו, שנעקרנו משרשנו, מוכרחים להכיר את הקרקע ולהכשיר את הקרקע, שאנחנו באים להיקלט בו, לדעת ולהבין את תנאי האקלים, שאנחנו באים לצמוח ולפרוח בו... אנחנו, הקרועים מהטבע, אנחנו, ששכחנו כבר את טעמם של חיים טבעיים, אנחנו מוכרחים, אם חפצי חיים אנחנו, לבקש יחס חדש אל הטבע, להתחיל חשבון חדש עמו.

דוד הרטמן בהקדמה לספרו, מסיני לציון: התחדשותה של ברית, (בתרגום נעם זהר), עם עובד 1992, עמ' 16
בדמות האדם שבברית [...] מוצב בבירור היהודי היחיד בתוך מסגרת של קהילה. הברית נכרתת עם העם כולו ולא עם היהודים כיחידים; התחום הנרחב הניתן בה להגשמה רוחנית עצמית של היחיד - אינו יכול להתקיים במנותק מתודעה פוליטית, קיבוצית.

א"ד גורדון, מכתבים ורשימות, עמוד 160
דבריו של טרומפלדור על דבר הקבוצה, שהוא רואה בה חזות הכל, אינם, כמובן, לגמרי לפי רוחי. אני אינני מעמיד את מפעלנו הלאומי והאנושי על הצורה, איזו שתהיה. בעיני טובות כל הצורות: קבוצה, קבוצה גדולה, מושב עובדים, קואופרטיב, קומונה אם יהיה בהן תוכן אנושי. ואם לא אף אחת מהן לא תועיל. ואל יאמרו לי, כי בקבוצה או בקומונה יותר קל להשיג את התוכן האנושי. בכל אחת מהצורות האלה ישנם צדדים חיוביים ושליליים. ולפי שעה אנחנו רואים, כי בכל אחת מהן פועלים קודם כל הצדדים השליליים. יען מה? יען אשר מעמידים את הכל על הצורה. שוכחים דבר קטן, שוכחים כי העיקר הוא האדם, אשר יהיה אדם בכל צורה, ולא הצורה היא העיקר. ודווקא בצורות שרואים אותן כאילו הן היותר שלמות דווקא בהן שוכחים את זה, כי סומכים על הצורה שהיא תענה את הכל. מכאן מה שבא. כללו של דבר: אם בקבוצה אתם רוצים או באיזו צורה שהיא, אל תראו בצורה מין חבית, שאתם נכבשים בה, נתמכים איש ברעהו כדגים מלוחים, ובזה אתם מסודרים יפה. בני אדם אינם דגים מלוחים ואין לסדרם בחבית סידור של קיימא. בני אדם יש בהם תנועה וחיים ועולם מלא.

מיכה פופר, על מנהלים כמנהיגים, הוצאת רמות, תל אביב 1994, עמ' 102-103
מנהיגים אפקטיביים מונעים בעצמם ע"י החזון "הספון בעצמותיהם", המעניק להם כוח התמדה והתלהבות להניע אחרים באמצעותו... כאשר מדובר בחזון אין הכוונה למושגים מופשטים. הכוונה היא לתמונה ברורה, תמונה עתידית בהירה של הארגון במיטבו... המנהיגות מתבטאת בראש ובראשונה בניסוחה של אותה תמונה ובתרגומה ל"מערכת החושים" באופן חי. הדבר הנוסף המתלווה לתמונה, שבלעדיו היא נשארת חלום בלבד, הוא היכולת של אותם מנהיגים לתרגם אותה למציאות ארגונית, לתהליכים ארגוניים, ללוחות זמנים, לרעיונות ממשיים, לאבני דרך, וכל זאת תוך החדרת אמונה שהדבר אפשרי.

אבי אלטמן, המנהיג כיוצר משמעות, מתוך האתר: "מנהיגים ברשת"
האירוע המיוחס לאציל הונגרי בשם אלברט סנט-גיורטי ונכתב כפואמה ע"י הולוב (1970), התרחש במהלך אימונים צבאיים בשוויץ. סגן צעיר של יחידה הונגרית קטנה שלח בהרים האלפים כיתת סיור אל שממת הקרח. השלג התחיל לרדת מיד, נמשך יומיים והכיתה לא חזרה. הסגן סבל וחשש ששלח את אנשיו אל מותם. אבל ביום השלישי הכיתה חזרה. איפה היו? איך מצאו את דרכם חזרה? כן, הם אמרו, היינו בטוחים שאנחנו אבודים וחיכינו לסופנו. אך אז, אחד מאתנו מצא מפה בכיסו. הקמנו מחנה, חיכינו עד ששככה הסערה ואז בעזרת המפה זיהינו את מקומנו והנה אנחנו כאן. הסגן שאל את המפה והעיף בה מבט בוחן וגילה לתדהמתו שזו לא הייתה מפה של האלפים אלא של הפירנאים.
ברצוני להתבונן בסיפור הזה ולומר דרכו כמה דברים על תופעת המנהיגות: קבוצת החיילים שבסיפור עברה מהגדרת מציאות אחת לאחרת. מהראשונה: "אנחנו אבודים לא נותר לנו אלא לחכות לסופנו" אל השנייה: "יש לנו מפה בעזרתה נוכל למצוא את דרכנו". המציאות לכאורה לא השתנתה, שכן בנסיבות הללו, המפה לא הייתה שווה יותר מהנייר עליו היא מודפסת, אבל הפרשנות של המציאות השתנתה באופן קיצוני. במקרה הזה ההבדל בין שתי תפיסות המציאות היה כהבדל בין חיים ומוות. רוצה לומר שלאירועים שמסביבנו אין קיום לכשעצמם אלא רק בכפוף לפרשנות או למשמעות שאנחנו נותנים להם, והמשמעות שהענקנו להם היא הקובעת את פעולתנו. זהו בעצם תפקידם החשוב של מנהיגים: הם מעניקים את הפרשנות למציאות ומקנים לה משמעות היכולה להפיח בנו תקווה, להניע אותנו לפעולה, ולגרום לדברים להתרחש... מכאן שיש אפשרות שכאשר אתה אבוד, גם מפה ישנה שאיננה בהכרח מייצגת היטב את המציאות יכולה לעזור, בתנאי שאתה מאמין בה, מתחיל לפעול, יוצר תוצאות מוחשיות, מגלה מה קורה וזה עוזר להבין מה לעשות בצעד הבא.
למאמר המלא