(א) וידבר יי אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל. שאו הוא לשון התנשאות היינו שע"י המנין יהיה לכל אחד ואחד התנשאות וכל אחד יהיה מדוגל, כמ"ש (הושע ב',א') והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. והפסוק הזה נראה כסותר (יומא כ"ב:) כי בתחילה כתוב והיה מספר, משמע שיוכל להספר ואח"כ כתוב אשר לא ימד וכו'. אך באמת כלל ישראל הם בלא מספר, ומ"ש והיה מספר נאמר על פרטי נפשות מישראל שיהיה כל אחד מספר, היינו דבר שבמנין ויהיה חשוב בעיני הש"י, וכמ"ש (תהלים פ"ז,ו') יי יספור בכתוב עמים. ולציון יאמר איש ואיש יולד בה. יי יספור בכתוב עמים היינו כי על האומות ג"כ משגיח הקב"ה, אך לא על כל נפש בפרט רק על כולם בכלל לקיום המין. ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, היינו שמשגיח הקב"ה על כל נפש בפרט. וזה פי' והיה מספר שכל אחד יהיה נצרך, כי מתוך כלל ישראל ניכר גדולות הש"י ובאם נחסר אחד מכלל ישראל אז יחסר המזג. כמו שמציירין צורת המלך על כמה אלפים טבלאות ואם יאבד אחד מהם צורת המלך חסרה. ובעת שהיה נמנה כל אחד מישראל אז הוא הגדול שבכל ישראל כי כל ישראל הם חלק הש"י, כמ"ש (דברים ל"ב,ט') כי חלק יי עמו. וכל אחד ואחד הוא אחוז במדה אחת ממדותיו של הקב"ה, ובעת שהיה נמנה אז היה הש"י בזאת המדה שהוא אחוז בה וממילא הוא היה הגדול, ועי"ז יש לכל אחד מישראל התנשאות.
(1) Ad-nai spoke to Moses in the wilderness of Sinai, in the Tent of Meeting on the first day of the second month, in the second year following the exodus from the land of Egypt, saying: raise the head of the whole Israelite community. "Raise" is an expression of elevation - that is, through the counting every individual will feel heightened and supported, as we read (Hosea 2:1) 'and the number of the children of Israel will be like the sand of the sea, which will not be measured, and will not be counted." And this verse seems to contradict itself (see Bavli Yoma 22b) because the beginning says "And the number of the children of Israel will be" suggesting that it is possble to count them, and after that it says "Which cannot be measured etc". In fact, all of Israel is without number, and what is written "the number will be" is said over every single specific soul of Israel, that every single one will be counted, that is, something of consequence in the counting, and important in the eyes of the Holy One of Blessing, as it is written "Ad-nai will count in the register of peoples [that each was born there.]" (Psalms 87:6) "And to Zion it says: every person was born in her" (Psalms 87:5) - this is that God does providence also with the other peoples, just not specifically on every single soul, but on all as a whole. "And to Zion it says 'every person was born in her' - this means that the Holy One is interested in every single soul. And this is the explanation for "and the number will be" that every single person is needed, since through the community of Israel the greatnesses of the HolyOne are made known, and if one is missing then the demeanor is missing. This is similar to when they draw the face of the king in thousands of tablets, and if one is missing - something of the face of the king is missing. And at the moment that one is counted in Israel he is the greatest of all Israel, since all Israel is a piece of the Holy One of Blessing, as it is written "A piece of Ad-nai is His people" (Deuteronomy 32:9) and every single one holds within oneself one of the aspects of the Holy One of Blessing, and at the moment s/he is counted then the Holy One was in that aspect that s/he is held by and therefore s/he is the greatest - and through this every single person of Israel is heightened/elevated.
בשם הוי"ה כי שם הוי"ה מורה שהוא למעלה מן הזמן שהוא היה הוה ויהיה ברגע א' כמ"ש [בר"מ פרשת פנחס] וכן למעלה מבחי' מקום כי הוא מהוה תמיד את כל בחי' המקום כולו מלמעלה עד למטה ולד' סטרין. והנה אף על פי שהוא ית' למעלה מהמקום והזמן אף על פי כן הוא נמצא גם למטה במקום וזמן דהיינו שמתייחד במדת מלכותו שממנה נמשך ונתהווה המקום והזמן וזהו יחודא תתאה [שילוב הוי"ה באדנות ב"ה] דהיינו שמהותו ועצמותו יתברך הנקרא בשם אין סוף ברוך הוא מלא את כל הארץ ממש בזמן ומקום כי בשמים ממעל ובארץ ולד'.
The name Havaye indicates that He transcends time, for "He was, He is, and He will be at the same instant," as is explained [in Ra'aya Mehemna. on the Portion of Pinchas]; and likewise [is He] above space, for He continuously brings into existence all the dimensions of space everywhere, from the uppermost to the lowermost [regions] and in the four directions. Now, although He is supra-spatial and supra-temporal, nevertheless, He is also found below in space and time, that is, He unites with His attribute of Malchut from which space and time are derived and come into existence. And this is Yichudah Tataah, [the intertwining of (the letters of the name) Hava'ye with (the letters of the name) Adnut, blessed be He], i.e., His Essence and Being, may He be blessed, which is called by the name En Sof ("Infinite"), completely fills the whole earth temporally and spatially. In the heavens above and on the earth [below] and in the four directions, all are equally permeated with the light of the En Sof, blessed be He, for He is on the earth below exactly as in the heavens above.
(א) שמע ישראל יי אלקינו יי אחד, הכוונה של אחד של היחוד של קריאת שמע, לכוון שאין בכל העולם רק הקדוש ברוך הוא שמלא כל הארץ כבודו, ועיקר הכוונה, שהאדם ישים את עצמו לאין ואפס, ואין עיקרו רק הנשמה שבו, שהוא חלק אלקי ממעל, נמצא שאין בכל העולם רק הקדוש ברוך הוא אחד, ועיקר הכוונה באחד שיכוון שמלא כל הארץ כבודו, ואין שום דבר פנוי ממנו יתברך שמו: (לקוטים יקרים די"ד ע"ד).
We say, “Hear O Israel, the Lord is our God, the Lord is One.” When we say that “the Lord is One,” we mean that nothing other than God exists in all the universe. It is thus written, “The wjole earth is filled with His glory.” The main idea here is that a person should consider himself like absolutely nothing. He should realize that he has no essence other than his divine soul, and that this is a “portion of God from on high.” Therefore, nothing exists in the world except the absolute Unity which is God. The main idea of this unity is that “the whole earth is filled with His glory.” There is therefore absolutely nothing that is devoid of His essence.
(א) בכל תנועה נמצא הבורא יתברך שמו, שאי אפשר לעשות שום תנועה ולדבר שום דיבור בלי כח הבורא יתברך שמו וזהו (ישעיהו ו׳:ג׳ פסוק ג') מלא כל הארץ כבודו:
(כש"ט ח"ב ד"כ ע"א, לק"א ד"ג ע"ב.)
God is present in every moment. It is impossible to make any move or speak any word without His power. THis is the meaning of the verse, “The whole earth is filled with His glory.” It is written, “The whole earth with His Glory.” This means that even the physical world is one of God’s garments. The verse therefore says that “the whole earth is filled with His glory” — even the physical. “Glory” alludes to a Garment.
(ה) אנכי יי אלקיך. ולא נאמר אני, כי אילו היה כתיב אני, היה משמע שגילה אז הקב"ה לישראל את כל אורו בשלימות ולא יוכלו אח"כ להעמיק בדבריו, כי כבר גילה הכל, אך הכ"ף מורה שאינו בשלימות ורק דמות ודמיון הוא להאור שיגלה הקב"ה לעתיד, וכל מה שישיג האדם יותר עמקות בד"ת יראה שעד עכשיו היה בחושך. וע"ז מרמז היום והלילה, היום היינו שהש"י פותח שערי החכמה לאדם והלילה היינו שלא ידמה האדם שהשיג הכל בשלימות, כי כל מה שהשיג הוא כלילה נגד היום הבא אחריו וכן לעולם, וממילא הכל הוא לילה נגד האור שיפתח הקב"ה לעתיד. וזה שנסמך מאמר לא תעשה לך פסל ואיתא בזוה"ק (שמות פ"ז:) משום דכתיב פסל לך ע"כ נאמר לא תעשה לך פסל ולא תעביד לך אורייתא אוחרא. והענין בזה כי מלת פסל הוא דבר מחותך במדה וקצב ובהשלמה בלי חסרון שום דבר בעולם וזאת אינו נמצא רק בתורת מרע"ה, אבל בשכל אנושי אין באפשר לתקן דבר כזה בשלימות הגמור, כמו דאיתא (בגמ')[רות רבה פרשה ג',ב'] שאמר ליה קיסר לר' יהושע בן חנניא גם אני יכול לעשות תורה כמשה וגזר שלא יבערו אש ג' ימים ובתוך כן ראה עשן יוצא מבית אחד והשיב לו הקיסר כי שר אחד חלה והוכרח להתיר לו. והאמנם כי גם אצלינו הדין ע"פ תורתנו הקדושה כי פקוח נפש דוחה שבת, אך החילוק כי המחלל שבת ע"פ פקוח נפש אינו מתנגד לתוה"ק, כי גם זאת נצטוינו שפקוח נפש ידחה שבת. וכן בכל מקום שהוא עת לעשות ליי נרמז הציוי של הפרו תורתך ולכן התורה כוללת כל הרפתקאות שיעברו, ואורה מקיף כל האופנים וכל ההתהוות שאפשר להתהוות, וזה אין בכח שום אדם לעשות, וזה שמפרש בזוה"ק על לא תעשה לך פסל היינו במצות עשה, וכל תמונה הוא במצות ל"ת, כי לא נגלה לאדם שום דבר עד תכליתו.
(5) The text does not say “Ani,” for if it had done so, it would have suggested that the Holy One Blessed Be He revealed all of His light to Israel, in its fullness, and that thereafter they would not have been able to go deeper in His words, for He had already revealed everything. Thus the kaf [separating ani from anochi – ed.] teaches that it was not in its fullness, but rather an image, a likeness, of the light that God will reveal in the future. And all that a man will grasp in going deeper in the words of Torah will show that, until this point, he was in darkness. Day and night suggest this reality. The day is when God opens the gates of wisdom to people. The night is so that the person will not think that he has grasped everything in its entirety. For all that he has grasped is like the nighttime, when compared to the daytime that will come afterwards. And so it always is. Thus everything is nighttime in comparison to the light that God will open up in the future. This is what is suggested by the conjunction of the verse “Do not make an idol (pesel).” The Zohar teaches that “this verse is taught on account of the [later verse], ‘Make for yourself (p’sol l’cha) [two tablets],’--therefore, do not make an idol, and do not make yourself a servant of another Torah.” The idea here is that the word pesel means something which is cut, delimited, finished and without anything missing. But this is only found in the Torah of Moses. In human thought, nothing can be finished and made completely whole. As the Midrash (Ruth Rabbah 3:2) tells: Caesar said to Rabbi Joshua ben Hanania, “I am also able to make a Torah like Moses.” And he decreed that no one light a fire for three days. But in those three days he saw smoke coming from a certain house. The Caesar was told that one of his ministers was ill, and he decided to allow [the minister to make the fire in his house]. Of course, in our holy Torah we have this same rule, that saving a life outweighs Shabbat. But the difference is that one who desecrates Shabbat to save a life does not transgress the holy Torah, because the commandment to do so is part of the Torah. Likewise, in every place in which we invoke “When it is time to do for God,” we have a hint of “abrogate your law” (Ps. 119:12). Thus the Torah contains within it all of its own future abrogations, and its light encompasses all contingencies and all circumstances that could possibly come to be. No man has the power to do this. This is how the Zohar interprets “Do not make a pesel” – this refers to the positive commandments. “Or image” – this refers to the negative commandments. For nothing is revealed to any person in its entirety.
(א) ג וְדַע, שֶׁבְּחִינָה זוֹ, הַיְנוּ בְּחִינַת אֶחָד, זֶה הוּא בְּחִינַת הַתַּכְלִית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (זכריה י״ד:ט׳): בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יי אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וּבַיּוֹם הַהוּא, הַיְנוּ הַתַּכְלִית. וְהוּא בְּחִינַת כֻּלּוֹ טוֹב, כִּי אֶחָד הוּא כֻּלּוֹ טוֹב, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים נ) עַל פָּסוּק זֶה: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יי אֶחָד וְכוּ' – אַטּוּ הָאִדְּנָא לָאו אֶחָד הוּא, אֶלָּא הָאִדְּנָא מְבָרְכִין עַל הָרָעָה – דַּיַּן אֱמֶת, וְעַל הַטּוֹבָה – הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב, אֲבָל לֶעָתִיד יְבָרְכוּ עַל הַכֹּל הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב. נִמְצָא, שֶׁבְּחִינַת אֶחָד הוּא הַתַּכְלִית, וְהוּא כֻּלּוֹ טוֹב, כִּי הַתַּכְלִית הוּא כֻּלּוֹ טוֹב.
(ב) כִּי אֲפִלּוּ כָּל הַצָּרוֹת וְהַיִּסּוּרִין וְהָרָעוֹת הָעוֹבְרִין עַל הָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, אִם יִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית – בְּוַדַּאי אֵינָם רָעוֹת כְּלָל, רַק טוֹבוֹת גְּדוֹלוֹת. כִּי בְּוַדַּאי כָּל הַיִּסּוּרִין בָּאִים בְּכַוָּנָה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְטוֹבָתוֹ, אִם לְהַזְכִּירוֹ שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, אִם לְמָרֵק עֲווֹנוֹתָיו. וְאִם כֵּן הַיִּסּוּרִין הֵם טוֹבוֹת גְּדוֹלוֹת, כִּי כַּוָּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא בְּוַדַּאי רַק לְטוֹבָה.
(ג) נִמְצָא, שֶׁבְּכָל הָרָעוֹת וְהַיִּסּוּרִין שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, אִם יִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, הַיְנוּ כַּוָּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לֹא יִהְיֶה לוֹ יִסּוּרִין כְּלָל, רַק אַדְּרַבָּא יִתְמַלֵּא שִׂמְחָה מִגֹּדֶל רֹב הַטּוֹבָה, שֶׁיִּסְתַּכֵּל בְּתַכְלִית הַיִּסּוּרִין הַלָּלוּ. כִּי הַתַּכְלִית הוּא כֻּלּוֹ טוֹב, כֻּלּוֹ אֶחָד כַּנַּ"ל.
(ד) וּבֶאֱמֶת אֵין שׁוּם רַע בָּעוֹלָם, רַק כֻּלּוֹ טוֹב. אַךְ עִקַּר הַצַּעַר שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם מֵהַיִּסּוּרִין שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו, חַס וְשָׁלוֹם, הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁלּוֹקְחִין מֵהָאָדָם הַדַּעַת, עַד שֶׁאֵין יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב, וְאָז מַרְגִּישׁ צַעַר וּכְאֵב הַיִּסּוּרִין. כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת, וּמִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, אֵינוֹ מַרְגִּישׁ כְּלָל הַצַּעַר שֶׁל הַיִּסּוּרִין כַּנַּ"ל.
(ה) וּבָזֶה תָּבִין דָּבָר נֶעְלָם וְנִסְתָּר, מַה שֶּׁנִּטְבָּע בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִין גְּדוֹלִים, רַחֲמָנָא לִצְלָן, כְּגוֹן לְמָשָׁל כְּשֶׁחוֹתְכִין אֵיזֶה אֵיבָר לָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי סוֹתֵם וְעוֹצֵם אֶת עֵינָיו בְּחֹזֶק.
(ו) כִּי זֶה אָנוּ רוֹאִים בְּחוּשׁ, כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לְהִסְתַּכֵּל עַל דָּבָר שֶׁהוּא רָחוֹק מִמֶּנּוּ, אֲזַי סוֹתֵם אֶת עֵינָיו, וּמְצַמְצֵם וּמְכַוֵּץ הָרְאוּת, כְּדֵי לְכַוֵּן הָרְאוּת אֶל הַדָּבָר הָרָחוֹק שֶׁרוֹצֶה לִרְאוֹת. וְזֶה מֵחֲמַת כִּי הָרְאוּת הוּא מְשָׁרֵת וְשָׁלִיחַ שֶׁל הַמֹּחַ, לְהָבִיא הַדָּבָר שֶׁרוֹאֶה לְתוֹךְ הַמֹּחַ.
(1) 3. And know! this aspect—i.e., the oneness—is itself the ultimate goal, as it is written (Zechariah 14:9), “On that day God will be One and His Name will be One.” “On that day” refers to the ultimate goal [of Creation]. This is the aspect of entirely good, since oneness is entirely good. As our Sages, of blessed memory, commented on this verse: “On that day God will be One…”—Does this mean that now He is not One? However, presently the blessing we recite over the bad is “[Blessed is] the true Judge,” while over the good [we bless] “Who is good and beneficent.” But in time to come, they will recite the blessing “Who is good and beneficent” for everything (Pesachim 50a). We see from this that oneness is the ultimate goal. It is also entirely good, since the ultimate goal is entirely good.
(2) Thus even all the troubles, suffering and evil that befall a person, God forbid, if he focuses on the ultimate purpose, he will surely see that they are not bad at all, but actually great good. Certainly God intentionally sends all suffering for his benefit, whether to remind him to repent, or to cleanse him of his sins. If so, the suffering is very beneficial, because God’s intention is without doubt only for good.
(3) Thus we see that whatever evil and suffering a person experiences, God forbid, if he focuses on the ultimate purpose—i.e., God’s intention—he will not experience it as suffering at all. On the contrary, he will be filled with joy as a result of the abundant good that comes with focusing on the ultimate purpose of this suffering. For the ultimate purpose is entirely good, entirely one, as explained above.
(4) And in truth, there is no evil whatsoever in the world; everything is only good. The pain a person nonetheless experiences because of his suffering, God forbid, is only because his awareness is taken from him, so that he is unable to focus on the ultimate purpose, which is entirely good. It is then that he feels the pain and torment of the suffering. For when he possesses awareness and focuses on the ultimate purpose, he does not feel the pain of the suffering at all, as explained above.
(5) Through this you can understand an inexplicable thing: why the instinctive human response when experiencing severe pain, God spare us—as for example when one of a person’s limbs is being amputated—is for one to close one’s eyes and shut them tightly.
(6) Empirically we know that when a person wants to look at some distant object, he squints; he contracts and narrows his vision in order to focus on the faraway object he wants to see. This is because vision is the mind’s attendant and its emissary for bringing the observed object into the brain.