(א) כִּֽי־יַכְרִ֞ית יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ אֶת־אַרְצָ֑ם וִֽירִשְׁתָּ֕ם וְיָשַׁבְתָּ֥ בְעָרֵיהֶ֖ם וּבְבָתֵּיהֶֽם׃ (ב) שָׁל֥וֹשׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֣יל לָ֑ךְ בְּת֣וֹךְ אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ׃ (ג) תָּכִ֣ין לְךָ֮ הַדֶּרֶךְ֒ וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ אֶת־גְּב֣וּל אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר יַנְחִֽילְךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיָ֕ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה כָּל־רֹצֵֽחַ׃ (ד) וְזֶה֙ דְּבַ֣ר הָרֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־יָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וָחָ֑י אֲשֶׁ֨ר יַכֶּ֤ה אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ בִּבְלִי־דַ֔עַת וְה֛וּא לֹא־שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֥ל שִׁלְשֹֽׁם׃ (ה) וַאֲשֶׁר֩ יָבֹ֨א אֶת־רֵעֵ֥הוּ בַיַּעַר֮ לַחְטֹ֣ב עֵצִים֒ וְנִדְּחָ֨ה יָד֤וֹ בַגַּרְזֶן֙ לִכְרֹ֣ת הָעֵ֔ץ וְנָשַׁ֤ל הַבַּרְזֶל֙ מִן־הָעֵ֔ץ וּמָצָ֥א אֶת־רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת ה֗וּא יָנ֛וּס אֶל־אַחַ֥ת הֶעָרִים־הָאֵ֖לֶּה וָחָֽי׃ (ו) פֶּן־יִרְדֹּף֩ גֹּאֵ֨ל הַדָּ֜ם אַחֲרֵ֣י הָרֹצֵ֗חַ כִּי־יֵחַם֮ לְבָבוֹ֒ וְהִשִּׂיג֛וֹ כִּֽי־יִרְבֶּ֥ה הַדֶּ֖רֶךְ וְהִכָּ֣הוּ נָ֑פֶשׁ וְלוֹ֙ אֵ֣ין מִשְׁפַּט־מָ֔וֶת כִּ֠י לֹ֣א שֹׂנֵ֥א ה֛וּא ל֖וֹ מִתְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃ (ז) עַל־כֵּ֛ן אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר שָׁלֹ֥שׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֥יל לָֽךְ׃ (ס) (ח) וְאִם־יַרְחִ֞יב יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־גְּבֻ֣לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶ֑יךָ וְנָ֤תַן לְךָ֙ אֶת־כָּל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לָתֵ֥ת לַאֲבֹתֶֽיךָ׃ (ט) כִּֽי־תִשְׁמֹר֩ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֨ה הַזֹּ֜את לַעֲשֹׂתָ֗הּ אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֮ הַיּוֹם֒ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ וְלָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו כָּל־הַיָּמִ֑ים וְיָסַפְתָּ֨ לְךָ֥ עוֹד֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים עַ֖ל הַשָּׁלֹ֥שׁ הָאֵֽלֶּה׃ (י) וְלֹ֤א יִשָּׁפֵךְ֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֣רֶב אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וְהָיָ֥ה עָלֶ֖יךָ דָּמִֽים׃ (ס) (יא) וְכִֽי־יִהְיֶ֥ה אִישׁ֙ שֹׂנֵ֣א לְרֵעֵ֔הוּ וְאָ֤רַב לוֹ֙ וְקָ֣ם עָלָ֔יו וְהִכָּ֥הוּ נֶ֖פֶשׁ וָמֵ֑ת וְנָ֕ס אֶל־אַחַ֖ת הֶעָרִ֥ים הָאֵֽל׃ (יב) וְשָֽׁלְחוּ֙ זִקְנֵ֣י עִיר֔וֹ וְלָקְח֥וּ אֹת֖וֹ מִשָּׁ֑ם וְנָתְנ֣וּ אֹת֗וֹ בְּיַ֛ד גֹּאֵ֥ל הַדָּ֖ם וָמֵֽת׃ (יג) לֹא־תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עָלָ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֧ דַֽם־הַנָּקִ֛י מִיִּשְׂרָאֵ֖ל וְט֥וֹב לָֽךְ׃
(1) When the LORD thy God shall cut off the nations, whose land the LORD thy God giveth thee, and thou dost succeed them, and dwell in their cities, and in their houses; (2) thou shalt separate three cities for thee in the midst of thy land, which the LORD thy GOD giveth thee to possess it. (3) Thou shalt prepare thee the way, and divide the borders of thy land, which the LORD thy God causeth thee to inherit, into three parts, that every manslayer may flee thither. (4) And this is the case of the manslayer, that shall flee thither and live: whoso killeth his neighbour unawares, and hated him not in time past; (5) as when a man goeth into the forest with his neighbour to hew wood, and his hand fetcheth a stroke with the axe to cut down the tree, and the head slippeth from the helve, and lighteth upon his neighbour, that he die; he shall flee unto one of these cities and live; (6) lest the avenger of blood pursue the manslayer, while his heart is hot, and overtake him, because the way is long, and smite him mortally; whereas he was not deserving of death, inasmuch as he hated him not in time past. (7) Wherefore I command thee, saying: ‘Thou shalt separate three cities for thee.’ (8) And if the LORD thy God enlarge thy border, as He hath sworn unto thy fathers, and give thee all the land which He promised to give unto thy fathers— (9) if thou shalt keep all this commandment to do it, which I command thee this day, to love the LORD thy God, and to walk ever in His ways—then shalt thou add three cities more for thee, beside these three; (10) that innocent blood be not shed in the midst of thy land, which the LORD thy God giveth thee for an inheritance, and so blood be upon thee. (11) But if any man hate his neighbour, and lie in wait for him, and rise up against him, and smite him mortally that he die; and he flee into one of these cities; (12) then the elders of his city shall send and fetch him thence, and deliver him into the hand of the avenger of blood, that he may die. (13) Thine eye shall not pity him, but thou shalt put away the blood of the innocent from Israel, that it may go well with thee.
אור שמח הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו
אמנם כפי הנראה דכל עיקר דין מקלט הוא מטעם שמא יהרגנו גואל הדם, א"כ שפיר אמר ר' יוחנן ריש מכות (ב' ע"ב), ומה הוא שעשה מעשה במזיד אינו גולה, לפי שהגואל הדם מותר להרגו בכ"מ, הן שלא עשו במזיד מעשה, דכאשר זמם ולא כאשר עשה, א"כ לא שייך גואל הדם, שעדיין חי הוא, ולמה יגלו, וע"כ דאף במקום דלא שייך דין גואלי הדם הו"א דיגלו משום כפרה, כדפריך תלמודין (שם), וכן מוכח דישראל שהרג בשגגה את העבד גולה, אף על גב דעבד אין לו חייס ומותר בבתו (סנהדרין נ"ח ע"ב), ומאן איהו גואל דמו, הא כתב רבינו בריש הלכות אלו (פרק א' הלכה ב') דכל הראוי לירושה הוי גואל הדם, ומאן איהו יורשי העבד, ועיין בנזיר (דף ס"א ע"ב ד"ה אי הכי) בשיטה, וע"כ דגולה משום כפרה, וכן מהא דנגמר דינו ומת מוליכין עצמותיו לשם (מכות י"א ע"ב), הרי דמשום כפרה מגלין אותו. ואולי יש ליישב בזה דברי רבינו (בה"ג) בהא דאם הרג גר תושב את העבד גולה, דכתיב והיו לכם הערים למקלט מגואל, ודריש (שם ט' ע"א) לכם ולא לגר תושב, הוא שגר תושב אינו נקלט מגואל הדם, ונהרג, דלזה דין כל ישראל כגואלים, לכן גר תושב שהרג העבד שאין לו דין גואל הדם אינו נהרג, רק גולה, כמש"כ רבינו, ועיין כסף משנה, ולכן שפיר כתבו בתוספות ריש מכות (ב' ע"א) ד"ה מעידין כו' שחייב גלות, דבשותק ואינו טוען מזיד הייתי גולה אף על פי דאין אדם מתחייב על פי עצמו, משום דאם מזיד יהרגנו גואל הדם בכל מקום ונמצא דפוטר עצמו מיד גואל הדם, ולא מתחייב עצמו, ודוק:
ערוך לנר מסכת מכות דף ח עמוד ב
בגמרא בשוגג נמי ליגלי קמ"ל. הריטב"א מפרש כיון דגלות כפרה הוא א"כ ה"א כיון דבשגגת סייף ניתן לכפרה כש"כ שגגת חנק הקל, וא"כ מדאצטריך קרא למעוטי ע"כ דפשיטא דגלות כפרה הוא ולא עונש, וכן אמרינן ג"כ לעיל (ב ב). ולפ"ז יש להסתפק אשה שהמיתה אי גולה או לא, דודאי אי גלות עונש הוא אזי השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, אבל השתא דגלות כפרה הוא י"ל דמיעט קרא מדכתיב לבני ישראל ולגר ולתושב תהיינה ששערי המקלט מגואל, וכמו דדרשינן לקמן מוהי' לכם לכם ולא לגריםה"נ דדרשינן הכא לבני ישראל ולא לבנות ישראל, וכמו דדרש כן ג"כ במנחות (סא ב) בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות אף דסמיכה ג"כ לכפרה כדכתיב וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו:
מידי גלות קא מכפרא. תימה אין ה"נ מדאמר בריש מכילתין (דף ב:) הם שלא עשו מעשה לגלו כי היכי דתהוי להו כפרה אלמא גלות מכפרת וי"ל דהכא כפרה לפטרו מגלות קאמר דהא בעי למילף דמי שלא גלה עדיין דמיתת כ"ג תועיל לפטרו מגלות מק"ו הלכך שפיר משני מידי גלות מכפרת מיתת כ"ג מכפרת פירוש מיפטרא מגלות שהרי אפילו לא גלה אלא יום אחד ומת הכ"ג הוא חוזר ואילו לא מת הכהן אפילו שהה שם זמן מרובה אינו יוצא על כרחך כפרה זו במיתת כהן תלויה כדפירשתי כן נראה למשי"ח:
חידושי הריטב"א מסכת מכות דף יא עמוד ב
מידי גלות קא מכפר. פי' לאו דגלות לא מכפרא כלל דודאי בכל מקום גלות מכפרת ולא לחנם אמרה תורה שיגלה לכאן, אלא לומר דגלות לא מכפרא ליה להחזירו לפטרו מגואל הדם, ומיתת כ"ג היא דעבדא כפרה לחודא.
ערוך לנר מסכת מכות דף יא עמוד ב
בגמרא מיתת כהן הוא דמכפרה. עיין בתוס' (ד"ה מידי גלות) ובריטב"א. ואכתי לפי דבריהם לענ"ד לא מיושב מה דקאמר מידי גלות קא מכפרה, דממנ"פ אם גלות לא מועיל כלל לכפרה למה צריך לגלות, ולמה לא תכפר עליו מיתת כה"ג ג"כ כשיושב בעירו,וכמו שהעיר הריטב"א. ועוד, הרי בפי' אמרינן לעיל ליגלו כי היכי דליהוו להו כפרה וכקושית התוס'. ואם הגלות מועיל ג"כ לכפרה רק שלא יגמר הכפרה אלא במיתת הכה"ג א"כ אכתי היאך יליף אביי ק"ו ומה מי שגלה כבר וכו' הרי מי שגלה כבר נצטרף כפרת גלות לכפרת כה"ג משא"כ מי שלא גלה עדיין:
והנלענ"ד בזה דשני מיני כפרות יש בזה, כפרת תליי' וכפרה בהחלט. והנה גם באשם תלוי כתיב וכפר עליו הכהן, וכפרה זו ודאי אינה כפרה גמורה דהא אם נודע לו שחטא אחר שהביא אשם תלוי צריך להביא חטאת כדאמרינן בכריתות, א"כ כפרה זו אינה רק כפרת תליי' מן היסורין עד שיודע לו ויביא החטאת שמכפר עליו לגמרי. כמו כן צריך ברוצח בשוגג כפרת תליי' להגן עליו מן היסורין באשר שחטא חטא גדול כזה שהרג נפש, עד שימות הכה"ג ויתכפר כפרה גמורה. ולכן א"ש דקרי לגלות ג"כ כפרה ומכל מקום א"ש ג"כ ק"ו דאביי, שהרי גם באשם תלוי הדין כן דאם נודע לו שחטא קודם שהביא אשם תלוי אינו מביא רק חטאתו ולא צריך שוב עוד לכפרת אשם תלוי, כמו כן הכא כשבא הכפרה גמורה של מיתת הכהן קודם כפרת תליי' דגלות ל"צ עוד לכפרה זו:
חידושי הריטב"א מסכת מכות דף ב עמוד ב
ת"ר ד' דברים נאמרו בעדים זוממין וכו' אין משלמין את הכופר קסבר כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו. לפום פשטא נראה דהני לא חזו לכפרה, וקשה דאם כן מהאי טעמא לא ליגלו דהא גלות כפרה היא כדאיתא לעיל, ואילו לעיל אמרינן דאי לאו קרא דמיעטינהו מגלות הוה אמרינן דליגלו כי היכי דתיהוי להו כפרה, וי"ל דשאני גלות שאינו כפרה ממש ומיתת כהן גדול היא שמכפרת עליו כדאיתא בפרק הגולין (י"א ב'), ותדע שהרי אם יצא חוץ לתחום נהרג, ודבר המסור לבית דין הוא להגלותו, מה שאין כן בכופר שאין ממשכנין אותו כדאסקינן בבבא קמא (מ' א'), ולכך היינו סבורים לומר שזה יגלה ויעמוד באותו ספק של הריגה, ואחרי כן יתכפר במיתת כהן גדול, אי לאו דגלי קרא דלא ליגלי, כן פירש הרמב"ן ז"ל וגם בתוספות.
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה רכד
והמצוה הרכ"ד היא שצונו להכות ברצועה העוברים על מצות מיוחדות והוא אמרו יתע' (תצא כה) והפילו השופט והכהו לפניו.
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה רכה
והמצוה הרכ"ה היא שצונו להוציא מכה נפש בשגגה מעירו לערי מקלט והוא אמרו יתעלה (מסעי לה כה) וישב שם עד מות הכהן הגדול.
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה רכו
והמצוה הרכ"ו היא שצונו להרוג את העוברים על קצת המצות בסייף
מהרש"א חידושי אגדות מסכת מכות דף י עמוד ב
א' הרג שוגג וא' הרג מזיד כו'. זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד כו'. אבל על זה שנהרג בשוגג הראשון לא קאמר שהרג במזיד שאולי חטא אחר היה בו שנתחייב דין שמים שע"כ לא היה ע"פ עדים אבל זה שנהרג ע"פ עדים היה חייב מיתה כדין אדם שהרג כבר במזיד ולעיל כתבנו בחידושי הלכות לפי דרך התוס' בההיא דגלעד נפישי רוצחים דהרבה מזידים נהרגו ע"י שוגג א' ע"ש ומיהו בשוגג הראשון צ"ל ע"כ כמ"ש הכא לגבי מזיד דע"י חטא אחר שזמן לו כן שוגג הראשון ולא גלה לפי שלא היה עדים בדבר ונזדמן לפונדק א' שהרג בשוגג ע"י עדים עד שהוצרך ליגלות וק"ק דמשמע מזה שהרג בשוגג בלא עדים שהוצרך ליגלות ולא ידענו על מה דהא הגלות לערי מקלט אינו רק מפני גואל הדם שיהרגנו ואם אין עדים בדבר היאך יהרגנו הגואל ואפשר לומר אם הוא מודה בדבר או שיתוודע הדבר ע"י קרובים ופסולים שפטור הגואל אם יהרגנו ודו"ק:
ערוך לנר מסכת מכות דף י עמוד ב
בגמרא ולזה אין עדים. המהרש"א בחידושי אגדות הקשה מה בכך שהשוגג לא גלה, כיון שאין עדים הרי לא יכול הגואל הדם להרגו. ותירץ דיש נפקותא כשיודה מעצמו שהרג או שיעידו כן קרובים ופסולים דבזה יש חוב גלות עליו אפילו בלא עדים, ע"ש. והנה מה שפשיטא למהרש"א בזה שאדם גולה ע"פ הודאת עצמו, אינה כן דעת הריטב"א לעיל (ב א) שמסופק בזה ולא הכריע אי יגלה ע"פ עצמו כיון שיבא לידי חיוב מיתה ע"י גואל הדם אם יצא מעיר מקלט. וגם מה שכתב המהרש"א שי"ל שגולה ע"פ קרובים ופסולים ואם יצא והרגו גואל הדם פטור לא נראה כן דעת הראשונים, שעל מה שכתב הרמב"ם (פ"ו ה"ה) דאם גלה ע"פ עד א' והרגו גואל הדם פטור השיג הראב"ד היאך נתיר דמו של הרוצח ע"פ עד א', והכס"מ כתב דגם כוונת הרמב"ם שיש כאן ב' עדים רק הם מיוחדים ע"ש, והרי קרובים ופסולים ודאי לא עדיפי מעד א':
אכן בלא"ה לא זכיתי להבין קושית המהרש"א, שהרי אמרינן לקמן (יב א) וכן אמרינן לעיל (ב ב) דגלות הוא לכפרה על שהרג הנפש, א"כ שפיר צריך לגלות אפילו אין עדים בדבר כי היכי דניהוי לי' כפרה על חטאו, וכיון שאין עדים שיכולים ב"ד לכופו לבקש כפרתו או שילך מפני מורא מגואל הדם הקב"ה מזמן שיהרוג בעדים בשוגג שיגלה ויהי' לו כפרה. וכן כתב בספר החנוך פ' מסעי (מצוה ת"י) שמפני ב' טעמים גולה, לכפרה ולהנצל מגואל הדם, ע"ש:
ספר החינוך מצוה תי
משרשי המצוה, לפי שעון הרציחה חמור עד מאד שבה השחתת העולם, עד שאמרו זכרונם לברכה שההורג נפש מזיד אפילו עשה כל המצוות אינו ניצול מן הדין, שנאמר [משלי כ"ח, י"ז], אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס, ולא ימלט, ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תיקון העולם במצוה, כמו שביאר הכתוב שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר לבלי יראו קרובי המוכה הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נועם.