ב"ק כ,א-ב
א''ל רב חסדא לרמי בר חמא לא הוית גבן באורתא בתחומא דאיבעיא לן מילי מעלייתא אמר מאי מילי מעלייתא א''ל הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך היכי דמי אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר זה נהנה וזה חסר לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי מצי אמר ליה מאי חסרתיך או דלמא מצי אמר הא איתהנית
תוספות כ,ב ד"ה הא
הא איתהנית. אפילו למ''ד בפ''ק דב''ב (דף יב:) [גבי אחד שקנה שדה סמוך לשדה אביו וכשחלקו האחים ביקש שיתנו לו את השדה הסמוכה לשדה שקנה] כופין אותו על מדת סדום ויהבינן ליה אחד מצרא [היינו שכופים את האחים לתת לו את השדה הסמוכה]?
שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו.
ולמ''ד התם [דאין כופין את האחים לתת לו כיון שיכולים לטעון] מעלינן ליה כנכסי דבר מוריון [משובחת היא אצלנו, הוא] משום דדמי למונע חבירו מתחילה לדור בביתו אבל הכא כבר דר [ולכן אפשר שגם לדיעה זו לא צריך לשלם].
נימוק"י ב"ק ח,ב מדפי הרי"ף ד"ה מאי הוי עלה
כתב הרא"ה ז"ל אע"ג דקי"ל בעלמא דזה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על מידת סדם הני מילי בקרקע של שניהם שאין משתמש בשלו כלל אלא שיכול לכופו ממדת הדין שלא לעשותו וכגון הבונה כנגד חלונו של חברו והלה מעכב עליו שלא לסתום אורה שלו והלה רוצה לעשותו לו חלונות במקום אחר שלא יפסיד מן האורה כלל כגון זה אמרינן כופין אבל להשתמש בשלו כלל לא אמרו שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שלא יכוף את חברו על כרחו
מרדכי ב"ק סימן טז
כתב רבנו אבי העזרי שמעתי דמצי למיכפייה דהא כופין על מדת סדם.
ויש מפרשין שאין כופין אלא כגון היכא דמהני אפילו אי הוה בעי לארווחי בהא מלתא לא מצי לארווחי הלכך כייפינן ליה כיון דלא חסר מידי אבל היכא דאי הוה בעי לארווחי בהא מילתא לא מצי לארווחי הלכך כייפינן ליה כיון דלא חסר מידי אבל היכא דאי הוה בעי בעל החצר לאיגורי הוה מירווח השתא נמי כי לא מוגר ליה לא כייפי ליה
כך פירש ר"י דאין כופין להבא אך אם עבר ונהנה א"צ להעלות לו שכר
ב"ק כ,ב-כא,א
אתמר רב כהנא א''ר יוחנן אינו צריך להעלות לו שכר רבי אבהו אמר רבי יוחנן צריך להעלות לו שכר אמר רב פפא הא דרבי אבהו לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דתנן נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל בנאה לתוך ביתו הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה שוה פרוטה ואמר שמואל והוא שהניחה על פי ארובה ויתיב רבי אבהו קמיה דר' יוחנן וקאמר משמיה דשמואל זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ושתק ליה איהו סבר מדשתיק מודה ליה ולא היא אשגוחי לא אשגח ביה כדרבה דאמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי
שלח ליה רבי אבא בר זבדא למרי בר מר בעי מיניה מרב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או לא אדהכי נח נפשיה דרב הונא א''ל רבה בר רב הונא הכי אמר אבא מרי משמיה דרב אינו צריך להעלות לו שכר
תוספות שם כא,א
כהדיוט מדעת דמי. פ''ה דדעת שכינה איכא.
וקשה דשלא מדעתו לאו דוקא אלא אורחיה דמילתא נקט וה''ה מדעתו
אלא נראה כהדיוט מדעת דמי כלומר דדעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה
רשב"א שם
כהדיוט מדעת דמי. פרש"י ז"ל שהרי יש דעת שכינה
ואינו מחוור דשלא מדעת דהדיוט אינו דוקא כשלא ידע שזה דר בביתו אלא אפילו ידע נמי דינא הכי דהא לא חסרו ושלא מדעת אורחא דמלתא נקט
אלא ה"ק כהדיוט מדעת ומתנה עמו שיעלה לו שכר הוא שכן אמרה תורה שלא יהנה אדם בלא מעילה
וכן פר"ח ז"ל וז"ל כדרבה דאמר שכירות הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי.
ביאור ראובן שם
תוס' ד"ה כהדיוט. "דעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה". כלומר, בהדיוט אם ידע ב"ה ומנעו מלדור בחצרו הרשות בידו, כך בהקדש הרי הקב"ה יודע ומונע מלהנות.
נחלת דוד דף כא בד"ה כהדיוט
ונראה דהטור שכתב בסימן שסג' [וכן פבק הב"י בשו"ע להלכה] דהיכא דמיחו בו הבעלים לכתחילה ואמור לו צא הרי הוא מחוייב לשלם על כרחך סבירא ליה כהך פירושא קמא שכתבתנו [אצלנו הוא הביאור ראובן] דבלאו הכי אין שום מקור לדין זה.
אבל לענ"ד נראה שהעיקר כהך פירושא תניינא [פירוש הרשב"א].
דאילו לפירושא קמא תקשה מאי ס"ד דר' אבהו דרצה להוכיח מכאן דזה נהנה וזה לא חסר חייב אטו לא ידע ר' אבהו מהא דאסור למעול בשל הקדש הלא מקרא מלא דיבר הכתוב ומאי חידש לו התרצן בזה?
ועוד בעיקר סברתם לא הבנתי כלל דמה בכך שמיחו בו הבעלים בפירוש מכל מקום כיון דסוף סוף לא חסר אמאי יהיה חייב לשלם?
וגדולה מזו כתב הראבי"ה הביאו המרדכי דכפינן ליה לבעל הבית להניחו לדור שם משום דכופין אותו על מידת סדום ואם כן איך נחייבנו על העבר? נהי לא קיי"ל בזה כהראבי"ה במה שכתב דכייפינן ליה היינו משום כיון דאחרים נוטלים שכר בזה לכך ליכא בהא משום מידת סדם אבל לחייבו על העבר בשביל שמיחה בו אינו עולה על הדעת כלל כיון דסוף סוף לא חסר כלום