הצמאון/הלל צייטלין

צייטלין, כתבים נבחרים ב,שנת הוצאה תר"ע (1910).
[א]
תעיתי בדרך. בקשתי את א-להי. שאלתי את העוברים ושבים:

- הראיתם את א-להי? אל-הי איהו?

- מנוחתו כבוד בין האֵלים נוחי-נפש, במקום הבעל, יופיטר, בּרַמַה, אלים גדולים וקטנים, שם גם אלהיך. נלחום נִלחַם אלהיך עם האולימפוס, עם כל האלהים, ואולם קץ כל אֵל בא גם עליו

כך השיבני האחד, והוא עלם שחור-עיניים וזהב-תלתלים וסביביו פרחי-זיו ועלמות-חן

- שם בין הצאלים, מתחת להר, קֶבר אלהיך. קבר חדש הוא. מתחת לאִזמל בעלי המדע מת. הפילוסופים קברוהו, המשוררים הספידוהו

לך נא הימינה ונטית למשעול צר וראית לפניך קברים קברים, קבר האלכימיה, קבר האסטרולוגיה, קבר המלאכים, קבר השדים, קבר הרוחות

והלכת הלאה וראית שורת-קברים חדשה ובה: קבר האידיאליסמוס, קבר ה"דבר כשהוא לעצמו", קברו של "שכל העולם", קברו של "הבלתי נודע", קברו של "הרצון העולמי", של "למעלה מן הידיעה", קברם של כל קדושי המטפיזיקה

והלכת הלאה וראית קברים בודדים ובהם מנוחתם של שרידי המטפיזיקה: קבורת ה"נשמה", קבורתו של "כֹּח החיים", קבורתו של ה"אחד" וה"הכל" וה"סיבה" וה"אין סוף" ו"הנצח", קבורתו של כל רוח

ונטית מעט הצידה וראית גל-קבר וצל מרחף על הגל ופרחי-מוות ומשוררים תוֹעים בין העצים וקוטפים את הפרחים ומיסטיקאים מדברים עם הצל

ומתחת לגל אלהיך המנוח

כן השיבני השני, והוא זקן קרח, יושב בקתדרה וסביבו שלדים, עצמות, גידים

- אין אלהים מבלעדי. הכל אני. הכל בי. אני יוֹצר אלהים ומחריבם. מרוחי אני יוצרם. ורוח יעבור עליהם ושבו והיו כלא-היו. מה תלאה, תבקש, בודד, בין הקברים? פסָל לך אלהים מרוחך, והיה בחרות אפך בו - ושִׁברתו. ואם צר לך, ואם מר לך ופסלת מרוחך אלוה אחר יפה שבעתיים מן הראשון

כך השיבני השלישי, והוא משורר

- למה תבקש את האלהים מחוצה לך, והלא האלהים בך, במרוץ דמך, בדפיקת לבך, בכל תנועה ותנועה, בכל רגש קל, בכל זעזוע, בכל מחשבה גדולה וקטנה, בכל דמיון וחזיון, בכל אשר תפנה, בכל אשר תראה, תשמע, תהגה, בכל כוכב, בכל פרח, בכל סערה, בכל מנוחה, בכל קול ובכל דממה, בהררי עד ובגרגיר חול, בענק, בעָש, בממשות היותר עבה וברוח דק מן הדק, בכל תראה את אלהיך, והוא הכל.

כך השיבני הרביעי.

- שוב לך, שוב לך, התועה, אל א-להיך, שוב לא-ל הנגלה כבר. למה תבקש, תחפש את הנמצא? שוב לך אל א-להי אביך, אל הא-להים אשר נגלה בסיני

כך השיבני החמישי, והוא זקן עטוף בטליתו ומוכתר בתפילותיו וסביביו ספרים רבים אין קץ

- צר לי מאוד, צר לי עליך, האומלל! מבקש אתה את אבי העולם ואינך יודע כי האָב שלח את בנו יחידו על פני האדמה להשיב את התועים ולהביא ישע לאומללים כמוך. האמן בַּבּן והיוושע!

כך השיבני השישי, והוא נזיר עטוף שחורים, תמים כיונה מבחוץ, וערום כנחש מבפנים

- הא-להים בבית-המדרש הקרוב, בבית-הכנסת הקרוב, בבית הרב, בביתו של חסיד פלוני אלמוני

כך השיבני המון גדול.

- רואה אתה בית-תפילה? שומע אתה פעמוֹן מצלצל? שם האלהים. לך אל הכהן ויגדך, גם בביתו שוכן האלהים.

כך השיבני המון אחר גדול מאוד.

- האלהים במסגד הקרוב, במעונו של הדֶרוִישׁ, בקמטי טליתו

כך השיבני המון שלישי גדול מאד.

וארא את כל העוברים ושבים המגידים לי את כל אלה, והנה עוד לא השברו את השבר הגדול, ועוד לא ידעו את התוגה הגדולה. טרם ידעו את התהום וטרם יראו את השאול. את השטן לא ידעו ואת הא-להים לא יכירו. יודעים הם אלהים של שיטות ושל דתות ושל דברים. ואולם אינם יודעים א-להים שאליו קוראים בשעה שאובדים את הכל

ואני את הכל אבדתי, ואשמע קול קורא אלי מתחום הנצח: בקשני נא!

ואלך לבקש את הא-להים שלי ואפגוש את כל המחנה הגדול הזה של בני-חלוף ואִבּהל.

[ב]

עזבתי את האדם. עזבתי גם את הדרכים ואת הנתיבות. שמתי אל המדבר פני.

בלכתי המדברה עברתי יערי-עד וסלעי-עד, עליתי על הר גבוה ליד נחל שוטף. ישבתי לנוח, צללתי בתהום זיכרונות ומחשבות.

- הנה אלה האנשים, אשר שם מתחת, אומרים: "יש אלהים", "אין אלהים", "אלהים חי", "אלהים מת" היודעים הם מה הם מדברים?

הנה צמאתי מאד. הבה ארדה נא ואשתה מִמֵי הנחל הזכים אשר לפני. הנה צמאתי. גם טרם אשתה מן המים אשר לפני, ידוֹע אֵדע את המים. יודע אני את החסר לי. יודע אני אל מה אני שוקק

הנה צמאה נפשי לא-להים. הולך אני לבקשהו. ואולם גם טרם אמצאהו אדעהו. יודע אני את החסר לי, יודע אני אל מה נפשי הומיה

עוד טרם אטעם מן המים אשר לפני, עוד טרם אדע את טיבם, ואולם ידוֹע אֵדע כי צמא אני להם.

ואם גם ייבש הנחל, ואם גם כל מעין ונחל יבש ייבש צימאוני לא יחדל.

ואם גם אֲדַמֶה כי דבר המים הנה ריק הוא, כי חזון המים חזון-שווא הוא, גם אז לא יחדל צימאוני.

אם יש מים בעולם ואם אינם, צמאי ישנו בודאי.

אין הצמא יודע "יש" ו"אין", הצמא יודע רק את החסר והלוך ילך לבקשהוּ.

אם גם אשמע ללהג בני-חלוף האומרים "אין אלהים" צימאוני לא-לוהים לא יחדל. אם אין א-להים מחוצה לי, הנה ישנו בצימאוני.

ואולם הצמא הוא תמיד לדבר החסר, לדבר שמחוץ, ולכן אם גם הא-להים בקרבי הוא יושב ולא מחוצה לי, הנה תמיד אערוג אליו כאל דבר היקר לי מנפשי ועומד הוא חוץ לנפשי, במרחק אין-קץ ממני, וללכת אליו אני צריך ולבקשהו בכל ימי חיי.

כי על כן אך הבל ינחמוני אלה האומרים לי: "פסל לך אלהים מרוחך כנפשך שבעך", ואלה האומרים: "אלהים ועולם אחד", "אלהים ואתה הכל אחד", כי לא את האלהים הנמצא אני מבקש, כי אם אשר עוד לא נמצא, לא את אלהים-עולם אני מבקש, כי אם אֵל-סֵתֶר.

כי על-כן לא ירגיעו את רוחי גם אלהי ההמונים. אלה האלהים המוחשים כל כך וזרים לי כל כך, אלה האלהים אשר בְּרָאוּם ההמונים בצלמם, וצלמם נבזה, מושחת, מכוער

הפחד שלהם יצר את אלהיהם, העבדות שלהם גידלה ופינקה אותם. מידותיהם המגונות היו לאלהיהם לריח-ניחוח. אלהיהם אוהבים למשול, לשפוט, להכניע, לשעבד; אלהיהם קוצפים, נוקמים, נוטרים, מייסרים; אלהיהם אוהבים חנופה, מוֹרך-לב, דמעות, צדקה של חולשה.

והגעגועים? אמנם גם להמונים ישנם געגועים וגעגועיהם יצרו את החסד שבאלהיהם, אבל געגועיהם הם על דגן ותירוש, סיר הבשר, פרות-הבשן

וגם בהתרומם רוח ההמון הם מתגעגעים על שור הבר, לוויתן, יין משומר בענביו מששת ימי בראשית, נהרי אפרסמון, תַּכְתְקֵי דִדְהַב פזא

וכאשר יזַךְ טעמם הם מתגעגעים על אילני גן-עדן, שירת מלאכים, מטרוניתות, גְלָרִיות ושכינוֹת. הרבה חן, נועם ויופי אני רואה בכל אלה, אבל עוד אינני רואה בהם יראת האבדון וצימאון הנצח

ויודע אני כי לטובים וחכמים שבהמונים, ומה גם למוריהם ומדריכיהם הגדולים, ישנם גם געגועי-נצח וגם צימאון לאלוהים ומתוך אלה הגעגועים ראו "אהי-ה אשר אהיה" ו"אין סוף" ו"אין שֵם" ויודע אני גם זאת כי יש המון אחד גדול, אשר התרומם פעם אחת מעל לאופק-חייו, מעל לכל העובר והחולף, מעל לכל הסובב אותו, מעל למקום וזמן וחליפה ותמורה, ובשעה שהשתקע בדומיה שמע את הקול: "אנכי ה' א-להיך".

יודע אנכי את כל אלה, אבל יודע אנכי גם זאת, כי רק לרגע קל עומד ההמון על במתי-עולם אלה וברגע השני כבר הוא עובד את עגליו

וגם את אשר ישמר בזיכרונו מרגע-הפלא ההוא הוא מְעָרֵב וּמְמַזמֵז בפרי רוחו, רוח ההמון, בפחד-עבדים שלו, בהכנעת-עבדים שלו, בפּחזו, בכזבו, ברשעו, בזדונו, באיוולתו, בקטנות ענייניו, בקטנות השגותיו, בחשבונותיו וריבותיו עם שכניו, בעסקי-תוהו וחפצי-תוהו שלו. והמורים והחכמים יודעים זאת ושותקים. קשורים הם אל ההמון באלפי נימים דקים. ממנו יצאו; בשר הם מבשרו. נעלים הם על ההמון בדעתם, ברוחם ואולם לא בבשרם ודמם

ואם אמרתי אעזבה את אלהי ההמונים ואלכה אל אלהי הפילוסופים לא ייטב לי, לא ירווח לי. אלהי ההמון א-להים חיים הם. אמנם מוגבלים וצרים הם החיים האלה, קטנים ודלים המה, ובכל זאת חיים. יש בהם תנועה, יש בהם חפץ, יש בהם אהבה, יש בהם ראייה ושמיעה והשגחה וטוב לטובים בעיניהם (בעיני אלהי-ההמונים), יש בהם גם חופש גם חפץ, גם יכולת להניע חוקי-הטבע הקבועים ומוצקים, לשנותם, ולהפכם כחומר חותם. אומרים הם לשמש: דוֹם! מרגיזים ארץ, גוזרים ימים לִגְזָרִים, מהפכים משורש הרים, בונים עולמות ומחריבים בדבר, עונשים ומיטיבים, מחיים וממיתים, רופאים ומוחצים בחפץ

ואלהי הפילוסופים? ריקים הם אלהים אלה. מילים הם, מושגים הם, חזון-לב הם ולא כּל-יכוֹל. אלהיהם מתים או שבויים. אם יאמרו הפילוסופים אלהים ל"שכל העולם", ל"רצון העולם", ל"אני", ל"טוב העולמי", ל"מוסר העולמי" פרי-רוח הם, הפשטות, הכללות, מקומם במוח ולא מחוץ למוח, בלב ולא מחוץ ללב. קשורים הם בנצח במידה שהאדם עצמו הוא פרי הנצח. אבל אם כן, גם הרע והכעור והטומאה והעוון וההשחתה והכיליון גם הם אלהים הם, שהרי גם הם מושגי האדם והאדם הוא פרי הנצח. ואולם האדם הוא רק הופעה אחת קטנה של האין-סוף. האדם הוא עלה אחד קל על אילן הנצח וכל מושגיו הם צבע אחד זְמַנִי של העלה ההוא. איזה צבע ארעי של איזה עלה קל איננו עוד האילן עצמו

וה"דבר כשהוא לעצמו"? "דבר" זה כבר קרוב לאורחא דמהימנותא; ואולם גם "דבר" זה, מכיון שאין לאדם כל דרך ומבוא אליו, מכיון שלנצח-נצחים לא יהיה לאדם אף ציור קל ממנו, מכיון שעל פי גזרת הפילוסוף-מולידו על האדם לנוע רק בחוג הצר של פֵנוֹמֵנִים, הופעות ומחזות וגילויים, ולעולם לא יביט ולא יראה מבעד לַמְסָכִים ההם הרי גם "דבר" זה לאדם רק הגה ריק, אלוה-אפס.

ואם יאמרו הפילוסופים אלהים לטבע ולַיֵּש, אזי כוח ואון ותנועה לאלהים אלה, ואוּלם שבויים וכלואים הם בתוך חוקי הטבע. החוקים מושלים בהם ולא הם בחוקים. אין בהם חופש, אין בהם רצון, אין בהם אהבה, אין בהם שאיפה. אילמים ועיוורים הם. יש בהם כֹּח, ואולם אינם יודעים את כֹּחם כי רב הוא. האדם מתגעגע עליהם והם לא ידעו מה. האדם צועק, הומה, בוכה, מתפלל, הם לא ידעו מה. האדם נופל, האדם אובד, הם לא יושיעו, לא יצילו. האדם דורש אותם, הם מגלים לו את חוקיהם; האדם נעזר בחוקים אלה, מעַדֵּן, מיפה וּמשַׁפֵּר על ידם את חייו. ואולם בבוא צרה ומצוקה, בהרמס החלש תחת רגלי החזק ממנו, בשעה שחרב חדה מונחת על הצוואר, בשעה שהתליה חונקת, בשעה שהאדם רואה את האבדון, בשעה שהחיים כל כך אהובים והם נלקחים בתוקף יד חוקי-אדם או חוקי-טבע היעזרו, היושיעו אלהים אלה?

ואם גם יאמרו פילוסופים-משוררים: לא מכונה הוא הטבע, כי אם עצם חי. הוא אין סוף ולו הנצח. לו התפארת והדומיה. לו השלווה העולמית והיופי שבשלווה. אין לבוא אליו בייסורי אדם ודרישת אדם, כי מרומם ונשגב הוא על כל אלה לאין-קץ. שוכן הוא בתפארת עוזו, ודבר אין לו עמך, המעונה, הסובל, המבקש

חי הוא בחיים המיוחדים לו לעצמו, בלא שמחה, בלא צער, בלא אהבה, בלא שנאה, בלא טוב-לב, בלא רוגז, בלא רחמים, בלא כעס, בלי שינוי, בלי כליון, הוא הדממה, והוא הנצח -

ואולם יודע אני גם זאת כי יפי הדברים האלה רק באומר, רק בצלצול, רק בהגיון, כי מבעד לדברים אלה קרח נורא. אם יראה המשורר חיים בקרח נורא לבי לא ילך עִמוֹ. כי מה הם החיים בלי ידיעה, בלי חפץ, בלי רגש, בלי חרות, בלי יכולת לשנות את עצמו, בלא יכולת לצאת ממסגרת החוקים, בלי יכולת להגן ולהציל, מבלי יכולת לשאוף, לאהוב, להתגעגע ולחוש כאב?

כי באמת לאמתו לא מאשר מרומם ונשגב הוא הטבע ושוכן הוא ביפי-הקרח וביפי-הדממה שלו איננו שומע המיית אדם, כי אם מאשר אין אוזן לו לשמוע; מאשר אין יכולת חופשית לו, מאשר קופא הוא בתוך עצמו ואיננו יכול לצאת מן הקיפאון הנצחי שלו

ומה יתן לי ומה יוסיף לי קרח-עולמים זה, אם את החיים אני אוהב, את החיים אני מבקש, והחיים שמסביבי מענים ומדכאים אותי ומורידים אותי שאולה והנני מבקש חיים אחרים?

ומה יתן לי ומה יוסיף לי קרח עולמים זה בעת אראה ואשמע אנחת אביונים, אנקת ילדים רכים, תחלואי רעב, עינויי-מוות, תלויים וטבוחים, פרפורי-גסיסה, צהלת אבירים, חצופים וגסים, אבל כבד, קודר ושומם, אור רגע וחושך עולמים, בני אדם שוקעים ואובדים בעָוון, בגסות, בטומאה, בזוהמה, ורע, אכזריות, שקר ואונאת-עצמו שוכנים גם בתוך-תוכם של בחירי האנושיות, ועלוב עלוב הוא האדם, נושא הוא חרפה מרעיו, מקרוביו ומן החזק וערום ממנו, ובבוא צרה ומצוקה על האדם אין לו אל מי לפנות וממי לבקש עזר, כי חלש הוא האדם וכוזב הוא האדם, ובהגישו עזר וישע הוא מעליב ומחפיר, מקטין ומשפיל, והשמים ברזל, והארץ נחושה, ו"חוקי הטבע אין לשנות"?

עזבתי את בני האדם, אבל הד קולם מגיע לי מרחוק והמיית ייסוריהם מלבי אשמעם. ומה יושיעני השילוש: טבע-נצח-כפור?

והנה ניגש אלי אותו הזקן הערום כנחש בתוך-תוכו ובפיו דברים: האמן בבן והִושע!

האמנם לא ידעתי את זה ה"בן"? האמנם לא הכרתי אותו? האמנם לא ראיתי ייסוריו, ייסורי-עולם? האנֹכי לא ידעתי חמלתו-אסונו, אהבתו-צרתו? האנֹכי לא ידעתי תוגתו תוגת-נצח ומכתו-נצח? האנֹכי לא ידעתי את אשר החל ל"העצב ולהמוג" בלכתו למות וצר, צר לו על העולם והחיים אשר נוטל עליו לעזבם?

האנֹכי לא שמעתי בהתחננו לאביו שבשמים: "קחה ממני את הכוס הזה"?

האנֹכי לא שמעתי בהתחננו לפני מותו כילד:

אֱ-לָהִי, אֱ-לָהִי, לְמָה שְׁבַקְתַּנִי?

אהבתי העמוקה נתונה לו וגם דמעה זכה שבזכות, ואולם עזר לא ממנו אבקש, כי אם ממי שגם הוא ביקש עזר, ממי שלו הגבורה ולו האהבה והאמת, מן אבינו שבשמים!

צמא אנכי. ארדה נא ואשתה מִמֵי הנחל הזכים אשר לפני. ואולם צימאוני לא-להים מי ירווהו? צמאה נפשי לא-ל חי, יודע, אוהב וכל-יכול!