ולשמחה מה זו עושה? מפגש בין קהלת לר' נחמן מברסלב
הדף מאת: רועי הורן / בית מדרש אלול
קהלת 'מהביל' את כל הדברים שלמענם רוב האנשים מוכנים לחיות. מדוע אין הוא יכול לשמוח בחייו? מהו המונע ממנו לשמוח מפרי עמלו? מאידך, פילוסוף השמחה - ר' נחמן מברסלב נותן לנו כמה רעיונות עמוקים אודות האושר האמיתי בחיים. מה היה הקורה לו קהלת היה פוגש בר' נחמן מברסלב?
הבליות השמחה והבליות הרכושתנות על פי קהלת
(א) אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, לְכָה-נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב; וְהִנֵּה גַם-הוּא, הָבֶל. (ב) לִשְׂחוֹק, אָמַרְתִּי מְהוֹלָל; וּלְשִׂמְחָה, מַה-זֹּה עֹשָׂה. (ג) תַּרְתִּי בְלִבִּי, לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת-בְּשָׂרִי; וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה, וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת--עַד אֲשֶׁר-אֶרְאֶה אֵי-זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם, מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם. (ד) הִגְדַּלְתִּי, מַעֲשָׂי: בָּנִיתִי לִי בָּתִּים, נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. (ה) עָשִׂיתִי לִי, גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים; וְנָטַעְתִּי בָהֶם, עֵץ כָּל-פֶּרִי. (ו) עָשִׂיתִי לִי, בְּרֵכוֹת מָיִם--לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם, יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. (ז) קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, וּבְנֵי-בַיִת הָיָה לִי; גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי, מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם. (ח) כָּנַסְתִּי לִי גַּם-כֶּסֶף וְזָהָב, וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת; עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת, וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם--שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת. (ט) וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי, מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם; אַף חָכְמָתִי, עָמְדָה לִּי. (י) וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי, לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם: לֹא-מָנַעְתִּי אֶת-לִבִּי מִכָּל-שִׂמְחָה, כִּי-לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל-עֲמָלִי, וְזֶה-הָיָה חֶלְקִי, מִכָּל-עֲמָלִי. (יא) וּפָנִיתִי אֲנִי, בְּכָל-מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי, וּבֶעָמָל, שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת; וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ

הסברים
  • קהלת מספר כי התנסה בכל תענוגות החיים האפשרויות, ובמבט על לאחור, נראה לו כי העמדת כתכלית החיים את השמחה היא הבל גמור
I said in my heart: ‘Come now, I will try thee with mirth, and enjoy pleasure’; and, behold, this also was vanity. I said of laughter: ‘It is mad’; and of mirth: ‘What doth it accomplish?’ I searched in my heart how to pamper my flesh with wine, and, my heart conducting itself with wisdom, how yet to lay hold on folly, till I might see which it was best for the sons of men that they should do under the heaven the few days of their life. I made me great works; I builded me houses; I planted me vineyards; I made me gardens and parks, and I planted trees in them of all kinds of fruit; I made me pools of water, to water therefrom the wood springing up with trees; I acquired men-servants and maid-servants, and had servants born in my house; also I had great possessions of herds and flocks, above all that were before me in Jerusalem; I gathered me also silver and gold, and treasure such as kings and the provinces have as their own; I got me men-singers and women-singers, and the delights of the sons of men, women very many. So I was great, and increased more than all that were before me in Jerusalem; also my wisdom stood me in stead. And whatsoever mine eyes desired I kept not from them; I withheld not my heart from any joy, for my heart had joy of all my labour; and this was my portion from all my labour. Then I looked on all the works that my hands had wrought, and on the labour that I had laboured to do; and, behold, all was vanity and a striving after wind, and there was no profit under the sun.
דיון
קהלת לא מגלה לנו מדוע הישגיו הקניניים והנהנתנייים הינם "הבל" בעיניו.

חשבו: מדוע קהלת לא יכול לחוש סיפוק במעשה ידיו? מדוע הוא כל כך מזלזל בשמחה?

כיצד אדם יכול להנות מן החיים ולשמוח במה שיש, בלא לחוש את ה'הבל' עליו מדבר קהלת?
'לשחוק אמרתי מהולל'
אמר רבי אבא בר כהנא מה מעורבב השחוק! שאומות העולם שוחקים בבתי קרקסיאות ובבתי תיארטיאות שלהם 'ולשמחה מה זו עושה' - מה טיבו של תלמיד חכם להכנס שם?
דבר אחר: 'לשחוק אמרתי מהולל' -
מה מעורבב השחוק! ששחקה מדת הדין על דור המבול הדא הוא דכתיב (איוב כ"א) בתיהם שלום מפחד וגו' זרעם נכון לפניהם וגו' שורו עבר ולא יגעיל וגו' (שם) ישלחו כצאן עויליהם ישאו בתף וכנור וגו' יבלו בטוב ימיהם וגו' מה כתיב תמן (שם) ויאמרו לאל סור ממנו וכיון שאמרו מה שדי כי נעבדנו; אמר להם הקדוש ברוך הוא" 'ולשמחה מה זו עושה' ?! חייכם שאמחה אתכם מן העולם הדא הוא דכתיב (בראשית ז') וימח את כל היקום
דבר אחר: 'לשחוק אמרתי מהולל' -
מה מעורבב השחוק! ששחקה מדת הדין על אנשי סדום שנאמר (איוב כ"ח) ארץ ממנה יצא לחם וגו' מקום ספיר אבניה וגו' נתיב לא ידעו עיט וגו' וכשאמרו נשכח תורת הרגל מבינותינו הה"ד (שם) פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל; אמר להם הקדוש ברוך: הוא חייכם אני אשכח אתכם מן העולם שנאמר (בראשית י"ט) וה' המטיר על סדום:

הסברים
  • המדרש מציע כמה אינטרפטציות לשאלתינו - מה כל כך גרוע בשמחה אותה מגנה קהלת. המדרש לוקח את אמרות קהלת כמסובות על פרשיות החוטאים במקרא - דור המבול וסדום ועמורה
מדרש קהלת (מהדורת ירושלים תשנג), פרשה ב, ד"ה 'ולשחוק'
'לשחוק אמרתי מהולל' - מה מעורבב השחוק! דאמר רבי אחא אמר שמואל: שלשה הן הדברים ששיחקה עליהם מדת הדין ולבסוף הוללתם ועירבבתם:
כתיב (דברים י"ז) ולא ירבה לו נשים וכתיב (מלכים א' י"א) ויהי לשלמה שבע מאות שרות ושלש מאות פלגשים
כתיב (דברים י"ז) לא ירבה לו סוסים וכתיב (מלכים א' ה' ו') ויהי לשלמה ארבעים אלף ארות סוסים
כתיב וכסף וזהב לא ירבה לו מאד וכתיב ויתן המלך את הכסף ואת הזהב בירושלם כאבנים לא היו נגנבות [...]
אמר הקב"ה: 'ולשמחה מה זו עושה' - מה עטרה זו עושה בידך רד מכסאי באותה שעה ירד מלאך בדמותו של שלמה וישב על כסאו והיה מחזר על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות ועל בתי גדולי ישראל ואומר אני קהלת הייתי מלך והיו מכין אותו בקנה ונותנין לפניו קערה של גריסין באותה שעה בכה ואמר וזה היה חלקי מכל עמלי:
דיון
בשני המקורות העליונים מנסים המדרשים להתמודד עם שאלת ה'הבל' של הרכוש והשמחה החומרית אותה מבטל קהלת.

במקור הבא ישנו הסבר אחר מדוע הרכוש הינו פסול מעיקרו. לפנינו שלילת הרכוש הנובעת ממוטיבציה ותפישת עולם דתית. האם התפיסה במקור זה תואמת לדעתך את תפיסתו של קהלת בפרט ואת רוח המקורות היהודיים בכלל?
ויליאם ג'ימס, החוויה הדתית לסוגיה, הוצאת ביאליק, ירושלים תשמ"ח, עמ' 206
אסור שיהיה בחדרינו רהיטים מלבד מיטה, שולחן, ספסל ומנורה, שהם חפצים הכרחיים. אסור לנו לקשט את תאינו בתמונות או בכל דבר נוי אחר, כגון כורסא, וילון, שטיח, או לשים בהם ארון או שולחן כתיבה מהודר. וכן אסור שיימצא בחדרינו דבר מאכל כלשהוא, בין בשביל עצמינו ובין בשביל אורח.
אכן חיים של עניות גדולה אנו חיים. אבל עניות זו הריהי, עם זה, גם רגיעה גדולה ומדריגת שלמות גדולה. הלא אם יורשה אדם, שחייו קודש לדת, להחזיק בקיניינים מיותרים, לא ימלט שחפצים אלו לא יעסיקו את רוחו יתר על המידה, אם כדי לרכוש אותם ואם כדי לשמור עליהם או כדי להרבות את מספרם; ועל יד שקנייתם אסורה עלינו מעיקרה הקדמנו רפואה למכה.

הסברים
  • זהו תקנות מנזר של מסדר נוצרי בימי הביניים, האוסרות כאמור בפנים כל מותרות כלשהם, על מנת שלא יפריעו בעבודת האל
ליקוטי מוהר"ן, קמא, תורה כג
כי יש פנים דקדושה, שהם אנפין נהורין, בחינת חיים, כמו שכתוב (משלי ט"ז): כאור פני מלך חיים, בחינת שמחה, כמו שכתוב (תהלים ט"ז): שובע שמחות את פניך. וכתיב (בראשית מ"ה): ותחי רוח יעקב, זה בחינת שמחה. ויש פנים דסיטרא-אחרא, שהם אנפין חשוכין, מרה שחורה, עבודה זרה, כמו שכתוב (שמות כ'): לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. ואלו בני אדם הנופלים בתאוות ממון, ואינם מאמינים שהקב"ה יכול לפרנס את האדם בסיבה קלה, ורודפים אחר פרנסתם ביגיעות גדולות, והם אוכלי לחם בעצבון, כמו שכתוב (בראשית ג'): בעצבון תאכלנה, ועצבות הוא מרה שחורה - אלו בני אדם נקשרים בפנים דסיטרא-אחרא, אלקים אחרים, חשך, בחינת מיתה, כמו שכתוב (איכה ג'): במחשכים הושיבני וכו', ועליהם נאמר (יחזקאל ז'): וזהבם לנדה, היינו בחינת עבודת אלילים [..]
על כן אלו המשוקעים בממון, כל מה שיש לו עשירות יותר, יש לו דאגות ועצבות ומרה שחורה ביותר, כי הממון והעשירות שלו הוא בחינת: 'בעצבון תאכלנה', שהוא בחינת עצבות ומרה שחורה, אנפין חשוכין, מיתה כנ"ל, ועל כן כל מה שיש לו ממון ועשירות יותר, יש לו עצבות ומרה שחורה ודאגות יותר, כי הממון שלו הוא מבחינת עצבות ומרה שחורה וכו' כנ"ל. וזהו שאמרו רז"ל (אבות פ"ב): מרבה נכסים - מרבה דאגה, כי בוודאי הוא מרבה דאגה ועצבות ע"י ריבוי הנכסים והעשירות, כי הנכסים שלו הם בעצמו בחינת עצבות כנ"ל, ועל כן כל מה שמתרבין יותר, נתרבה העצבות והדאגות ביותר כנ"ל. ועל כן הממון והעשירות הוא מקצר ומכלה ימיו וחייו של האדם, כי אין דבר שמפסיד החיות כמו הדאגה והעצבות, כידוע לחכמי הרופאים. והממון והעשירות הוא מרבה דאגה ועצבות כנ"ל, על כן הוא מפסיד ומכלה חייו, כי הוא מקושר בפנים דסיטרא-אחרא, אלקים אחרים, חשך, שהוא בחינת מיתה, היפך אור פני מלך חיים כנ"ל. ועל כן הממון ממית אותו, כי הוא בבחינת מיתה שהוא עצבות וכו' כנ"ל, שכל זה הוא בחינת תאוות ממון כנ"ל.

הסברים
  • ר' נחמן יורד כאן לשורשה של הסיבה - מדוע העשיר איננו יכול לשמוח בעושרו - היות והוא עסוק יתר על המידה בטרדות הפרנסה, ואינו מאמין כי הקב"ה יכול לפרנסו גם בסיבה קלה.
דיון
נסה להעמיק בדברי ר' נחמן - מדוע הרדיפה אחרי ממון הינם בבחינת עבודת אלהים אחרים? מדוע ממון זה המושג תוך חוסר אמונה הינו למעשה 'עצבות ומרה שחורה' ולא פרי עמל המביא סיפוק? -

מהו המבדיל בין אדם השמח ברכושו לבין מי שרכושו מסב לו עצבות ודאגה?
ליקוטי מוהר"ן, תנינא, תורה לד
וַיִּחַדְּ יתרו על כל הטובה וכו' (שמות י"ח)
כי אצל סתם בני אדם אין השמחה של כל הטובות ביחד, כי יש חילוקים רבים בעניין השמחה.
למשל, כשבאין על חתונה, יש מי ששמח מן האכילה, שאוכל, דגים ובשר וכיוצא, ויש אחד, ששמח מן הכלי זמר, ויש ששמח מדברים אחרים כיוצא בהם, ויש ששמח מן החתונה עצמה, כגון המחותנים, שאינם משגיחים על אכילה ושתיה, רק שמחים מן החתונה עצמה, וכיוצא שאר חילוקים, אבל אין אדם שיהיה שמח מכל השטחות ביחד. ואפילו מי ששמח מכל הדברים הנ"ל, אף על פי כן אין השמחה מכל הדברים ביחד, רק מכל אחד בפני עצמו בזה אחר זה. גם יש אחד, שאין לו שום שמחה כלל, לא מן האכילה ושתיה ולא משאר דברים, ואדרבה, יש לו קנאה וצער, שמקנא על השידוך, על שזה נשתדך בזה.
אבל שלימות וגדלות השמחה הוא, מי שזוכה לשמוח מכל הטובות ביחד, וזה אי אפשר כי אם כשמסתכל למעלה על כל הטובה, דהיינו על השורש, שמשם נמשכין כל הטובות, ושם בהשורש הכל אחד, ואזי שמחתו מכל הטובות ביחד, ואז השמחה גדולה מאוד, ומאירה באור גדול מאוד, כי ע"י הכלליות שנכלל שמחה בחברתה נגדל ביותר אור השמחות, וכן כל מה שנכללין יותר ריבוי השמחות זה בזה, נגדל ונתוסף אור השמחה ביותר ויותר, כי נגדל ונתוסף האור מאוד, ע"י התנוצצות שמתנוצץ משמחה לחברתה, וכל מה שיש יותר שמחות שנכללין ביחד, נתוסף ביותר ויותר אור ההתנוצצות.
ועל כן כשנכלל השמחה של כל הטובות ביחד, אזי אור השמחה גדול מאוד על ידי ריבוי ההתנוצצות מזה לזה ומזה לזה כנ"ל. וזהו: וַיִּחַדְּ יתרו על כל הטובה וכו' - שהיה שמח מכל הטובות ביחד. וזהו: על כל הטובה, כי היה מסתכל למעלה על כל הטובה, היינו על השורש, ששם הכל אחד, ושם נכללין כל השמחות יחד, ועל כן היה שמח על כל הטובות ביחד כנ"ל:
דיון
בדרשה זו מלמדינו ר' נחמן דבר עמוק מאד בטיבה של השמחה האמיתית.
ר' נחמן מחלק את השמחה לשני סוגים - הסוג הטיכוטומי, השמח מכל דבר שיש לשמוח עליו באופן נפרד ומנותק מן השמחה האחרת שראוי לשמוח עליה; והסוג הסינרגי -השמח מכל הדברים שראוי לשמוח עליהם ביחד, באופן שכל אחד מן הדברים 'משמח' את חברו.
חשבו: מה כוונת ר' נחמן בשני סוגים אלו? מהי השמחה העמוקה יותר, המביטה אל שורשי הדברים, השמחה מכל השמחות יחד?
דף הנחיות למנחה:
קהלת ור נחמן.doc