מלכויות זכרונות ושופרות

יכ

המקור לראש השנה בתורה פרשת אמור

(כג) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. (כה) כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'.

Leviticus 23:23-25

(23) And the LORD spoke unto Moses, saying: (24) Speak unto the children of Israel, saying: In the seventh month, in the first day of the month, shall be a solemn rest unto you, a memorial proclaimed with the blast of horns, a holy convocation. (25) Ye shall do no manner of servile work; and ye shall bring an offering made by fire unto the LORD.

פרשת פנחס

במדבר כ״ט:א׳

(א) וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃

Numbers 29:1

(1) In the seventh month, on the first day of the month, you shall observe a sacred occasion: you shall not work at your occupations. You shall observe it as a day when the horn is sounded.

משנה ראש השנה ד׳:ה׳

סֵדֶר בְּרָכוֹת, אוֹמֵר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וְכוֹלֵל מַלְכוּיוֹת עִמָּהֶן, וְאֵינוֹ תוֹקֵעַ. קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, וְתוֹקֵעַ. זִכְרוֹנוֹת, וְתוֹקֵעַ. שׁוֹפָרוֹת, וְתוֹקֵעַ. וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָאָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם אֵינוֹ תוֹקֵעַ לַמַּלְכוּיוֹת, לָמָּה הוּא מַזְכִּיר. אֶלָּא אוֹמֵר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וְכוֹלֵל מַלְכוּיוֹת עִם קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, וְתוֹקֵעַ. זִכְרוֹנוֹת, וְתוֹקֵעַ. שׁוֹפָרוֹת, וְתוֹקֵעַ. וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָאָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים:

Mishnah Rosh Hashanah 4:5

The order of the blessings [to be said during the silent prayer of musaf - the additional prayer service - on Rosh Hashanah is as follows]: one says avot [the first blessing of the silent prayer, which focuses on the forefathers], and gevurot [the second blessing, which focuses on the power of God] and kedushat Hashem [the third blessing, which focuses on the holiness of God], and includes malkhiot‎ [a series of texts relating to the kingship of God] with them, and does not blow [the shofar; then] kedushat hayom [the standard middle blessing, which focuses on the holiness of the day], and [then] he blows; [then] zikhronot [texts relating to the kind remembrance of God to his creatures], and [then] he blows; [then] the ‏shofarot‎ [texts in which the sounding of the shofar is mentioned], and [then] he blows [a third time]; and [then] he says, avodah [the first of the concluding blessings, which focuses on the service to God], and hodaah [the second of the concluding blessings, which focuses on thanksgiving to God], and birkat Kohanim ‏[the blessing given to the congregation by the priests, who are from the tribe of Levi and are responsible for the Temple service] - so says Rabbi Yochanan ben Nuri. Rabbi Akiva said [back] to him, "If he does not blow [the shofar after] malkhiot‎, why is it mentioned? Rather, [the proper order is as follows:] ‎ one says avot and gevurot and kedushat Hashem, and [then] includes malkhiot with kedushat hayom, and [then] blows [the shofar; then] zikhronot and [then] he blows; [then] the ‏shofarot‎ and [then] he blows [a third time]; and [then] he says, avodah and hodaah and birkat Kohanim."

משנה ראש השנה ד׳:ו׳

אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֲשָׂרָה מַלְכוּיוֹת, מֵעֲשָׂרָה זִכְרוֹנוֹת, מֵעֲשָׂרָה שׁוֹפָרוֹת. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אִם אָמַר שָׁלשׁ שָׁלשׁ מִכֻּלָּן, יָצָא. אֵין מַזְכִּירִין זִכָּרוֹן מַלְכוּת וְשׁוֹפָר שֶׁל פֻּרְעָנוּת. מַתְחִיל בַּתּוֹרָה וּמַשְׁלִים בַּנָּבִיא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם הִשְׁלִים בַּתּוֹרָה, יָצָא:

Mishnah Rosh Hashanah 4:6

We may not have less then ten [verses] of malkhiot‎, ten of zikhronot‎ and ten of shofarot‎‎. Rabbi Yochanan ben Nuri says, "If one said three [verses] from each [category], he has fulfilled [his obligation]." We may not mention [verses] of zikaron, malkhut‎, ‎ or shofar, [associated with] calamity. One begins [the set of verses] with [verses] from the Torah and completes [the set] with [verses] from the Prophets." Rabbi Yose says, "It he completes [the set] with [a verse] from the Torah, he has fulfilled [his obligation]."

המקור לראש השנה מופיע בפרשת אמור. כלל המועדים נקראים מועדי ה' מקראי קודש - אשר תקראו אותם במועדם.

הצגת החגים מתחילה בפסח, עוברת בשבועות, מגיעה לראש השנה ויום כיפור ומסיימת בסוכות. לכאורה לפי סדר השנה. אולם ייתכן ויש פה סיבה נוספת.

בעוד פסח ושבועות מצביעים על האירועים אותם מזהים ישראל בהשתתפות אקטיבית בתהליך היציאה ממצרים ובקבלת התורה על הר סיני / לחלופין, החקלאות והביכורים בארץ ישראל, הרי שראש השנה עוסק בהתייחסות לבריאת העולם ויום הכיפורים דן בתשובה, שהיא תהליך על זמני. החזרה לסוכות ולשמיני עצרת מביאה את ישראל להתייחסות האוניברסאלית. לכלל האומות ולעם ישראל כאספקלריא כוללת של האומות. רק לאחר החירות האישית והלאומית, קבלת התורה / הארץ, ניתן להתייחס לראשית ולזמן וממילא גם ליחס שבין ישראל לאומות העולם.

רש"י על ויקרא כ״ג:כ״ד:א׳

אב) זכרון תרועה. זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות, לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל:

רמב"ן על ויקרא כ״ג:כ״ד:א׳

..."זכרון תרועה" - פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות לזכור לכם עקדת יצחק שקרב תחתיו איל לשון רש"י והיה צריך הרב להביא גם פסוקי המלכיות מן המדרש שלא יתכן שיזכיר הכתוב פסוקי הזכרונות ושופרות ולא יזכיר המלכיות וכבר דרשו אותם מפסוק והיו לכם לזכרון לפני ה' אלקיכם (במדבר י י) שאין תלמוד לומר אני ה' אלקיכם ומה תלמוד לומר אני ה' אלקיכם אלא זה בנין אב כל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך להם את המלכיות כדאיתא בת"כ (פרשה יא ב) ובמסכת ראש השנה (לב) אבל כל זה אסמכתא מדבריהם ומפורש אמרו (שם לד) הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן...

Ramban on Leviticus 23:24:1

...

כל מפרשי רש"י מתייחסים לשאלת הרמב"ן באשר לסיבה שרש"י מצטט את המדרש ומשמיט את המלכות. גור אריה, מזרחי ושפתי חכמים

במדבר י׳

(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־הַֽמַּחֲנֽוֹת׃ (ג) וְתָקְע֖וּ בָּהֵ֑ן וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (ד) וְאִם־בְּאַחַ֖ת יִתְקָ֑עוּ וְנוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ הַנְּשִׂיאִ֔ים רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ה) וּתְקַעְתֶּ֖ם תְּרוּעָ֑ה וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים קֵֽדְמָה׃ (ו) וּתְקַעְתֶּ֤ם תְּרוּעָה֙ שֵׁנִ֔ית וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים תֵּימָ֑נָה תְּרוּעָ֥ה יִתְקְע֖וּ לְמַסְעֵיהֶֽם׃ (ז) וּבְהַקְהִ֖יל אֶת־הַקָּהָ֑ל תִּתְקְע֖וּ וְלֹ֥א תָרִֽיעוּ׃ (ח) וּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת וְהָי֥וּ לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ (ט) וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְר֑וֹת וֲנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ ה' אֱלֹֽקֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם׃ (י) וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֮ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁיכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽקֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹקֵיכֶֽם׃ (פ)

Numbers 10

(1) The LORD spoke to Moses, saying: (2) Have two silver trumpets made; make them of hammered work. They shall serve you to summon the community and to set the divisions in motion. (3) When both are blown in long blasts, the whole community shall assemble before you at the entrance of the Tent of Meeting; (4) and if only one is blown, the chieftains, heads of Israel’s contingents, shall assemble before you. (5) But when you sound short blasts, the divisions encamped on the east shall move forward; (6) and when you sound short blasts a second time, those encamped on the south shall move forward. Thus short blasts shall be blown for setting them in motion, (7) while to convoke the congregation you shall blow long blasts, not short ones. (8) The trumpets shall be blown by Aaron’s sons, the priests; they shall be for you an institution for all time throughout the ages. (9) When you are at war in your land against an aggressor who attacks you, you shall sound short blasts on the trumpets, that you may be remembered before the LORD your God and be delivered from your enemies. (10) And on your joyous occasions—your fixed festivals and new moon days—you shall sound the trumpets over your burnt offerings and your sacrifices of well-being. They shall be a reminder of you before your God: I, the LORD, am your God. (11) In the second year, on the twentieth day of the second month, the cloud lifted from the Tabernacle of the Pact (12) and the Israelites set out on their journeys from the wilderness of Sinai. The cloud came to rest in the wilderness of Paran. (13) When the march was to begin, at the LORD’s command through Moses, (14) the first standard to set out, troop by troop, was the division of Judah. In command of its troops was Nahshon son of Amminadab; (15) in command of the tribal troop of Issachar, Nethanel son of Zuar; (16) and in command of the tribal troop of Zebulun, Eliab son of Helon. (17) Then the Tabernacle would be taken apart; and the Gershonites and the Merarites, who carried the Tabernacle, would set out. (18) The next standard to set out, troop by troop, was the division of Reuben. In command of its troop was Elizur son of Shedeur; (19) in command of the tribal troop of Simeon, Shelumiel son of Zurishaddai; (20) and in command of the tribal troop of Gad, Eliasaph son of Deuel. (21) Then the Kohathites, who carried the sacred objects, would set out; and by the time they arrived, the Tabernacle would be set up again. (22) The next standard to set out, troop by troop, was the division of Ephraim. In command of its troop was Elishama son of Ammihud; (23) in command of the tribal troop of Manasseh, Gamaliel son of Pedahzur; (24) and in command of the tribal troop of Benjamin, Abidan son of Gideoni. (25) Then, as the rear guard of all the divisions, the standard of the division of Dan would set out, troop by troop. In command of its troop was Ahiezer son of Ammishaddai; (26) in command of the tribal troop of Asher, Pagiel son of Ochran; (27) and in command of the tribal troop of Naphtali, Ahira son of Enan. (28) Such was the order of march of the Israelites, as they marched troop by troop. (29) Moses said to Hobab son of Reuel the Midianite, Moses’ father-in-law, “We are setting out for the place of which the LORD has said, ‘I will give it to you.’ Come with us and we will be generous with you; for the LORD has promised to be generous to Israel.” (30) “I will not go,” he replied to him, “but will return to my native land.” (31) He said, “Please do not leave us, inasmuch as you know where we should camp in the wilderness and can be our guide. (32) So if you come with us, we will extend to you the same bounty that the LORD grants us.” (33) They marched from the mountain of the LORD a distance of three days. The Ark of the Covenant of the LORD traveled in front of them on that three days’ journey to seek out a resting place for them; (34) and the LORD’s cloud kept above them by day, as they moved on from camp. (35) When the Ark was to set out, Moses would say: Advance, O LORD! May Your enemies be scattered, And may Your foes flee before You! (36) And when it halted, he would say: Return, O LORD, You who are Israel’s myriads of thousands!

טעמי תקיעת שופר - אבודרהם בשם רס"ג

אבודרהם, ראש השנה, תקיעת שופר ט״ו

כת' רבי' סעדיה מה שצונו הבורא יתברך לתקוע בשופר בראש השנה יש בזה עשרה ענינים.

(1) הענין הראשון מפני שהיום היתה תחלת הבריאה שבו ברא הקב"ה את העולם ומלך עליו וכן עושים המלכים בתחלת מלכותם שתוקעים לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום התחלת מלכותם וכן אנו ממליכין עלינו את הבורא ליום זה וכך אמר דוד בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'.

(2) והענין השני כי יום ראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה ותוקעי' בו בשופר להכריז על ראשנו כמי שמזהיר ואומר כל הרוצה לשוב ישוב ואם לאו אל יקרא תגר על עצמו. וכן עושין המלכים מזהירין את העם תחלה בגזרותם וכל העובר אחר ההזהרה אין שומעין לו טענה.

(3) והענין השלישי להזכירנו מעמד הר סיני שנא' בו וקול שופר חזק מאד ונקבל על עצמנו מה שקבלו אבותינו על עצמם נעשה ונשמע.

(4) והענין הרביעי להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו בתקיעת שופר שנא' ושמע השומע את קול השופר ולא נזהר ותבא חרב ותקחהו דמו בראשו יהיה והוא נזהר נפשו מלט.

(5) והענין החמשי להזכירנו חרבן בית המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים כמו שנאמ' כי קול שופר שמעה נפשי תרועת מלחמה וכשאנו שומעים קול השופר נבקש מאת השם על בנין בית המקדש.

(6) והענין הששי להזכירנו עקידת יצחק שמסר נפשו לשמים וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו ויעלה זכרוננו לפניו לטובה.

(7) והענין השביעי כשנשמע תקיעת השופר נירא ונחרד ונשבר עצמנו לפני הבורא כי כך הוא טבע השופר מרעיד ומחריד כמו שנאמ' אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו.

(8) והענין השמיני להזכיר יום הדין הגדול ולירא ממנו שנא' בו קרוב יום ה' הגדול קרוב ומהר מאד יום שופר ותרועה.

(9) והענין התשיעי להזכירנו קבוץ נדחה ישראל ולהתאוות אליו שנא' בו והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וכו'.

(10) והענין העשירי להזכירנו תחיית המתים ולהאמין בה שנאמר בה כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו.

ספרא, אמור, פרשה יא ב׳

(ב) [ב] ר' יוסי בר' יהודה אומר מה תלמוד לומר (במדבר י, י) "והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם", שאין תלמוד לומר "אני ה' אלקיכם"!? אלא זה בנין אב -- כל מקום שאתה אומר זכרונות את סומך לה את המלכיות.

Sifra, Emor, Section 11 2

(2) 3) (What is) the order of the blessings (in Mussaf)? Patriarchs (Shield of Abraham), Strengths (You are strong), and Holiness of the Name (You are holy). And he includes Kingships with them, but does not blow (the shofar). (Then) the Holiness of the day, and he blows; Remembrances, and he blows; Shofaroth, and he blows. Then, he recites the (sacrificial) service, and thanksgiving, and the priestly blessing. These are the words of R. Yochanan b. Nuri.

ראש השנה ל״ב א:ט׳-י״א

מנין שאומרים מלכיות תניא רבי אומר (ויקרא כג, כב) אני ה' אלקיכם ובחדש השביעי זו מלכות רבי יוסי בר יהודה אומר אינו צריך הרי הוא אומר (במדבר י, י) והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם שאין תלמוד לומר אני ה' אלקיכם ומה תלמוד לומר אני ה' אלקיכם זה בנה אב לכל מקום שנאמר בו זכרונות יהיו מלכיות עמהן והיכן אומרה לקדושת היום תניא רבי אומר עם המלכיות אומרה מה מצינו בכל מקום ברביעית אף כאן ברביעית

Rosh Hashanah 32a:9-11

From where is it derived that that one recites the blessing of Kingship? It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: One verse states: “I am the Lord your God” (Leviticus 23:22), which is referring to God’s Kingship over the world; and two verses later it states: “In the seventh month” (Leviticus 23:24). This teaches that God’s Kingship must be mentioned on Rosh HaShana. Rabbi Yosei bar Yehuda says: This is not necessary, as the verse states: “Also in the day of your gladness, and in your appointed seasons, and in your New Moons, you shall blow with the trumpets over your burnt-offerings, and over the sacrifices of your peace-offerings; that they may be to you for a remembrance before your God: I am the Lord your God” (Numbers 10:10). As there is no need for the verse to state: “I am the Lord your God,” and therefore what is the meaning when the verse states: “I am the Lord your God”? This is a paradigm that in all places where verses of Remembrances are stated, verses of Kingship should be recited with them. § The Gemara returns to the issue discussed in the mishna: And where does one recite the Sanctification of the Day? It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: One recites it with the blessing of Kingship, in the fourth blessing. He explains: Just as we find in all other places that the Sanctification of the Day is mentioned in the fourth blessing of the Amida prayer, so too here, it is recited in the fourth blessing.

ר' יוסי בר' יהודה מצביע על הקשר בין הזכרון למלכות. זכרון סומך מלכות ... התקיעה והתרועה בחצוצרות הן הן לשם הזיכרון לפני ה'. המטרה היא להעלות זכרון של עם ישראל לפני ה'

מחזור ראש השנה ספרד, תפלת שחרית, ליום ראשון של ראש השנה, עמידה כ״ב

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, יַעֲלֶה וְיָבוֹא וְיַגִּיעַ, וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע, וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וּפִקְּדוֹנֵנוּ, וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ, וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּךָ, וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ, וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ, לִפְלֵיטָה לְטוֹבָה, לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם. בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה: זָכְרֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה. וּפָקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה. וְהוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים טוֹבִים. וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים, חוּס וְחָנֵּנוּ, וְרַחֵם עָלֵינוּ וְהוֹשִׁיעֵנוּ, כִּי אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ, כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה:

בראשית כ״א:א׳

(א) וַֽה' פָּקַ֥ד אֶת־שָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֣ר אָמָ֑ר וַיַּ֧עַשׂ ה' לְשָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃

Genesis 21:1

(1) The LORD took note of Sarah as He had promised, and the LORD did for Sarah as He had spoken.

בראשית נ׳:כ״ד

(כד) וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אֶחָ֔יו אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וֵֽאלֹקִ֞ים פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֗ם וְהֶעֱלָ֤ה אֶתְכֶם֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛ע לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃

Genesis 50:24

(24) At length, Joseph said to his brothers, “I am about to die. God will surely take notice of you and bring you up from this land to the land that He promised on oath to Abraham, to Isaac, and to Jacob.”

שמות ג׳:ט״ז

לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ ה' אֱלֹקֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹקֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֙דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃

Exodus 3:16

“Go and assemble the elders of Israel and say to them: the LORD, the God of your fathers, the God of Abraham, Isaac, and Jacob, has appeared to me and said, ‘I have taken note of you and of what is being done to you in Egypt,

ראש השנה ל״ב ב:ה׳-ו׳

פקדונות הרי הן כזכרונות כגון (בראשית כא, א) וה' פקד את שרה וכגון (שמות ג, טז) פקוד פקדתי אתכם דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר אינן כזכרונות ולר' יוסי נהי נמי דפקדונות הרי הן כזכרונות וה' פקד את שרה פקדון דיחיד הוא כיון דאתו רבים מינה כרבים דמיא

Rosh Hashanah 32b:5-6

Verses that mention God’s revisitings [pikdonot] are equivalent to verses of remembrances [zikhronot], and therefore they may be counted in the ten verses.For example: “And the Lord revisited [pakad] Sarah” (Genesis 21:1), and, for example: “I have surely revisited [pakadeti] you” (Exodus 3:16). This is the statement of Rabbi Yosei. Rabbi Yehuda says: They are not equivalent to verses of remembrances. The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Yosei, although verses that speak of God revisiting man are equivalent to verses of remembrances, he cites the following verse as an example: “And the Lord revisited Sarah,” which is a revisiting of an individual. Despite the fact that it was stated above that a remembrance must refer to the collective, since many descendants came from her, as Sarah is the mother of the Jewish people, she is considered like many. Therefore, this verse is effectively dealing with the remembrance of the entire Jewish people.

טור, אורח חיים תקצ״א

... פקדונות וה' פקד את שרה עולה במקום זכרונות וכן פקד פקדתי אתכם דברי רבי יוסי ר"י אומר אינו כזכרונות והלכה כרבי יוסי ומ"מ נהגו כרבי יהודה:

Tur, Orach Chaim 591

...

ברכות כ״ט א:י״א

הני תשע דר"ה כנגד מי א"ר יצחק דמן קרטיגנין כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה דאמר מר בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה

Berakhot 29a:11

...

מה ההבדל בין פקידה לזיכרון?

למילה פקידה מספר מובנים - אחד במובן של ספירה, כגון ספר הפיקודים, מפקד בו סופרים אחד אחרי השני, והשני פגישה לאור זיכרון, חזרה אל אדם או מקום.

בפקידה יש היבט של מחזוריות, סגירת מעגל

בזיכרון ההיבט הוא המשכיות, מעבר של ידע מדור לדור, מפרק זמן אחד למשנהו, רציפות קווית

הזיכרון הוא לטובה - העברת המסר של היותנו במקור טובים

הפקידה היא לברכה - יש לה משמעות עכשוית שהמפגש הנוכחי יהיה לתוספת שפע וברכה

הפעולות הן משלימות קו ומעגל. בראש השנה אנחנו מאחדים תנועה בין רציפות הזמן לבין המחזוריות שלו. מצד אחד אנחנו חווים את רצף הזמן ביום יום, מאידך, אנחנו חיים במחזוריות הפוקדת אותנו שעה שעה, יום יום, שנה שנה.

ההרמוניה בין הקו למעגל הינה תמידית ...

שערי אורה, השער השני - הספירה התשיעית ט׳

ודע כי המידה הזאת נקראת זכרון, ובמקום הזה נזכרים כל בני העולם לכל מעשיהם, לטוב ולמוטב. וכפי הזכרון הבא מן המקום הזה כך הדין נגמר על כל בני העולם. ולפיכך נקרא יום ראש השנה זכרון, והסוד: ראש השנה הוא סוד אדנ"י, ויום הזכרון הוא סוד אל ח"י; לפי שאנו עומדים בראש השנה לדין וכל מעשינו באים לחשבון ולזכרון לפני אדנ"י, וזהו סוד שאנו אומרים: זכרנו לחיים, אל מלך חפץ בחיים כתבנו בספר החיים וכו' אל חי ומגן. והמידה הזאת זוכרת כל הנשכחות, לפיכך אנו חותמים בראש השנה 'זוכר הברית', לפי שהוא סוד הזכרון וסוד הברית אנו חותמים בשני אלו העניינים, 'זוכ"ר הברי"ת'. ... ופקדונות הרי הן כזכרונות, אלא שהפקדונות על ידי אדנ"י והזכרונות על ידי אל ח"י. ולפי ששתי אלה המידות, שהם אל ח"י ואדנ"י, בהתאחדם זו בזו אזי כל העולם כולו בשלמות, נתן י"י יתברך לישראל יום השבת כנגד שתי מידות הללו: זכור ליום, כנגד אל ח"י, ושמור ללילה, כנגד אדנ"י. ...:

מלכויות זכרונות ושופרות

ראש השנה מבטא ראש וראשית, ומקושר לבריאת העולם, נקודת ההתחלה, בזמן, במקום, בהוויה.

מעצם העובדה שראש השנה הוא סמן בציר הזמן, הוא מבטא גם את העובדה שיש מחזוריות בזמן, מעין מעגליות אין סופית.

בתהליך המחזורי של קריאת התורה, תקנת עזרא הביאה בסופו של דבר לכך שבסוף תקופת החגים, מחזור הקריאה חוזר לבראשית אחת לשנה

בראשית א׳:א׳

(א) בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹקִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃

Genesis 1:1

(1) When God began to create heaven and earth—

הקביעה הראשונה בתורה היא שיש ראשית - כך קיבלנו בהר סיני

יש ראשית מכאן שיש יחס, יש לאן להתייחס, ישנה נקודת ייחוס לכל התהליך

ניתן להצביע על לפחות שלוש השלכות מוסריות הנובעות מקביעת נקודת ההתייחסות

1) אם ישנה נקודת התייחסות אז יש אחר, יש זולת, אין אני ואפסי עוד

2) אם ישנה נקודת ראשית, אז יש כיוון, ישנה מגמה, ישנו קו מתמשך

3) יש גם מקור, "מעל" למערכת התבניות ההכרתיות של האדם, מעל לכל מחשבה או הבטאה

ממילא -

הזיכרון בראש השנה מבטא את המלכות, את הוראת הדרך, את ההכוונה.

המחזוריות, המעגליות מאפשרת תיקון בזמן, מאפשרת רחמים, מאפשרת תיקון והתיקון נובע מההתייחסות לזולת, מזה שהאדם אינו לבד

בראש השנה, אנחנו ממליכים, ומצפים לקבל התייחסות מהמלך

אנחנו רוצים שזכרוננו, יעלה לפניו, ונפקד לברכה

ולכן גם, אנחנו בודקים ומבקרים בנקודת הציון, להיכן רצינו להגיע, ולהיכן הגענו. והיכולת שלנו לכייל את כוונותינו - מאפשרת תיקון בזמן, מאפשר חזרה בתשובה.

אך מהו מקומו של השופר בראש השנה? איך הוא מתחבר למלכויות ולזכרונות?

שמות י״ט:ט״ז

וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיֹ֣ת הַבֹּ֗קֶר וַיְהִי֩ קֹלֹ֨ת וּבְרָקִ֜ים וְעָנָ֤ן כָּבֵד֙ עַל־הָהָ֔ר וְקֹ֥ל שֹׁפָ֖ר חָזָ֣ק מְאֹ֑ד וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֥ר בַּֽמַּחֲנֶֽה׃

Exodus 19:16

On the third day, as morning dawned, there was thunder, and lightning, and a dense cloud upon the mountain, and a very loud blast of the horn; and all the people who were in the camp trembled.

המפגש בין הציווי האלוקי לבין האדם מתרחש בהר סיני

והאמצעי לתקשורת, והרקע לתקשורת הינו השופר. החוויה של עם ישראל היא קול שפר חזק מאוד ומחריד

שמות י״ט:י״ט

וַיְהִי֙ ק֣וֹל הַשּׁוֹפָ֔ר הוֹלֵ֖ךְ וְחָזֵ֣ק מְאֹ֑ד מֹשֶׁ֣ה יְדַבֵּ֔ר וְהָאֱלֹקִ֖ים יַעֲנֶ֥נּוּ בְקֽוֹל׃

Exodus 19:19

The blare of the horn grew louder and louder. As Moses spoke, God answered him in thunder.

המבנה ההדדי של עם ישראל מול הקב"ה מקבל את הביטוי המלא בחלק השלישי במוסף של ראש השנה :

מחזור ראש השנה ספרד, תפלת מוסף, ליום ראשון של ראש השנה, עמידה נ״ב

אַתָּה נִגְלֵיתָ בַּעֲנַן כְּבוֹדֶךָ עַל עַם קָדְשְׁךָ לְדַבֵּר עִמָּם. מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּם קוֹלֶךָ, וְנִגְלֵיתָ עֲלֵיהֶם בְּעַרְפְּלֵּי טֹהַר. גַּם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ חָל מִפָּנֶיךָ, וּבְרִיּוֹת בְּרֵאשִׁית חָרְדוּ מִמֶּךָּ, בְּהִגָּלוֹתְךָ מַלְכֵּנוּ עַל הַר סִינַי: לְלַמֵּד לְעַמְּךָ תּוֹרָה וּמִצְווֹת. וַתַּשְׁמִיעֵם אֶת הוֹד קוֹלֶךָ, וְדִבְּרוֹת קָדְשְׁךָ מִלַּהֲבוֹת אֵשׁ. בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים עֲלֵיהֶם נִגְלֵיתָ, וּבְקוֹל שׁוֹפָר עֲלֵיהֶם הוֹפָעְתָּ.

כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ, וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קוֹלוֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר, וְקוֹל שׁוֹפָר חָזָק מְאֹד, וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה: וְנֶאֱמַר, וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד, משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל: וְנֶאֱמַר, וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת, וְאֶת הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק:

וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ כָּתוּב לֵאמֹר, עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה, ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר: וְנֶאֱמַר, בַּחֲצוֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר, הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה': וְנֶאֱמַר תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ: כִּי חוֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב:

וְנֶאֱמַר הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ, הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ: הַלְלוּהוּ בִּגְבוּרוֹתָיו, הַלְלוּהוּ כְּרוֹב גֻּדְלוֹ: הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר, הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר: הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל, הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָּב: הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי שָׁמַע, הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה: כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, הַלְלוּיָהּ:

וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמֹר, כָּל ישְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ, כִּנְשׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקוֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ: וְנֶאֱמַר, וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָיִם: וְנֶאֱמַר, וַה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה, וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ, וַאדושם ה' בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע, וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן: ה' צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם, כֵּן תָּגֵן עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלוֹמֶךָ:

אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ, וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ, וְקָרֵב פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִם, וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ. וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּוֹן עִירְךָ בְּרִנָּה וְלִירוּשָׁלַיִם בֵּית מִקְדָּשְׁךָ בְּשִׂמְחַת עוֹלָם, וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵינוּ, כִּמְצֻוָּה עָלֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ, עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ מִפִּי כְבוֹדֶךָ, כָּאָמוּר: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם, וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצוֹצְרוֹת עַל עוֹלוֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם, וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹקֵיכֶם, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם: כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ קוֹל שׁוֹפָר, וּמַאֲזִין תְּרוּעָה וְאֵין דּוֹמֶה לָּךְ: בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁוֹמֵעַ קוֹל תְּרוּעַת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים:

משנה תורה, הלכות תשובה ג׳:ד׳

אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם. אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵיטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. חָטָא חֵטְא אֶחָד הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה וְגָרַם לוֹ הַשְׁחָתָה. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת וְגָרַם לוֹ וְלָהֶם תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י כה) "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" זֶה שֶׁצָּדַק הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם לִזְכוּת וְהִצִּילוֹ. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה נָהֲגוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲסֹק בְּמִצְוֹת מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים יֶתֶר מִכָּל הַשָּׁנָה. וְנָהֲגוּ כֻּלָּם לָקוּם בַּלַּיְלָה בַּעֲשָׂרָה יָמִים אֵלּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וּבְכִבּוּשִׁין עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם:

Mishneh Torah, Repentance 3:4

Notwithstanding that the blowing of the ram's horn trumpet on Rosh ha-Shanah is a Scriptural statute, its blast is symbolic, as if saying: "Ye that sleep, bestir yourselves from your sleep, and ye slumbering, emerge from your slumber, examine your conduct, turn in repentance, and remember your Creater! They that forget the truth because of the vanities of the times, who err all of their years by pursuing vanity and idleness, which are of neither benefit nor of salvation, care for your souls, improve your ways and your tendencies, let each one of you abandon his evil path and his thought which is not pure! It is, therefore, necessary for every man to behold himself throughout the whole year in a light of being evenly balanced between innocence and guilt, and look upon the entire world as if evenly balanced between innocence and guilt; thus, if he commit one sin, he will overbalance himself and the whole world to the side of guilt, and be a cause of its destruction; but if he perform one duty, behold, he will overbalance himself and the whole world to the side of virtue, and bring about his own and their salvation and escape, even as it is said: "But the righteous is an everlasting foundation" (Prov. 10. 25), it is he, by whose righteousness he overbalanced the whole world to virtue and saved it. And, because of this matter, it became the custom of the whole house of Israel to excel in alms-giving, in good conduct and in the performance of duties during the intervening days of Rosh ha-Shanah and Yom ha-Kippurim above what they do during the whole year. It also became a universal custom to rise early during those ten days, to deliver in the synagogues prayers of supplication and ardor till the dawn of the day.⁵Kiddushin, 39b–40a. C.