חדר המראות - דתיים וחילונים
הדף מאת: אבנר דינור / בית מדרש אלול
שיעור העוסק במתח שבין דתיים לחילונים. השיעור יכול להיות חלק מדיון נרחב יותר על מתחים אחרים שבין חלקים שונים בעם היהודי. והוא שימש למטרה זו בבית המדרש באופקים/מרחבים. הנחת היסוד של השיעור (המתבטאת) בטקסט הפתיחה היא שיהודים שונים מציגים אלה בפני אלה זהויות מאתגרות ולכן כדאי להכיר ולבחון את עצמנו לאור זהויות יהודיות אחרות. השיעור מציע ביקורת חריפה על כל אחד מהצדדים, ולבסוף, מחפש גם מקום של חיבור ושיתוף ביניהם.
אבנר דינור. מפורסם כאן לראשונה
"חדר המראות" - זהויות יהודיות משתקפות זו בזו.
"חדר המראות" - זהויות יהודיות משתקפות זו בזו. בית המדרש מזמין את המשתתפים להיכנס ל"חדר מראות" שבו זהויות יהודיות שונות, של המשתתפים האחרים, ושל יהודים אחרים בארץ ובעולם, בעבר, בהווה ובעתיד, משקפות משהו מפתיע, מעניין ומאתגר, בזהות היהודית של כל אחד מהמשתתפים.
flickr Nono Fara

© כל הזכויות שמורות ל
www.flickr.com
ירמיהו פרק ז
ירמיהו ז
א הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר. ב עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר-ה' כָּל-יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה'. ג כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. ד אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה. ה כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. ו גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם. ז וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן-עוֹלָם וְעַד-עוֹלָם. ח הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל.
פירוש המלב"ים על ספר ירמיהו פרק ז פסוק ד , מצוטט ב: יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ירושלים, ביאליק, 1953, כרך שלישי, ספר ראשון, עמ' 80.
פירוש המלבי"ם
אל תאמרו, כי היכל ה' הוא, היכל ה' רצה לומר אל תחשבו שמצד שהוא היכל ה' ונבנה לשם ה' על ידי כך הוא היכלו, רצה לומר שעל ידי כך ישכן בו, לא כן. כי היכל ה' המה, רצה לומר דרכיכם ומעלליכם הטובים (הנז' בכתוב הקודם) הם היכל ה', ועל ידם ישכן שם בקדש, ומפרש.
יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ירושלים, ביאליק, 1953, כרך שלישי, ספר ראשון, עמ' 80.
יחזקאל קויפמן – אלילות ויהדות
מלבי"ם (מאה 19 מז' אירופה) אל תאמרו, כי היכל ה' הוא, היכל ה' רצה לומר אל תחשבו שמצד שהוא היכל ה' ונבנה לשם ה' על ידי כך הוא היכלו, רצה לומר שעל ידי כך ישכן בו, לא כן. כי היכל ה' המה, רצה לומר דרכיכם ומעלליכם הטובים (הנז' בכתוב הקודם) הם היכל ה', ועל ידם ישכן שם בקדש, ומפרש.באידיאה הישראלית גלום היה שינוי ערכים דתי יסודי. (שינוי נגד העולם האלילי). את היחס שבין האל ובין העולם היא יכולה לתפוס רק תפיסה אחת: חסד. העולם הוא רצון האל, הגשמת דברו, גילוי של מידת החסד והטוב ... הדת היא מתנת חסד, שנתן האל לאדם, כדי לרוממו ולהעלותו. בה גילה האל את עצמו, את "שמו" לאדם, בה הודיע לו את "דרכיו", את מידותיו, את רצונו. האידיאה הזאת ביטלה את הערכת הפולחן כערך מוחלט ועליון, כמו שמערכיה אותו האלילות. באלילות יש לפולחן ערך על-אלוהי. בפולחן (האלילי) תלוי גורל חיי האלוהות. במקדש (האלילי) תלוי גורל האלוהות. במקדש (האלילי) שומר הכהן את משמרת סוד חייהם, מותם ותחייתם של האלים. הקורבן הוא "טבור העולם", הוא גורל האלים! והחג הוא חג חייהם של האלים עצמם, ואילו לפי אמונת ישראל אין לפולחן שום ערך על-אלוהי, ואין "גורל" האל תלוי בו משום בחינה. תורת הפולחן הישראלית אינה אלא מצווה אלוהית, מגילויי החסד האלוהי. אין לאל "צורך" בה, היא רק מתנת קודש לאדם. תכליתה לשמש סמל וכלי למשמרת דעת האלוקים, שנתן האל לאדם, אמצעי לקידוש שמו, מזכרת בריתו. מפני זה ערך הפולחן הוא לא מוחלט אלא מותנה. ערכו בהיותו סמל לחסד האלוקי ולבריתו עם האדם, ואם ניטל ממנו ערך זה, באשמת האדם, הרי הוא נהפך לכלי ריק, לחרס נשבר ... הפולחן הוא לא חסד האל עם האל אלא חסד האל עם האדם.
© כל הזכויות שמורות למוסד ביאליק
www.bialik-publishing.co.il
מתוך המאמר אשר פורסם ב: עיתון הארץ, 24 לנובמבר 1996
אילו לא היו חרדים / ישראל שפיגל
אני פונה אליכם, אחי היהודים שאינכם שומרי-מצוות, בימים של מתח חמור שנוצר בין שני המחנות הללו, וזורק לכם שאלה שאינני יודע אם ברגע זה, ואם בכלל, אתם מסוגלים להשיב עליה: מה הייתם עושים עכשיו, אילו לא היינו...? אין זו בכלל שאלה לשם קינטור. אני מציע לכם תרגיל של מחשבה: הבה נדמה שאנחנו, היהודים החרדים, איננו נמצאים כאן. אין מי שמחזיק עוד במורשת האמונה שהחל בה אבינו העברי הראשון, אין מי שמשמר את הברית שכרת עימנו אלוהים בחורב ואין מי ששומר תורה ומצוות כהלכתן ודיקדוקן; אין עוד זכר ליהודי ההיסטורי, עם הלבוש המיוחד, עם הזקן והפיאות, עם העיניים היוקדות, עם השמחה הפנימית, עם הצדקה והחסד, עם מסורת השבת והמועדים, עם המשפחה הגדולה והמבורכת בילדים... אפשר שמתוך חוסר יכולת להתנתק לגמרי ממאורעות הימים ומן השנאה אלינו, צצה ספונטנית התשובה: אילו היה כך, היה נהדר. היינו נושמים אוויר חופשי, היינו זוכים "להיות עם חופשי בארצנו", בלי כפיה דתית, בלי הפגנות שבת, בלי שבת בכלל, בלי הצרות שהחרדים ממיטים עלינו. אבל כשאני שם את עצמי לרגע במקומכם אני נוטה לחשוב, שהמצב היה אחר ושונה לגמרי. אילו לא היו פה חרדים, הרבה מתוכנו היו נזעקים לכנס עצרת חירום, שבה היו מחליטים שמוכרחים לפעול בדחיפות ובבהילות כדי לתור ולחפש מקצה עולם ועד קצהו: אולי נותרו עוד כמה שרידים אחרונים, אולי עוד מצויה איזו שארית פליטה של יהודים חרדים. זאת משום שבמקרה כזה היינו עומדים עכשיו בפני השאלה האכזרית: להיות או לחדול? כלומר שיהיו עוד יהודים בטווח קרוב לעין של דור אחד בלבד, או לא להיות, כלומר שעלינו לראות את עצמנו כאחרוני היהודים עלי אדמות.
עמוס עוז, "ויכוח על החיים ועל המוות" (שיחה עם אנשי עפרה), פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982, הוצאת כתר, עמ' 108 - 109.
דרמה או מוזיאון?
היהדות היא ציוויליזציה, אחת הציוויליזציות המעטות שהטביעו חותם על האנושות כולה. הדת היא חלק מרכזי בציוויליזציה היהודית, הדת היא אולי מקורה, אבל אין להעמיד אותה אך ורק על הדת. היא יצרה תופעות רוחניות שצמחו ממקור דתי, הִפרו את החוויה הדתית, שינו אותה וגם התקוממו נגדה: שפה ומנהגים ואורחות חיים ורגישויות אופייניות (אולי צריך לומר רגישויות שהיו אופייניות) וספרות ואמנות ורעיונות ודעות. כל זה יהדות. המרד והכפירה בדורות רחוקים ובדורות אחרונים גם הם יהדות. ירושה גדולה ורחבה. ואני רואה את עצמי כאחד היורשים הלגיטימיים, לא כבן חורג ולא כבן סורר ומורה ולא כממזר אלא כיורש. ומה שמשתמע ממעמדי כיורש ודאי יגרום לכם זעזוע: משתמע ממנו שאני חופשי להחליט מה מן הירושה הגדולה הזאת יעמוד בסלון שלי ומה אגנוז במרתף. ודאי, הדורות הבאים יש להם זכות מלאה להפוך את הסדר ולרהט את חייהם כטוב בעיניהם. ויש לי גם זכות "לייבא" מבחוץ ולשלב בירושתי את הטוב בעיני. בלי שאכפה על יורש אחר, עליכם , למשל, את טעמי ואת העדפותי. זה הפלורליזם אשר דיברתי קודם בשבחו. [...] ומכאן מסתעפת עוד הכרעה רוחנית גורלית: האם ציוויליזציה יכולה להתקיים כמוזיאון, או שמא יש לה קיום ורוח חיים רק כאשר היא לובשת צורת דרמה יוצרת? שומר המוזיאון מתייחס אל מורשת אבותיו יחס פולחני: על קצות אצבעותיו, ובחרדת קודש, הוא מסדר את המוזגים, מצחצח את הזגוגיות, מפרש בזהירות את משמעות פרטי האוסף, מוליך מבקרים משתאים, עושה נפשות ושואף להוריש, בבוא יומו, את מפתחות המוזיאון לבניו אחריו [...] אבל אינני מאמין כי יש קיום חי לציויליזציה מוזיאונית. סופה שהיא מצטמקת ומסרמרת את כוחות היצירה: תחילה מותר לחדש חידושים רק על יסוד הישן, אחר כך החופש מצטמצם לכלל חופש לפרש, אחר-כך מותר רק לפרש את פירושי הפירושים, ולבסוף לא נותר אלא לשמר ולצחצח מוצגים וזגוגיות. ציוויליזציה חיה היא דרמה של מאבק בין פירושים, השפעות חיצוניות ודגשים. מאבק תמידי על מה עיקר ומה טפל. מרידה לצורך חידוש. ניפוץ לצורך הרכבה מחדש. וגם גניזה לצורך פינוי הזירה להתמודדות וליצירה חדשה
דיון
שאלות לחברותות:
  • האם דבריו של עמוס עוז מאתגרים את החילונים או את הדתיים?
  • באיזה אופן הם מאתגרים כל צד?
  • האם הטקסט של שפיגל היה משתנה במידה והכותב היה דתי-לאומי? באיזה צורה?
  • האם היחס של דתיים לאומיים לחילונים שונה מהמתואר?
מתפרסם באתר מדרשת באישור המחבר
יהודי חַלוני / בארי צימרמן
אני לא "חילוני". המילה הזאת צורמת באזני. עם זאת, אני גם לא בדיוק "דתי". יש יהודים "דתיים" שאני חש קירבה גדולה אל יהדותם, ויש יהודים "חילוניים" שיהדותם אינה נוחה לי. בקצרה קצתי במינוחים הללו, שאינם ממפים כראוי את קו ההפרדה הרצוי לי. והנה איש בשורה אני לעצמי היום: יהודי חַלוני אני, ובעלי דבבי, "חילוניים", "דתיים" כאשר יחפצו, יהודים תריסיים המה. מי הוא היהודי החלוני? מי שחלונותיו פתוחים ונשקפים אל יהודים אחרים, אל אפשרויות אחרות, מי שמודע לכך שיש גם חלונות אחרים מהם מביטים בו. והיהודי התריסי, תריסיו מוגפים. בתוך חדרו המוגף יתגורר, לא ישקיף ולא יושקף. חד-אמת עצמותיו תאמרנה. אף לא ידע כי תריסים מוקף הוא. רבים המראות שיראה בחלונותיו המוגפים, אך את עצמו יראה בהם כבמראה. לא אותי, לא את שאר היהודים החלוניים, המביטים בתריסיו בעד חלונותיהם הפתוחים. אשרי, יהודי חלוני אני.
© כל הזכויות שמורות לבארי צימרמן
יהודה שנהב, "האם יש בכלל תרבות יהודית חילונית, חלק ב: העיקר שכור ההיתוך הצליח", הארץ, 17 ליולי 2007.
העמדה המסורתית
כאשר פארחה מועלם, סבתא שלי, הגיעה מבגדאד לישראל, היא נשאלה במעברת "שער עלייה" אם היא דתית או חילונית; עד יום מותה בגיל 94, לפני כשנה, ליגלגה סבתא על האבחנה, שהועתקה לישראל מן העולם הנוצרי. היא היתה יהודייה אדוקה - אבל לא העמידה סייגים נוקשים להתנהגות. בארוחת ערב שבת, למשל, יכולים היו המסובים לעשן בנחת סיגריה לאחר התפילה.
© כל הזכויות שמורות למחבר
www.haaretz.co.il
ש"י עגנון, מתוך: ימים נוראים, הוצאת שוקן, עמ' כז-כח
ולסיום - דרך חדשה
פעם אחת אמר רבנו, ר' חיים מצאנז, משל, אדם תועה כמה ימים ביער ולא היה יודע איזוהי דרך נכונה. פתאום ראה אדם אחר הולך לקראתו. באה שמחה גדולה בלבו, עתה בוודאי ידע הדרך הנכונה. כיוון שפגשו זה בזה שאל אותו: אחי, אמור לי היכן הדרך הנכונה, זה כמה ימים אני תועה. אמר לו: אחי, אף אני איני יודע, שאף אני תועה כאן כבר כמה ימים, אלא אומר לך בדרך שהלכתי אני, יכול לומר לך, שבדרך זו תועים. ועכשיו נחפש דרך חדשה. כן אנחנו, דבר זה אני יכול לומר לכם, שבדרך שהלכנו עד עכשיו אין לנו ללכת, שבדרך זו תועים. אלא עכשיו נחפש דרך חדשה.
© כל הזכויות שמורות להוצאת שוקן
www.schocken.co.il
קישורים לרקע והרחבה:
המאמר המלא של ישראל שפיגל
דף הנחיות למנחה:
דתיים חילוניים.doc
דף מספר 1 בסדרה חדר המראות, דפים נוספים בסדרה: