(א) וַיְהִי֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם וּמֶ֖לֶךְ אֵ֣ין בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיְהִ֣י ׀ אִ֣ישׁ לֵוִ֗י גָּ֚ר בְּיַרְכְּתֵ֣י הַר־אֶפְרַ֔יִם וַיִּֽקַּֽח־לוֹ֙ אִשָּׁ֣ה פִילֶ֔גֶשׁ מִבֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָֽה׃ (ב) וַתִּזְנֶ֤ה עָלָיו֙ פִּֽילַגְשׁ֔וֹ וַתֵּ֤לֶךְ מֵֽאִתּוֹ֙ אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יהָ אֶל־בֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וַתְּהִי־שָׁ֕ם יָמִ֖ים אַרְבָּעָ֥ה חֳדָשִֽׁים׃ (ג) וַיָּ֨קָם אִישָׁ֜הּ וַיֵּ֣לֶךְ אַחֲרֶ֗יהָ לְדַבֵּ֤ר עַל־לִבָּהּ֙ להשיבו [לַהֲשִׁיבָ֔הּ] וְנַעֲר֥וֹ עִמּ֖וֹ וְצֶ֣מֶד חֲמֹרִ֑ים וַתְּבִיאֵ֙הוּ֙ בֵּ֣ית אָבִ֔יהָ וַיִּרְאֵ֙הוּ֙ אֲבִ֣י הַֽנַּעֲרָ֔ה וַיִּשְׂמַ֖ח לִקְרָאתֽוֹ׃ (ד) וַיֶּחֱזַק־בּ֤וֹ חֹֽתְנוֹ֙ אֲבִ֣י הַֽנַּעֲרָ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב אִתּ֖וֹ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיֹּאכְלוּ֙ וַיִּשְׁתּ֔וּ וַיָּלִ֖ינוּ שָֽׁם׃ (ה) וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הָרְבִיעִ֔י וַיַּשְׁכִּ֥ימוּ בַבֹּ֖קֶר וַיָּ֣קָם לָלֶ֑כֶת וַיֹּאמֶר֩ אֲבִ֨י הַֽנַּעֲרָ֜ה אֶל־חֲתָנ֗וֹ סְעָ֧ד לִבְּךָ֛ פַּת־לֶ֖חֶם וְאַחַ֥ר תֵּלֵֽכוּ׃ (ו) וַיֵּשְׁב֗וּ וַיֹּאכְל֧וּ שְׁנֵיהֶ֛ם יַחְדָּ֖ו וַיִּשְׁתּ֑וּ וַיֹּ֜אמֶר אֲבִ֤י הַֽנַּעֲרָה֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ הֽוֹאֶל־נָ֥א וְלִ֖ין וְיִטַ֥ב לִבֶּֽךָ׃ (ז) וַיָּ֥קָם הָאִ֖ישׁ לָלֶ֑כֶת וַיִּפְצַר־בּוֹ֙ חֹתְנ֔וֹ וַיָּ֖שָׁב וַיָּ֥לֶן שָֽׁם׃ (ח) וַיַּשְׁכֵּ֨ם בַּבֹּ֜קֶר בַּיּ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֮ לָלֶכֶת֒ וַיֹּ֣אמֶר ׀ אֲבִ֣י הַֽנַּעֲרָ֗ה סְעָד־נָא֙ לְבָ֣בְךָ֔ וְהִֽתְמַהְמְה֖וּ עַד־נְט֣וֹת הַיּ֑וֹם וַיֹּאכְל֖וּ שְׁנֵיהֶֽם׃ (ט) וַיָּ֤קָם הָאִישׁ֙ לָלֶ֔כֶת ה֥וּא וּפִילַגְשׁ֖וֹ וְנַעֲר֑וֹ וַיֹּ֣אמֶר ל֣וֹ חֹתְנ֣וֹ אֲבִ֣י הַֽנַּעֲרָ֡ה הִנֵּ֣ה נָא֩ רָפָ֨ה הַיּ֜וֹם לַעֲרֹ֗ב לִֽינוּ־נָ֞א הִנֵּ֨ה חֲנ֤וֹת הַיּוֹם֙ לִ֥ין פֹּה֙ וְיִיטַ֣ב לְבָבֶ֔ךָ וְהִשְׁכַּמְתֶּ֤ם מָחָר֙ לְדַרְכְּכֶ֔ם וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽךָ׃ (י) וְלֹֽא־אָבָ֤ה הָאִישׁ֙ לָל֔וּן וַיָּ֣קָם וַיֵּ֗לֶךְ וַיָּבֹא֙ עַד־נֹ֣כַח יְב֔וּס הִ֖יא יְרוּשָׁלִָ֑ם וְעִמּ֗וֹ צֶ֤מֶד חֲמוֹרִים֙ חֲבוּשִׁ֔ים וּפִילַגְשׁ֖וֹ עִמּֽוֹ׃ (יא) הֵ֣ם עִם־יְב֔וּס וְהַיּ֖וֹם רַ֣ד מְאֹ֑ד וַיֹּ֨אמֶר הַנַּ֜עַר אֶל־אֲדֹנָ֗יו לְכָה־נָּ֛א וְנָס֛וּרָה אֶל־עִֽיר־הַיְבוּסִ֥י הַזֹּ֖את וְנָלִ֥ין בָּֽהּ׃ (יב) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲדֹנָ֔יו לֹ֤א נָסוּר֙ אֶל־עִ֣יר נָכְרִ֔י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵ֑נָּה וְעָבַ֖רְנוּ עַד־גִּבְעָֽה׃ (יג) וַיֹּ֣אמֶר לְנַעֲר֔וֹ לְךָ֥ וְנִקְרְבָ֖ה בְּאַחַ֣ד הַמְּקֹמ֑וֹת וְלַ֥נּוּ בַגִּבְעָ֖ה א֥וֹ בָרָמָֽה׃ (יד) וַיַּעַבְר֖וּ וַיֵּלֵ֑כוּ וַתָּבֹ֤א לָהֶם֙ הַשֶּׁ֔מֶשׁ אֵ֥צֶל הַגִּבְעָ֖ה אֲשֶׁ֥ר לְבִנְיָמִֽן׃ (טו) וַיָּסֻ֣רוּ שָׁ֔ם לָב֖וֹא לָל֣וּן בַּגִּבְעָ֑ה וַיָּבֹ֗א וַיֵּ֙שֶׁב֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וְאֵ֥ין אִ֛ישׁ מְאַסֵּֽף־אוֹתָ֥ם הַבַּ֖יְתָה לָלֽוּן׃ (טז) וְהִנֵּ֣ה ׀ אִ֣ישׁ זָקֵ֗ן בָּ֣א מִֽן־מַעֲשֵׂ֤הוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ בָּעֶ֔רֶב וְהָאִישׁ֙ מֵהַ֣ר אֶפְרַ֔יִם וְהוּא־גָ֖ר בַּגִּבְעָ֑ה וְאַנְשֵׁ֥י הַמָּק֖וֹם בְּנֵ֥י יְמִינִֽי׃ (יז) וַיִּשָּׂ֣א עֵינָ֗יו וַיַּ֛רְא אֶת־הָאִ֥ישׁ הָאֹרֵ֖חַ בִּרְחֹ֣ב הָעִ֑יר וַיֹּ֨אמֶר הָאִ֧ישׁ הַזָּקֵ֛ן אָ֥נָה תֵלֵ֖ךְ וּמֵאַ֥יִן תָּבֽוֹא׃ (יח) וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו עֹבְרִ֨ים אֲנַ֜חְנוּ מִבֵּֽית־לֶ֣חֶם יְהוּדָה֮ עַד־יַרְכְּתֵ֣י הַר־אֶפְרַיִם֒ מִשָּׁ֣ם אָנֹ֔כִי וָאֵלֵ֕ךְ עַד־בֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וְאֶת־בֵּ֤ית יְהוָה֙ אֲנִ֣י הֹלֵ֔ךְ וְאֵ֣ין אִ֔ישׁ מְאַסֵּ֥ף אוֹתִ֖י הַבָּֽיְתָה׃ (יט) וְגַם־תֶּ֤בֶן גַּם־מִסְפּוֹא֙ יֵ֣שׁ לַחֲמוֹרֵ֔ינוּ וְ֠גַם לֶ֣חֶם וָיַ֤יִן יֶשׁ־לִי֙ וְלַֽאֲמָתֶ֔ךָ וְלַנַּ֖עַר עִם־עֲבָדֶ֑יךָ אֵ֥ין מַחְס֖וֹר כָּל־דָּבָֽר׃ (כ) וַיֹּ֨אמֶר הָאִ֤ישׁ הַזָּקֵן֙ שָׁל֣וֹם לָ֔ךְ רַ֥ק כָּל־מַחְסוֹרְךָ֖ עָלָ֑י רַ֥ק בָּרְח֖וֹב אַל־תָּלַֽן׃ (כא) וַיְבִיאֵ֣הוּ לְבֵית֔וֹ וַיָּ֖בָול לַחֲמוֹרִ֑ים וַֽיִּרְחֲצוּ֙ רַגְלֵיהֶ֔ם וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃ (כב) הֵמָּה֮ מֵיטִיבִ֣ים אֶת־לִבָּם֒ וְהִנֵּה֩ אַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֣י בְנֵֽי־בְלִיַּ֗עַל נָסַ֙בּוּ֙ אֶת־הַבַּ֔יִת מִֽתְדַּפְּקִ֖ים עַל־הַדָּ֑לֶת וַיֹּאמְר֗וּ אֶל־הָ֠אִישׁ בַּ֣עַל הַבַּ֤יִת הַזָּקֵן֙ לֵאמֹ֔ר הוֹצֵ֗א אֶת־הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־בָּ֥א אֶל־בֵּיתְךָ֖ וְנֵדָעֶֽנּוּ׃ (כג) וַיֵּצֵ֣א אֲלֵיהֶ֗ם הָאִישׁ֙ בַּ֣עַל הַבַּ֔יִת וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם אַל־אַחַ֖י אַל־תָּרֵ֣עוּ נָ֑א אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁר־בָּ֞א הָאִ֤ישׁ הַזֶּה֙ אַל־בֵּיתִ֔י אַֽל־תַּעֲשׂ֖וּ אֶת־הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת׃ (כד) הִנֵּה֩ בִתִּ֨י הַבְּתוּלָ֜ה וּפִֽילַגְשֵׁ֗הוּ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אוֹתָם֙ וְעַנּ֣וּ אוֹתָ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ם הַטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם וְלָאִ֤ישׁ הַזֶּה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ דְּבַ֖ר הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת׃ (כה) וְלֹֽא־אָב֤וּ הָאֲנָשִׁים֙ לִשְׁמֹ֣עַֽ ל֔וֹ וַיַּחֲזֵ֤ק הָאִישׁ֙ בְּפִ֣ילַגְשׁ֔וֹ וַיֹּצֵ֥א אֲלֵיהֶ֖ם הַח֑וּץ וַיֵּדְע֣וּ א֠וֹתָהּ וַיִּֽתְעַלְּלוּ־בָ֤הּ כָּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וַֽיְשַׁלְּח֖וּהָ בעלות [כַּעֲל֥וֹת] הַשָּֽׁחַר׃ (כו) וַתָּבֹ֥א הָאִשָּׁ֖ה לִפְנ֣וֹת הַבֹּ֑קֶר וַתִּפֹּ֞ל פֶּ֧תַח בֵּית־הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־אֲדוֹנֶ֥יהָ שָּׁ֖ם עַד־הָאֽוֹר׃ (כז) וַיָּ֨קָם אֲדֹנֶ֜יהָ בַּבֹּ֗קֶר וַיִּפְתַּח֙ דַּלְת֣וֹת הַבַּ֔יִת וַיֵּצֵ֖א לָלֶ֣כֶת לְדַרְכּ֑וֹ וְהִנֵּ֧ה הָאִשָּׁ֣ה פִֽילַגְשׁ֗וֹ נֹפֶ֙לֶת֙ פֶּ֣תַח הַבַּ֔יִת וְיָדֶ֖יהָ עַל־הַסַּֽף׃ (כח) וַיֹּ֧אמֶר אֵלֶ֛יהָ ק֥וּמִי וְנֵלֵ֖כָה וְאֵ֣ין עֹנֶ֑ה וַיִּקָּחֶ֙הָ֙ עַֽל־הַחֲמ֔וֹר וַיָּ֣קָם הָאִ֔ישׁ וַיֵּ֖לֶךְ לִמְקֹמֽוֹ׃ (כט) וַיָּבֹ֣א אֶל־בֵּית֗וֹ וַיִּקַּ֤ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֙לֶת֙ וַיַּחֲזֵ֣ק בְּפִֽילַגְשׁ֔וֹ וַֽיְנַתְּחֶ֙הָ֙ לַעֲצָמֶ֔יהָ לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר נְתָחִ֑ים וַֽיְשַׁלְּחֶ֔הָ בְּכֹ֖ל גְּב֥וּל יִשְׂרָאֵֽל׃ (ל) וְהָיָ֣ה כָל־הָרֹאֶ֗ה וְאָמַר֙ לֹֽא־נִהְיְתָ֤ה וְלֹֽא־נִרְאֲתָה֙ כָּזֹ֔את לְמִיּ֞וֹם עֲל֤וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה שִֽׂימוּ־לָכֶ֥ם עָלֶ֖יהָ עֻ֥צוּ וְדַבֵּֽרוּ׃ (פ)
(א) פרשה אחת עשרה בספור ענין פלגש בגבעה ומה שנלחמו בני ישראל עליו. תחלת הפרשה ויהי בימים ההם וגו', עד ואיש ישראל נשבע במצפה, והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
ב) השאלה הראשונה איך נתקבצו ישראל (כמו שאמר ויצאו כל בני ישראל ותקהל העדה כאיש אחד למדן ועד באר שבע וארץ הגלעד אל ה' המצפה) קודם שידעו אמתת הענין? והיה רצוי שבשמעם הדבר הרע ישלחו ראשונה אנשים לשבט בנימין לאמר מה הרעה הזאת אשר נהייתה בכם ועתה תנו האנשים וגו', וכאשר בני בנימין לא יאבו ולא ישמעו אליהם אז היה ראוי שיתקבצו להענישם, ובני ישראל לא עשו כן, כי נתקבצו ראשונה ואחר כך שלחו האנשים אליהם לחקור הדבר, הלא ראית שבימי יהושע כאשר שמעו ישראל שבנו בני ראובן וגד וחצי שבט המנשה המזבח על שפת הירדן, עם היות שאמרו לעלות עליהם לצבא הנה בפעל לא נתקבצו לעלות עליהם לצבא, אבל שלחו אליהם ראשונה פנחס והנשיאים בעדה לשמוע טענותיהם, ולמה אם כן לא עשו ישראל כן לבני בנימין?
השאלה השניה למה התעוררו בני ישראל להקבץ על החטא אשר נעשה בשבט בנימין? ואיך שלחו אליהם לאמר מה הרעה הזאת אשר נהיתה בכם ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם וגו'? וזה לא חטא ע"ז ולא היו הם בגדר עיר הנדחת אבל היה בגלוי עריות. ולא היה זה מוטל כי אם על שבט בנימין שמצוה על השבט לדון את שבטו, ואם בני בנימין לא יעשו בקרבם משפט, האלקים בשמים לתת לאיש כדבריו וכפרי מעלליו ולא היה מוטל על ישראל לבער הרע הזה מקרבם, כ"ש שלא שלחו לאמר לבנימין שיבערו הם את הרע מקרבם אבל שיתנו האנשים החטאים בידי שאר ישראל להענישם, ובאמת לא היה זה מן הדין. ואם נאמר שחטא ישראל בשאלה הזאת כדברי הרמב"ן, (פר' וירא דף י"ח ע"ד ודף י"ט ע"א) הנה יקשה עוד איך הכתוב לא ייחס אליו בזה עון? ואיך כששאלו לפני ה' האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי השיבם עלו? ובפעם השלישית שאלו גם כן האוסיף לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי אם אחדל והשיבם גם כן עלו כי מחר אתננו בידך, והיה ראוי שיאמר הש"י אליהם אל תעלו כי לא לכם המשפט הזה:
(ג) השאלה השלישית אפילו שנודה שבדין נתבקצו ישראל קודם שישלחו מלאכים ושבמשפט היה מוטל הדבר הזה על כל שבטי ישראל, עדין יקשה מאד ולמה ישראל הסכימו להרוג בני בנימין אחיהם על החטא שעשו בגבעה אנשים מועטים בני בליעל? האיש אחד יחטא ועל כל העדה יקצופו? כ"ש שכפי מה שזכר הרמב"ן (שם) אף החוטאים לא היו בני מות כפי הדין, כי עם היות מחשבתם רעה בראשונה אין הקב"ה מצרפה למעשה ואין ראוי שיענשו עליה, והנה כאשר הוציאו להם הפלגש לבדה שתקו ונתפייסו בה, והיא לא היתה אשת איש כי פלגש היתה וכבר זנתה עליו, והם לא כוונו להמיתה וגם לא מתה בידם. אבל זנו עמה וישלחוה כעלות השחר והלכה מאתם לבית אדוניה ואחר כך מתה, אולי נחלשה מרוב הביאות וכאשר ישבה בחוץ כעלות השחר זמן רב נכנס בה הקור המופלג ומתה, סוף דבר שבדין תורה האנשים החטאים לא היו מחוייבים מיתה, כל שכן כל אנשי השבט אשר לא שמעו ולא ראו. ואם נאמר שחטאו ישראל בזה, הנה יקשה מאד איך זקניהם וחכמיהם כהניהם ופנחס הנביא אשר בתוכם הסכימו בדבר? ואיך האל ית' אמר שיעלו לאותה מלחמה בהיותם שואלים אם אוסיף לגשת אם אחדל?
השאלה הרביעית אם היה שישראל נתקבצו בדין ולהם היה מוטל לזה, והסכימו להלחם בם כראוי ועשו כל מה שעשו כראוי וכמשפט, כמו שהסכים עליו האל ית' וצוום שיעשו אותה המלחמה, א"כ איך נגפו ישראל לפני בני בנימין ב' פעמים? ואם היתה (פעולתם) רצויה ומעשיה' לשום שמים ועשו מה שצום האל ית' איך היו נגפים והכו בהם בני בנימין הפושעים מכה רבה? והנה בענין סדום שהיה חטאם דומה לזה המטיר ה' עליהם גפרית ומלח והפך כל הערים האל באפו ובחמתו עם היותם מבני העמים, ובני בנימין שקבלו תורה ומצות וחטאו באותו חטא ונכשלו באותו עון ולא רצו לשוב בתשובה והתעצמו נגד אחיהם איך עזרם הקב"ה ונתן הצדיקים בידי הרשעים והרבים בימי המעטים וטהורים בידי טמאים? ואם היה רצון האל ית' להעניש ישראל בסבה אחרת איך התעם בתשובת האורים והתומים וצוה אותם שיעלו למלחמה והיתה בם יד ה'? ובאמת הדבר הזה ראוי לתמוה ממנו:
(ד) השאלה החמישית למה בפעם הראשונה ששאלו בני ישראל על המלחמה הזאת ובפעם השנית ששאלו אליה גם כן לא אמ' הכתוב כי אם וישאלו באלקים וישאלו ביי' ובפעם השלישית אמר וישאלו בני ישראל ביי' ושם ארון ברית האלקים בימים ההם ופנחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו בימים ההם וגומר, ומה היה הצורך שבפעם השלישית יודיע שהיה שם הארון ושהיה שם פנחס עם היותו דבר ידוע בעצמו, ולמה לא זכרו בפעמים הקודמים?
השאלה הששית בייתור הפסוקים וההכפל הנמצא בהם, כי שני פעמים נזכר בזה הספור שבני בנימין, במלחמה השלישית הכו בבני ישראל כשלשים איש, ושני פעמים זכר מספר הנגפים מבני בנימין, ושני פעמים זכר ספור האורב אשר בא על הגבעה, ושני פעמים זכר שעלה עשן העיר השמימה, ובכלל הנה באו הפסוקים בספור הזה נכפלים ובלתי מתישבים כפי הנראה, והמפרשים לא פשטו ידיהם בהם לישבם כראוי, והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם: (ה) ויהי בימים ההם וגומ'. הנה הקדים בעל הספר להודיע בהתחלת זה הספור שלא היה מלך בישראל לפי שמזה נמשך כל הרע שנמשך, כי אלו היה מלך או שופט בישראל היה שולח ידו להעניש הרשעים, ולא היו נקבצים השבטים כלם ונלחמים אלה עם אלה, והיו נענשים הרשעים אשר עשו אותה נבלה לבד וכל העם על מקומו יבא בשלום. וזכר שהיה איש לוי גר בירכתי הר אפרים ולקח לו פלגש מבית לחם וגו' וזה ממה שיורה סמך זה הספור אל הקודם מפסל מיכה, כי שם נזכר שהיה מיכה מהר אפרים ושהנער שבא אליו היה לוי והיה גר בבית לחם, וכן יזכור בכאן שהיה האיש הזה גר בירכתי הר אפרים והיה לוי ופילגשו מבית לחם יהוד', הנה מאנשי הר אפרים ובית לחם ועל ידי לוי נמשכו שתים רעות באומתנו, אחת לחיי הנפש בפסל מיכה, ואחת לחיים הגופיי' מפלגש בגבע', ונסמכו גם כן שני הספורים להודיע ששתי הרעות האלה נמשכו על ידי נשים אם מיכה והפילגש:
ועכשיו לתשובות לשאלות
ואמנם אמרו אחר זה ששמעו בני בנימין כי עלו בני ישראל המצפה, יראה שאין ענין לו ואין צורך בו, ואמר רבי דוד קמחי שהפסיק בין שעשו בני בנימין בזה, כדי להודיע כי בני בנימין שמעו בהתקבץ בני ישראל במצפה ולא חששו ממנו ולא הרגישו לבוא לפניהם ולבער הרעה, ולזה הצטרכו בני ישראל לחקור בדבר ולשאול איכה נהיתה הרעה הזאת. ולפי שזה יספר אח"כ איך שלחו אליהם בני ישראל מלאכים ולא שמעו אליהם בני בנימין, אחשוב שפירוש וישמעו בני בנימין הוא שנתקבצו הם ביניהם לפי שנתקבצו בני ישראל, ויהיה וישמעו כמו (שמו"א ט"ו ד') וישמע שאול את העם, (שם ב' כ"ב מ"ה) לשמוע אוזן ישמעו לי, יספר הכתוב שמיד שישראל נאספו במצפה נתקבצו גם כן בני בנימין כלם בעריהם, והוא ממה שיורה שידעו מהדבר הרע ההוא שנעשה ולכן נקבצו לעמוד על נפשם. וחזר הכתוב לספר שבני ישראל מיד כשנאספו במצפה שאלו ואמרו איכה נהיתה הרעה הזאת? (ד-ה) ואז האיש הלוי ספר כל המאורע כפי מה שקרה באמת, ואמר לגבעתה אשר לבנימין באתי אני ופלגשי ללון ויקומו עלי בני הגבעה, ורצה לומר שהיה תחלת כוונתם עליו בייחוד, וזהו אותי דמו להרוג ואת פילגשי ענו ותמות, ואמר אותי דמו להרוג להגיד שהיה ראוי שיענשו על מה שחשבו לעשות נגדו כאלו עשאוהו בפעל, כי הם כבר שמו השתדלותם לעשותו, וזהו אותי דמו להרוג ושעל המחשבה הרעה היה ראוי שימותו עם היות שאין הקב"ה מצרפה למעשה. ואמר להרוג והם בקשו לשכב עמו לא להרגו, לפי שהיה ברור אצלו שימות קודם שיתעללו בו. ואמר ואוחז בפלגשי ואנתחה, רוצה לומר אל תחשבו שהם המיתו פלגשי והם נתחו אותה, כי הם לא עשו כי אם שענו אותה באופן שמתה, והודיע בזה שהוא נתח אותה לנתחיה וששלח הנתחים בכל שדה נחלת ישראל, לפי שעם היות שעשו זה בפרט אנשי הגבעה הנה עשו זמה ונבלה בישראל, ולזה אמר (ז) הנה כלכם בני ישראל הבו לכם דבר ועצה הלום, ר"ל אל תאמרו שכל שבט דן לשבטו ושאין מוטל עליכם הדבר הזה, כי כלכם בני ישראל מתאחדים וערבים זה לזה, ואיני אומר זה על מה שעשו לעצמי בפרט (כי כבר עשוהו ומי יוכל לתקן את אשר עותו) אבל ראוי שתרגישו במה שימשך אחרי זה, כי בכל עיר ועיר יוכלו לעשות כרעה הזאת בבא לעיר איש או אשה יעלו עליהם אנשי העיר לדעת אותם ומה עשו אנשי סדום ועמורה? וזהו הבו לכם דבר ועצה הלום, רוצה לומר הבו לכם בעבורכם דבר ועצה הלום, כלומר במה שימשך אחר זה שלא יתפשט הצרעת הממארת הזאת בישראל. הנה התבאר מזה שישראל נאספו קודם שישלחו מלאכים לבני בנימין, לפי שלא היה עדין נודע אליהם הדבר והיה קבוצם כדי להשיג אמתת הדבר ולהעניש שם החוטא, והותרה עם זה שאלה הראשונה: