כל גבה לב
הדף מאת: מערכת מדרשת / אתר מדרשת
מידת הגאווה היא מידה מורכבת, שהחיובי והשלילי משמשמים בה בערבוביה; פעמים אומרים על אדם בטון מעריך כי הוא 'אדם גאה' ופעמים אחרות מגנים את ה'גאוותנים'. מהי גאווה ומה היחס הראוי והמצוי לתכונה זו? דף הלימוד הוכן לקראת 'מצעד הגאווה' של תל אביב, 2013.
ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר--והוא גובה הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאוד. ולפיכך נאמר במשה רבנו "עניו מאוד" (במדבר יב,ג), ולא נאמר עניו בלבד. ולפיכך ציוו חכמים, מאוד מאוד הוי שפל רוח. ועוד אמרו שכל המגביה ליבו--כפר בעיקר, שנאמר "ורם, לבבך; ושכחת את ה' אלוהיך" (דברים ח,יד). ועוד אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח, ואפילו מקצתה.
And, yet, there are certain tendencies which man is forbidden to follow in the middle-way, but must distance himself from extreme to extreme. The good way is not merely that man be meek, but that he should be humble-spirited, then his spirit will be extremely lowly. This is the reason why it is said of Moses that he was very meek (Num. 12.3) and not merely meek. This is also the reason why the sages commanded saying: "Be exceedingly humble of spirit" (Pir. Ab. 4.4). They, moreover, said: "He who is of a haughty heart denies the head principle" (Sotah, 4b), even as it is said: "Thine heart be then lifted up, and thou forget the Lord they God" (Deut. 8.14); and they also said: "Isolated be he in whom there is a haughty spirit, even a little thereof" (Sotah. 5a). So is anger an extremely evil tendency and it is proper for man to remove himself from it to the other extreme. One should teach himself not to get angry, even over a matter which befits anger. If one desires to engender awe in his children and his household, or in the public, if he be at the head of a community, even if he desire to get angry at them so as to bring them back to the good way, he should only act angry in their presence so as to reprove them, but his disposition must remain calm within himself, even as a man imitates, who is angry when the time calls forth anger but in reality he is not angry. The sages of yore said: "He who yields to anger is as if he worshiped idolatry".1See Nedarim, 22b. G. They also said: "Whosoever yields to anger, if he be a wise man his wisdom leaves him, and if he be a prophet his prophecy leaves him."2Pesahim, 66b. C. Verily the life of irritable persons is no life.3Pesahim, 113a. C. They have, therefore, commanded to be afar from anger, so that one will train himself not to mind even the things which do cause irritation, for such is the good way. The conduct of the just is to take insults but not give insults, hear themselves flouted but make no reply, do their duty as a work of love, and bear affliction cheerfully. Concerning them the Verse says: "But may those that love Him be as the rising of the sun in his might" (Judg. 5.31).
מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הענוה, פרק ג
במסכת סוטה בפרק קמא:
אמר ר"א כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה -
כתיב הכא 'ורמי הקומה גדועים'
וכתיב התם 'ואשריהם תגדעון'.

גם דבר זה בא לבאר מדת הגאוה שהיא מדה מגונה, וכבר בארנו כי בעל הגאוה הוא 'תוספת דבר שאינו ראוי'. ובפרט כאשר האדם נקרא גם כן עץ, דכתיב (דברים כ) "כי האדם עץ השדה" וגו', והאשירה היא יוצאת מן הארץ, ומגבהת עצמה למעלה למעלה, והוא גידול זר, שהרי הוא עבודה זרה ויש לקצץ גידול זר הזה, וכן האדם שנקרא עץ שנאמר "כי האדם עץ השדה", אם הוא בעל גאוה הוא גידול זר וראוי לקצץ אותו ולגדעו כאשירה.
דיון
  • האם הרמב"ם והמהר"ל רואים את ה"גאווה" בצורה דומה?
  • כיצד כל אחד מהם מתמודד עם המורכבות של מידה זו?
  • עם מי אתם מזדהים באידיאל ובמעשה?
דליה רביקוביץ, גאוה, מתוך: 'כל משבריך וגליך' הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמוד 102, 1972
גאוה/ דליה רביקוביץ
אֲפִילּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקּוֹר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצַר רֹשֶׁם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְשַׁבֵּר אוֹתָם עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאָצוֹת נִרְגָשׁוֹת, וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֶךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
דיון
  • מדוע לדעתכם קראה דליה רביקוביץ לשיר - 'גאווה'? איך היא מבינה את הגאווה?
  • כיצד אתם מבינים את עמדתה של רביקוביץ לגאווה?
  • מה הקשר בין בושה וגאווה על פי השיר? ומה דעתכם?
הרב יונתן זקס, מתוך "רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו", הוצאת שלם, תשס"ז
מרחק עצום מפריד בין גאווה ליהירות. יהירות היא האמונה שאתה טוב מן האחרים. יהודים חטאו בכך לפעמים וזה בלתי נסלח. גאווה היא פשוט הידיעה שאני שונה מזולתי וחש נוח בשוני. ולעולם לא אחמוד 'פלוני כישרונותיו. לזה זכויות יותר ולאחר תקוות.' היהירות גורעת מערכם של אחרים ועל כן גורעת מערכנו. בהיותנו גאים, אנו רוחשים הערכה לאחרים משום שלמדנו להעריך את עצמנו. על כן אני גאה, פשוט, להיות יהודי. גאה להיות חלק מעם ישראל.
דיון
  • מה דעתכם על דבריו של הרב זקס?
  • האם גם אתם מרגישים "גאווה"? על מה?
  • לאור כל המקורות - כיצד אתם מבינים את 'הגאוווה' במצעדי הגאווה של הקהילה הלהטבי"ת?