Sukkah 55b:
"It is like a king who invited his children to a party for several days. When it cam time for them to depart, the king said to them: "My children, please stay with me just one more day, because your leaving is painful to me."
עברית
Rav Kook, Lights of Penitence 15:10
When one forgets the essence of one's own soul, when one distracts his mind from attending to the substantive content of his own inner life, everything becomes confused and uncertain. The primary role of penitence, which at once sheds light on the darkened zone, is for the person to return to himself, to the root of this soul. Then he will return to G-d, to the soul of all souls. Then he will progress higher and higher in holiness and purity. This is true whether we consider the individual, a whole people, or the whole of humanity, or whether we consider the meaning of all existence, which always becomes damaged when it forgets itself.
(א) הדבקות בד' היא התשוקה היותר טבעית לאדם. מה שהיא בכל המצוי כולו בצורה אלמת וחרשת, בצורה כחנית, נתפתחה באדם בצורה מושכלת והרגשית. אין התשוקה של הדבקות המוחלטת באלהים חיים, באור אין סוף, דבר שאפשר להיות חלופו בטבע ההויה. כשם שאנו מוכרחים לחיות, להיות נזונים ומתגדלים, כך מוכרחים אנו להיות דבקים בד'. הדבקות הנתבעת ממנו בכל מלא נשמתנו מוכרחת היא להיות הולכת ומתפתחת בנו, הולכת ומתעמקת בהרגש, הולכת ומתחורת בהכרה ותבונה. בשום אופן לא תוכל האנושיות וגם כל ההויה לחיות בלא הזרם של תשוקת הדבקות האלהית, החי תמיד בקרבה אף על פי שהוא באופן סתום ונעלם.
(א) התכלית בבריאה: הנה התכלית בבריאה היה להטיב מטובו ית׳ לזולתו והנה תראה כי הוא לבדו ית״ש השלימות האמיתי המשולל מכל החסרונות ואין שלימות אחר כמוהו כלל. ונמצא שכל שלימות שידומה חוץ משלימותו ית׳ הנה איננו שלימות אמיתי אלא יקרא שלימות בערך אל ענין חסר ממנו אך השלימות בהחלט אינו אלא שלימותו ית׳ וע״כ בהיות חפצו ית׳ להטיב לזולתו לא יספיק לו בהיותו מטיב קצת טוב אלא בהיותו מטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו ובהיותו הוא לבדו ית׳ הטוב האמיתי לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו ית׳ מצד עצמו שהוא הטוב השלם והאמיתי. והנה מצד אחר הטוב הזה א״א שימצא אלא בו ע״כ גזרה חכמתו שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה במה שיותן מקום לברואים לשיתדבקו בו ית׳ באותו השיעור שאפשר להם שיתדבקו ואז נמצא שמה מצד עצמם א״א שיתוארו בשלימות כשלימותו ית׳ הנה מצד התדבקם בו יגיע להם באותו השיעור שאפשר ליתאר בשלימות ההוא ית׳ מצד היותם מתדבקים בו וימצאו נהנים בטובה האמיתית ההיא בערך שאפשר להם ליהנות בה ונמצא היות כונתו ית״ש בבריאה שברא לברוא מי שיהיה נהנה בטובו ית׳ באותו הדרך שאפשר שיהנה בו:
(ב) ענין השלימות והחסרונות וקנית השלימות: ואולם גזרה חכמתו שלהיות הטוב שלם ראוי שיהיה הנהנה בו בעל הטוב ההוא פי׳ מי שיקנה הטוב בעצמו ולא מי שיתלוה לו הטוב בדרך מקרה ותראה שזה נקרא קצת התדמות בשיעור שאפשר אל שלימותו ית׳ כי הנה הוא ית״ש שלם בעצמו ולא במקרה אלא מצד אמתת ענינו מוכרח בו השלימות ומשוללים ממנו החסרונות בהכרח ואולם זה א״א שימצא בזולתו שיהיה אמתתו מכרחת לו השלימות ומעדרת ממנו החסרונות אך להתדמות לזה במקצת צריך שלפחות יהיה הוא הקונה השלימות שאין אמתת ענינו מכריח לו ויהיה הוא מעדיר מעצמו החסרונות שהיו אפשריים בו וע״כ גזר וסידר שיבראו עניני שלימות ועניני חסרון ותברא בריה שיהיה בה האפשרות לשני הענינים בשוה ויותנו לבריה הזאת אמצעיים שעל ידם תקנה לעצמה את השלימיות ותעדיר ממנה את החסרונות ואז יקרא שנתדמית במה שהיה אפשר לה לבוראה ותהיה ראויה לידבק בו וליהנות בטובו:
(ג) ואמנם מלבד היות הבריה הזאת שקנתה השלימות ראויה לידבק בבוראה ית׳ מצד התדמותה לו הנה ע״י קנותה השלימות לה נמצאת מתדבקת והולכת בו עד שסוף קנותה השלימות והמצאה מתדבקת בו יהיה הכל ענין א׳ וזה כי בהיות מציאותו ית״ש השלימות האמיתי כמ״ש הנה כל מה שהוא שלימות אינו מתיחס אלא לו כענף אל השורש כי אעפ״י שאינו מגיע אל השלימות השרשי הנה המשך ותולדה ממנו הוא והנה תראה כי השלימות האמיתי הנה הוא מציאותו ית׳ וכל חסרון אינו אלא העלם טובו ית׳ והסתר פניו ונמצא שהארת פניו ית׳ וקרבתו תהיה השורש והסבה לכל שלימות שיהיה והסתר פניו השרש והסבה לכל חסרון אשר כשיעור ההסתר כך יהיה שיעור החסרון הנמשך ממנו וע״כ הנברא הזה העומד בשיקול בין השלימיות והחסרונות שהם תולדות ההארה וההסתר בהתחזקו בשלימיות והקנותם אותם בעצמו הנה הוא אוחז בו ית׳ שהוא השרש והמקור להם וכפי מה שירבה בשלימיות כך הוא מרבה האחיזה וההתדבקות בו עד שבהגיעו אל תכלית קנית השלימות הנה הוא מגיע אל תכלית האחיזה וההתדבקות בו ית׳ ונמצא מתדבק בו ית׳ ונהנה בטובו ומשתלם בו והוא עצמו בעל טובו ושלימותו:
(1) The purpose of creation See that the purpose of creation was to give from His goodness, may He be blessed, to another besides Him. And behold, see that His alone is true perfection, devoid of all deficiencies. And there is no other perfection like it at all. So it comes out that any perfection that resembles [it], besides His perfection, may He be blessed, is not true perfection. Rather it is called perfection relative to something more deficient than it. But complete perfection is only His perfection, may He be blessed. And therefore since His desire, may He be blessed, was to do good to others, it would not be sufficient for Him to do a little good, but rather [only] in giving the full goodness that is possible for the creatures to receive. And in His, may He be blessed, alone being the true good, His good desire would only be satisfied in His giving to others that very good that is within Him, may He be blessed, from the angle of Himself - which is the true perfect good. Yet surely from another angle, this good is impossible to be found anywhere but in Him. Therefore, His wisdom decreed that the nature of this true giving would be that a place be given to the creatures to cleave to Him, may He be blessed, according to the measure of what is possible for them to cleave. And so it comes out that what would be impossible from the angle of themselves - that they would be described by the same perfection as His perfection, may He be blessed - from the angle of their cleaving to Him nevertheless surely comes to them according to the measure that it is possible for them to be described by His perfection, may He be blessed, from the angle of their cleaving to Him. And it comes out that they benefit from this true good relative to that which is possible for them to benefit from it. And it comes out that His intention, may His name be blessed, in the creation that He created was to create someone that can benefit from His goodness, may He be blessed, in the manner that it is possible for him to benefit from it.
(2) The nature of perfection, deficiencies and the acquisition of perfection: However His wisdom decreed that in that this good is perfect, it is fitting that one who benefits from it, own that good - [meaning] one that acquires the good himself and not one that has the good joined to him in a contingent way. And see that this is called a little resemblance - in the measure that it is possible - to His perfection, may He be blessed. For surely He, may His name be blessed, is perfect from Himself, and not contingently so. Rather from the angle of the truth of His nature, He is required to have that perfection. And He is necessarily devoid of deficiencies. However it is impossible that this be found in anyone besides Him - that his truth require him to have this perfection and be devoid of deficiencies. Yet to resemble it a little, it is required that he at least acquire the perfection that the truth of his nature does not require and remove the deficiencies that were possible in him. Therefore He decreed and arranged that the matters of perfection and the matters of deficiency be created; and a creature be created that would have the equal possibility of both of these matters; and that mechanisms be given to this creature through which it could acquire for itself the perfections and remove the deficiencies from itself. And then it would happen that it would become similar to its Creator, in that which is possible for it; and it would be fitting to cleave to Him and to benefit from His goodness.