הדף מאת: עמית פיוטרקובסקי / בית מדרש אלול
חיים סבתו,"אני הייתי קאובוי", בואי הרוח, ספרי עליית הגג, הוצאת ידיעות אחרונות 2007, עמ' 11-14
מבוגרים וילדים – בואי הרוח
ירדתי בתחנה שבהר הרצל. גשם זלעפות ירד ורוח סערה נשבה. ביד אחת אחזתי את שקית הבד עם המחברות וביד השנייה הידקתי בכל הכוח את הכובע שלא יעוף. ואותו יום כאילו כל הרוחות יצאו להילחם בי, הקאובוי. אבל אני תופס את הכובע בכל כוחי. הצלחתי, הוא לא עף. פעם אחת עף לי ורצתי אחריו ותפסתי אותו. לא הרגשתי שהגשם ממסמס את כובע הנייר עד שכאשר הגעתי למפעל השיש לא החזקתי אלא עיסה של נייר. אבל אני לא הבחנתי בכלל. הלכתי ושרתי לי שירי פורים. מלא שמחה. ידעתי, אני קאובוי... המנהל, הרב לויכטר, צלצל בפעמון המתכת שלו. נכנסנו כולנו לכיתה. הרב לויכטר ביקש שילד-ילד לפי התור ייצא וייכנס ואנו ננחש מי הוא... וכך יצא ילד ילד ונכנס חגיגית, והרב לויכטר שואל בכל פעם בהפתעה: מי הוא זה ואי זה הוא? פונה לתלמידי הכיתה, והכל מנסים לנחש. אני יושב במקומי משתתף בחגיגה. תורי מתקרב. אני מתמלא מתח והתרגשות, מתרומם על בהונות רגלי וכוסס את ציפורני ידי. תורי הגיע. אני יוצא ונכנס ועל ראשי כדור הנייר הרטוב. הרב לויכטר מתבונן בי, וחוזר ומתבונן, מתאמץ מאוד לזהות, ואז הוא אומר: מי זה? אינני מצליח לזהות בשום אופן! מי אתה? הוא פונה אלי במהרה בלי לשאול את הילדים. נמלאתי גאווה ושמחה. אני חיים, השבתי, אבל היום אני קאובוי. הו, אמר הרב לויכטר בהתפעלות: קאובוי. איזו יופי של תחפושת, אי אפשר היה לזהות אותך. הלכתי למקומי וישבתי שמח.
ואז מקצה הכיתה התרומם הילד שהתחפש לשופט ומחה בקול: מי לא ידע מי זה. אין לו בכלל תחפושת.
מבוגרים וילדים – בואי הרוח
ירדתי בתחנה שבהר הרצל. גשם זלעפות ירד ורוח סערה נשבה. ביד אחת אחזתי את שקית הבד עם המחברות וביד השנייה הידקתי בכל הכוח את הכובע שלא יעוף. ואותו יום כאילו כל הרוחות יצאו להילחם בי, הקאובוי. אבל אני תופס את הכובע בכל כוחי. הצלחתי, הוא לא עף. פעם אחת עף לי ורצתי אחריו ותפסתי אותו. לא הרגשתי שהגשם ממסמס את כובע הנייר עד שכאשר הגעתי למפעל השיש לא החזקתי אלא עיסה של נייר. אבל אני לא הבחנתי בכלל. הלכתי ושרתי לי שירי פורים. מלא שמחה. ידעתי, אני קאובוי... המנהל, הרב לויכטר, צלצל בפעמון המתכת שלו. נכנסנו כולנו לכיתה. הרב לויכטר ביקש שילד-ילד לפי התור ייצא וייכנס ואנו ננחש מי הוא... וכך יצא ילד ילד ונכנס חגיגית, והרב לויכטר שואל בכל פעם בהפתעה: מי הוא זה ואי זה הוא? פונה לתלמידי הכיתה, והכל מנסים לנחש. אני יושב במקומי משתתף בחגיגה. תורי מתקרב. אני מתמלא מתח והתרגשות, מתרומם על בהונות רגלי וכוסס את ציפורני ידי. תורי הגיע. אני יוצא ונכנס ועל ראשי כדור הנייר הרטוב. הרב לויכטר מתבונן בי, וחוזר ומתבונן, מתאמץ מאוד לזהות, ואז הוא אומר: מי זה? אינני מצליח לזהות בשום אופן! מי אתה? הוא פונה אלי במהרה בלי לשאול את הילדים. נמלאתי גאווה ושמחה. אני חיים, השבתי, אבל היום אני קאובוי. הו, אמר הרב לויכטר בהתפעלות: קאובוי. איזו יופי של תחפושת, אי אפשר היה לזהות אותך. הלכתי למקומי וישבתי שמח.
ואז מקצה הכיתה התרומם הילד שהתחפש לשופט ומחה בקול: מי לא ידע מי זה. אין לו בכלל תחפושת.
לאה ברגשטיין מתוך: "כאן על פני אדמה" בעריכת מוקי צור, עמ' 223
(...) הרגשנו שאנחנו חיים בראשית של יצירה. הייתה בנו התרגשות גדולה של ראשוניות. אבל עוד לא ידענו מה אנחנו בעצם רוצים. אפילו בפוליטיקה היה משהו מן החלום, מן הסמל. המציאות והחלום התערבבו. והנה יום אחד כשחפרו תעלה גילה משה ברסלבסקי את הפסיפס של בית אלפא (...). התברר כי כאן בבית אלפא ישבו יהודים. שזוהי בית אלפא העתיקה. שפה היה בית כנסת: בנינו על מקום שהיו בו שורשים.
בפורים היה הפסיפס גלוי. החלטנו לעשות חג יחד עם חפצי-בה, ושנושא החג יהיה: בית אלפא לפני אלפיים שנה. הביאו תלבושות מהבדווים. דבורה ואני ישבנו ותפרנו מכל מיני סמרטוטים תלבושות לכל הקיבוץ. התכנית הייתה נהדרת. הילדים עמדו, כמו בפסיפס, כארבע עונות השנה קיץ, חורף, אביב וסתיו. באמצע עמדה ס. היפהפיה של הקיבוץ. על זה שהיא הייתה היפהפיה לא היה ויכוח.
לכבוד המסיבה חיבר מתתיהו הרבה שירים. השירים האלה לא נשארו. סידרנו שוק. לשוק באו אורחים: צוענים, הודים, וביניהם גנדי. השיא היה כשבאו חברי חפציבה. הם באו כרומאים. מחופשים בסדינים, והם לקחו בחורה קטנטונת ושמנה, ונשאו דווקא אותה על האפיריון: היא הייתה המלכה.
היה להם הומור עסיסי.
(...) הרגשנו שאנחנו חיים בראשית של יצירה. הייתה בנו התרגשות גדולה של ראשוניות. אבל עוד לא ידענו מה אנחנו בעצם רוצים. אפילו בפוליטיקה היה משהו מן החלום, מן הסמל. המציאות והחלום התערבבו. והנה יום אחד כשחפרו תעלה גילה משה ברסלבסקי את הפסיפס של בית אלפא (...). התברר כי כאן בבית אלפא ישבו יהודים. שזוהי בית אלפא העתיקה. שפה היה בית כנסת: בנינו על מקום שהיו בו שורשים.
בפורים היה הפסיפס גלוי. החלטנו לעשות חג יחד עם חפצי-בה, ושנושא החג יהיה: בית אלפא לפני אלפיים שנה. הביאו תלבושות מהבדווים. דבורה ואני ישבנו ותפרנו מכל מיני סמרטוטים תלבושות לכל הקיבוץ. התכנית הייתה נהדרת. הילדים עמדו, כמו בפסיפס, כארבע עונות השנה קיץ, חורף, אביב וסתיו. באמצע עמדה ס. היפהפיה של הקיבוץ. על זה שהיא הייתה היפהפיה לא היה ויכוח.
לכבוד המסיבה חיבר מתתיהו הרבה שירים. השירים האלה לא נשארו. סידרנו שוק. לשוק באו אורחים: צוענים, הודים, וביניהם גנדי. השיא היה כשבאו חברי חפציבה. הם באו כרומאים. מחופשים בסדינים, והם לקחו בחורה קטנטונת ושמנה, ונשאו דווקא אותה על האפיריון: היא הייתה המלכה.
היה להם הומור עסיסי.
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו; שאין שם שמחה גדולה ומפוארה - אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה, שנאמר (ישעיהו נז, טו) "לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים".
דוד תמר, "מסכת פורים", בתוך: "הצופה", ט"ו אדר ב', תשנ"ב
חג הפורים הוא היום היחיד בשנה, שהיהודים התירו לעצמם לפרוץ בו גדרי המותר והאסור בכל ימות השנה ולנהוג כאומות העולם בקרנבלים שלהם. אף לא חששו מדרשות של דופי בדברי תורה ומפארודיות וחיקויים של התלמוד ושאר ספרי קודש... שנרשמו ברובם הגדול בידי משה שטיינשניידר, גדול הביבליוגראפים העבריים
חג הפורים הוא היום היחיד בשנה, שהיהודים התירו לעצמם לפרוץ בו גדרי המותר והאסור בכל ימות השנה ולנהוג כאומות העולם בקרנבלים שלהם. אף לא חששו מדרשות של דופי בדברי תורה ומפארודיות וחיקויים של התלמוד ושאר ספרי קודש... שנרשמו ברובם הגדול בידי משה שטיינשניידר, גדול הביבליוגראפים העבריים
מיכל רבינוביץ, פרודיות של פורים, מתוך: "העולם", גיליון כז, שנה כו
יוצא דופן הוא הפורים במסכת חגי ישראל ושונה הוא מכל החגים במהותו ובצביונו. חגי ישראל הם ברובם קודש לה', אסורים במלאכה חוץ מצרכי אוכל נפש ועיקרם לתפילה, לתורה ולהתעלות בקדושה ואצילות, להתפשטות הגשמיות והחולין ולהגברת הרוחניות על החומריות, ואילו פורים ו"נהפוך הוא", הפורים מוציא את האדם מישראל לא רק מעולם הקדושה והאצילות של הדת ודרכיה וגזרותיה וסייגיה, אלא הוא אוחז בציצית ראשו ומוציאהו אפילו מעולמות שלו, עולם החול והחולין, פורץ לפניו את כל הגדרים של רשות היחיד ורשות הרבים ומעמידו בתוך מערבולת של הוללות והפקר, של שתייה וסביאה, של זלזול וביטול עד "דלא ידע" מרידה בכל הקדוש והנאצל. בכל המקובל והמוסכם אצלו בכל ימות השנה
יוצא דופן הוא הפורים במסכת חגי ישראל ושונה הוא מכל החגים במהותו ובצביונו. חגי ישראל הם ברובם קודש לה', אסורים במלאכה חוץ מצרכי אוכל נפש ועיקרם לתפילה, לתורה ולהתעלות בקדושה ואצילות, להתפשטות הגשמיות והחולין ולהגברת הרוחניות על החומריות, ואילו פורים ו"נהפוך הוא", הפורים מוציא את האדם מישראל לא רק מעולם הקדושה והאצילות של הדת ודרכיה וגזרותיה וסייגיה, אלא הוא אוחז בציצית ראשו ומוציאהו אפילו מעולמות שלו, עולם החול והחולין, פורץ לפניו את כל הגדרים של רשות היחיד ורשות הרבים ומעמידו בתוך מערבולת של הוללות והפקר, של שתייה וסביאה, של זלזול וביטול עד "דלא ידע" מרידה בכל הקדוש והנאצל. בכל המקובל והמוסכם אצלו בכל ימות השנה
הר' שלמה קרליבך, מתוך "גוט פורים" דרשות למגילת אסתר, הוצאת 'דברי שיר', עמ' 13
מה ההבדל בין שמחה לצחוק? צחוק פירושו שמחה אינסופית, אני לא יכול להפסיק להיות שמח. אם זו שאלה של חיים ומוות אני לא שמח, אני צוחק. אם דנים מישהו למוות ומודיעים לו שיש לו חנינה, האם הוא שמח? הוא לא יכול להאמין. אם ח"ו מישהו טובע, וממש בשנייה האחרונה של חייו אני מוציא אותו, האם הוא אומר: 'אה, עשית אותי כל כך שמח שהצלת לי את החיים'?? זו לא שאלה של שמחה, זה הרבה יותר עמוק. כשמשיח יגיע כתוב: 'אז ימלא שחוק פינו...' ...עד שמשיח בא אנחנו חושבים שזה עניין של שמחה, אבל כשמשיח בא 'אז ימלא שחוק פינו'. אני מבין שזו לא שאלה של שמחה. אני ממש לא יודע איך הסתדרתי, זאת הייתה ממש שאלה של חיים או מוות.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאה
מה ההבדל בין שמחה לצחוק? צחוק פירושו שמחה אינסופית, אני לא יכול להפסיק להיות שמח. אם זו שאלה של חיים ומוות אני לא שמח, אני צוחק. אם דנים מישהו למוות ומודיעים לו שיש לו חנינה, האם הוא שמח? הוא לא יכול להאמין. אם ח"ו מישהו טובע, וממש בשנייה האחרונה של חייו אני מוציא אותו, האם הוא אומר: 'אה, עשית אותי כל כך שמח שהצלת לי את החיים'?? זו לא שאלה של שמחה, זה הרבה יותר עמוק. כשמשיח יגיע כתוב: 'אז ימלא שחוק פינו...' ...עד שמשיח בא אנחנו חושבים שזה עניין של שמחה, אבל כשמשיח בא 'אז ימלא שחוק פינו'. אני מבין שזו לא שאלה של שמחה. אני ממש לא יודע איך הסתדרתי, זאת הייתה ממש שאלה של חיים או מוות.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאה
מיכל ברגמן, מחשבות על פורים סביבתי, מתוך אתר טבע עברי
פורים סביבתי וחברתי/ מיכל ברגמן
...משאבי העולם הולכים ומתכלים להנאתם של השליטים. המגילה קושרת בין הרדיפה אחר נהנתנות וראוותנות לבין היעדר צדק המדרדר לעיוורון כלפי בני-אדם.
הציווי 'והצנע לכת עם אלוהיך' (מיכה, פרק ו, פסוק ח) מקבל משמעות עמוקה כשקוראים את מגילת אסתר הוא אמנם מצניע עצמו מאחורי מסכות משובצות אבנים יקרות, אך הוא נמצא שם, מביט אל חיי הצרכנות המוגזמת ואל התוצאות העגומות שלהם תחילה עיוורון כלפי משאבי העולם היקרים, אחר-כך עיוורון כלפי תושבי הממלכה, בשלב הבא הופכות הנשים לכלי שעשועים ולבסוף בטוב המלך בשעשועיו נופל הפור להרוג ולאבד עם שלם.
בעולמנו בו נחמסים משאבי העולם העני בידי שליטים עריצים ורודפי תענוגות, בעולם בו רבים משליטי המערב מעדיפים לעצום עין מסיבותיהם שלהם, בעולם בו רבים כל-כך אינם מקבלים ממדינותיהם שירותים בסיסיים, בעולם בו מפתים אותנו לצרוך וליהנות מכך כי רק כך נהיה מאושרים
בעולם שכזה ראוי לשבת בשורה הראשונה כשעולה המסך מעל למגילה ולהבין כי לא רק על שושן מדברת המגילה. היא אינה עוסקת רק בנתינים האומללים ל 127 מדינו אחשוורוש. היא עוסקת בנו:
גם אני רוצה לצאת, לשתות, לרקוד, לבגוד, לשדוד
גם אני רוצה לדפוק שמחת חיים ברמקולים של אוטו עם כבוד.
גם אני רוצה לחטוף, לאכול, לטרוף, לזלול, להקיא את הכל
לרמוס את כל מי שעומד בדרכי, לעמוד על שלי בלי ליפול.
(מתוך: יהודה פוליקר ויעקב גלעד, 'אני רוצה גם')
המגילה מזהירה אותנו: אם תרצו להמשיך ולקיים את העולם, עליכם להחליט כיצד לנהוג בו ובעצמכם. בסוף המגילה שולח אחשוורוש אגרות לכל המדינות ובהם כתובים 'דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת' (מגילת אסתר, פרק ט, פסוק ל).
המלך מתפקח והשלום והאמת חוזרים לעולם שלום בין אדם למשאבי העולם, בין אדם לרצונותיו ובין אדם לחברו. כולם קשורים זה בזה ומלמדים אותנו משהו על עצמנו ועל הדרך לנהוג בפיקדון היקר ניתן לנו - העולם.
© כל הזכויות שמורות למחברת וטבע עברי
www.tevaivri.org.il
פורים סביבתי וחברתי/ מיכל ברגמן
...משאבי העולם הולכים ומתכלים להנאתם של השליטים. המגילה קושרת בין הרדיפה אחר נהנתנות וראוותנות לבין היעדר צדק המדרדר לעיוורון כלפי בני-אדם.
הציווי 'והצנע לכת עם אלוהיך' (מיכה, פרק ו, פסוק ח) מקבל משמעות עמוקה כשקוראים את מגילת אסתר הוא אמנם מצניע עצמו מאחורי מסכות משובצות אבנים יקרות, אך הוא נמצא שם, מביט אל חיי הצרכנות המוגזמת ואל התוצאות העגומות שלהם תחילה עיוורון כלפי משאבי העולם היקרים, אחר-כך עיוורון כלפי תושבי הממלכה, בשלב הבא הופכות הנשים לכלי שעשועים ולבסוף בטוב המלך בשעשועיו נופל הפור להרוג ולאבד עם שלם.
בעולמנו בו נחמסים משאבי העולם העני בידי שליטים עריצים ורודפי תענוגות, בעולם בו רבים משליטי המערב מעדיפים לעצום עין מסיבותיהם שלהם, בעולם בו רבים כל-כך אינם מקבלים ממדינותיהם שירותים בסיסיים, בעולם בו מפתים אותנו לצרוך וליהנות מכך כי רק כך נהיה מאושרים
בעולם שכזה ראוי לשבת בשורה הראשונה כשעולה המסך מעל למגילה ולהבין כי לא רק על שושן מדברת המגילה. היא אינה עוסקת רק בנתינים האומללים ל 127 מדינו אחשוורוש. היא עוסקת בנו:
גם אני רוצה לצאת, לשתות, לרקוד, לבגוד, לשדוד
גם אני רוצה לדפוק שמחת חיים ברמקולים של אוטו עם כבוד.
גם אני רוצה לחטוף, לאכול, לטרוף, לזלול, להקיא את הכל
לרמוס את כל מי שעומד בדרכי, לעמוד על שלי בלי ליפול.
(מתוך: יהודה פוליקר ויעקב גלעד, 'אני רוצה גם')
המגילה מזהירה אותנו: אם תרצו להמשיך ולקיים את העולם, עליכם להחליט כיצד לנהוג בו ובעצמכם. בסוף המגילה שולח אחשוורוש אגרות לכל המדינות ובהם כתובים 'דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת' (מגילת אסתר, פרק ט, פסוק ל).
המלך מתפקח והשלום והאמת חוזרים לעולם שלום בין אדם למשאבי העולם, בין אדם לרצונותיו ובין אדם לחברו. כולם קשורים זה בזה ומלמדים אותנו משהו על עצמנו ועל הדרך לנהוג בפיקדון היקר ניתן לנו - העולם.
© כל הזכויות שמורות למחברת וטבע עברי
www.tevaivri.org.il
