(ה) וַיֹּֽאמֶר־לָ֥הּ הַמֶּ֖לֶךְ מַה־לָּ֑ךְ וַתֹּ֗אמֶר אֲבָ֛ל אִשָּֽׁה־אַלְמָנָ֥ה אָ֖נִי וַיָּ֥מָת אִישִֽׁי׃ (ו) וּלְשִׁפְחָֽתְךָ֙ שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים וַיִּנָּצ֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וְאֵ֥ין מַצִּ֖יל בֵּֽינֵיהֶ֑ם וַיַּכּ֧וֹ הָאֶחָ֛ד אֶת־הָאֶחָ֖ד וַיָּ֥מֶת אֹתֽוֹ׃
(טו) וַיִּמְלֹ֥ךְ דָּוִ֖ד עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְהִ֣י דָוִ֗ד עֹשֶׂ֛ה מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה לְכָל־עַמּֽוֹ׃
(ב) וְהִשְׁכִּים֙ אַבְשָׁל֔וֹם וְעָמַ֕ד עַל־יַ֖ד דֶּ֣רֶךְ הַשָּׁ֑עַר וַיְהִ֡י כָּל־הָאִ֣ישׁ אֲשֶֽׁר־יִהְיֶה־לּוֹ־רִיב֩ לָב֨וֹא אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ לַמִּשְׁפָּ֗ט וַיִּקְרָ֨א אַבְשָׁל֤וֹם אֵלָיו֙ וַיֹּ֗אמֶר אֵֽי־מִזֶּ֥ה עִיר֙ אַ֔תָּה וַיֹּ֕אמֶר מֵאַחַ֥ד שִׁבְטֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל עַבְדֶּֽךָ׃ (ג) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אַבְשָׁל֔וֹם רְאֵ֥ה דְבָרֶ֖ךָ טוֹבִ֣ים וּנְכֹחִ֑ים וְשֹׁמֵ֥עַ אֵין־לְךָ֖ מֵאֵ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃ (ד) וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְשָׁל֔וֹם מִי־יְשִׂמֵ֥נִי שֹׁפֵ֖ט בָּאָ֑רֶץ וְעָלַ֗י יָב֥וֹא כָּל־אִ֛ישׁ אֲשֶֽׁר־יִהְיֶה־לּוֹ־רִ֥יב וּמִשְׁפָּ֖ט וְהִצְדַּקְתִּֽיו׃
(יז) לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה׃ ...(כו) וְאָשִׁ֤יבָה שֹׁפְטַ֙יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה וְיֹעֲצַ֖יִךְ כְּבַתְּחִלָּ֑ה אַחֲרֵי־כֵ֗ן יִקָּ֤רֵא לָךְ֙ עִ֣יר הַצֶּ֔דֶק קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָֽה׃
(17) Learn to do good. Devote yourselves to justice; Aid the wronged. Uphold the rights of the orphan; Defend the cause of the widow. ... (26) I will restore your magistrates as of old, And your counselors as of yore. After that you shall be called City of Righteousness, Faithful City.”
(יג) וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וְלָ֧מָּה חָשַׁ֛בְתָּה כָּזֹ֖את עַל־עַ֣ם אֱלֹקִ֑ים וּמִדַּבֵּ֨ר הַמֶּ֜לֶךְ הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ כְּאָשֵׁ֔ם לְבִלְתִּ֛י הָשִׁ֥יב הַמֶּ֖לֶךְ אֶֽת־נִדְּחֽוֹ׃ (יד) כִּי־מ֣וֹת נָמ֔וּת וְכַמַּ֙יִם֙ הַנִּגָּרִ֣ים אַ֔רְצָה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א יֵאָסֵ֑פוּ וְלֹֽא־יִשָּׂ֤א אֱלֹקִים֙ נֶ֔פֶשׁ וְחָשַׁב֙ מַֽחֲשָׁב֔וֹת לְבִלְתִּ֛י יִדַּ֥ח מִמֶּ֖נּוּ נִדָּֽח׃
(13) And the woman said, “Why then have you planned the like against God’s people? In making this pronouncement, Your Majesty condemns himself in that Your Majesty does not bring back his own banished one. (14) We must all die; we are like water that is poured out on the ground and cannot be gathered up. God will not take the life of one who makes plans so that no one of his remains banished.
(יד) וַיֹּ֣אמֶר דָּ֠וִד לְכָל־עֲבָדָ֨יו אֲשֶׁר־אִתּ֤וֹ בִירוּשָׁלִַ֙ם֙ ק֣וּמוּ וְנִבְרָ֔חָה כִּ֛י לֹא־תִֽהְיֶה־לָּ֥נוּ פְלֵיטָ֖ה מִפְּנֵ֣י אַבְשָׁל֑וֹם מַהֲר֣וּ לָלֶ֗כֶת פֶּן־יְמַהֵ֤ר וְהִשִּׂגָ֙נוּ֙ וְהִדִּ֤יחַ עָלֵ֙ינוּ֙ אֶת־הָ֣רָעָ֔ה וְהִכָּ֥ה הָעִ֖יר לְפִי־חָֽרֶב׃
(ד) אִם־יִהְיֶ֥ה נִֽדַּחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם מִשָּׁ֗ם יְקַבֶּצְךָ֙ יקוק אֱלֹקֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם יִקָּחֶֽךָ׃
(כא) כִּֽי־קָרַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל מֵעַל֙ בֵּ֣ית דָּוִ֔ד וַיַּמְלִ֖יכוּ אֶת־יָרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֑ט וידא [וַיַּדַּ֨ח] יָרָבְעָ֤ם אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאַחֲרֵ֣י יקוק וְהֶחֱטֵיאָ֖ם חֲטָאָ֥ה גְדוֹלָֽה׃
(יג) וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִתָּקַע֮ בְּשׁוֹפָ֣ר גָּדוֹל֒ וּבָ֗אוּ הָאֹֽבְדִים֙ בְּאֶ֣רֶץ אַשּׁ֔וּר וְהַנִּדָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהִשְׁתַּחֲו֧וּ לַיקוק בְּהַ֥ר הַקֹּ֖דֶשׁ בִּירוּשָׁלִָֽם׃
"בנים אתם ליקוק אלקיכם לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא-תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם-לָמֵת. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה"... ולפי דעתי כי טעם עם קדוש הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת יקוק ולא ישא אלקים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער ולא יאסור הכתוב הבכי כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כז) באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי:
... And according to my opinion, that the understanding of "a holy nation,' is that it is a promise of [eternal] life, it is saying, "Since you are a holy nation and special to the Lord, 'and God will not take away the life of one who makes plans, so that no one may be kept banished' (using the expression from II Samuel 14:14); it is not fitting for you to cut yourselves or to make a bald spot for [the death of] a soul, and even if he dies in his youth." But scripture does not prohibit crying, as nature arouses one to cry when friends part and wander [away], even when alive. And from here there is support to that which our Rabbis forbade to mourn more than is appropriate.
(ז) עוד יתבאר על זה הדרך על פי מה שקדם לנו מדברי המקובלים שלא ידח נדח מכל ניצוצי הקדושה וכלן לבסוף יזכו למקום שממנו באו והגם שיריע איש ישראל אף יצריח נפשו סוף כל סוף יחזור לשורשו, והוא אומרו ושם איש ישראל הרי שאפילו אחר מעשה בשם ישראל יכונה הא למדת שלא נעקר משורשו,... ומיתתו טהרה נפשו, ובזה נתן טעם למה קראו איש ישראל כי אחר הריגה בשם ישראל יכונה
(7) There is yet another way of approaching our verse, based on a kabbalistic approach. It is based on the principle that "sparks" of sanctity which have become exiled for one reason or another to one region or another, are not to be perceived as lost forever. Eventually, somehow they will find their way back to their holy origin. When the Torah speaks of the "name of the Israelite man," this is a hint that even after such a self-debasing encounter as he had indulged in with the Midianite woman the Torah still refers to Zimri as איש ישראל, "an Israelite man." This teaches that he had not been totally uprooted from his holy origin. ...His death purified his soul. This explains why the Torah could refer to him as "an Israelite man" only after he had been killed. If this approach is correct in terms of our השקפה, please accept this as my interpretation of this verse.
וע"ד הקבלה 'פוקד עון אבות על בנים' זהו סוד העבור כי יפקוד על הרשע פעמים שלש עם גבר ועמו הן רבעים, והדין הזה הוא ענין המחשבות שאמרה התקועית לדוד שהקב"ה מחשב (שמואל ב יד) לבלתי ידח ממנו נדח.
A Kabbalistic approach: The words פוקד עון אבות על בנים are a reference to סוד העבור, “the mystery of the transmigration of souls.” G’d may allocate to a sinner of a second and even a third repetition of physical life on earth, which, combined with the original life, makes a total of four lives. This was referenced by the woman from Tekoah to David (Samuel II 14,14) when she spoke about certain מחשבות, calculations which G’d makes to ensure that as few souls as possible will be consigned to eternal oblivion.
כי הנה בכל יום בת קול יוצאת ואומרת שובו בנים שובבים, הגם שאין אנו שומעין אלו הכרוזים, אף על פי כן יש בזה תועלת שאדם מעורר עצמו כמו האב שמעורר הבן הגם שאין הבן הולך בדרך הטוב, מכל מקום רחמי האב על הבן ומעורר אותו לטוב וכן בישראל בא התעוררת לחזור בתשובה. וזה שאמרו חכמינו ז"ל (חגיגה טו.) שובו בנים שובבים חוץ מאחר, דהיינו שלא יתעורר בתשובה מן שמים אבל בודאי אלו היה חוזר בתשובה מעצמו היו מקבלין ממנו שלא ידח ממנו נדח, כי אין לך דבר העומד בפני התשובה אבל כל ישראל מתעוררים בזה התעוררת לשוב
Each day a heavenly voice proclaims "return naughty children" (Jer. 3:14), and while it isn't audible, it works to stir something within us, like that nagging parental voice that criticizes our errant ways with well-meaning love, so too Hashem provokes His children to repent. And the Talmudic statement that "return nuaghty children, except for the Other (Elisha ben Avuya)" means that the Heavenly voice is no longer inviting him, but if he repents he will of course be accepted because "He will not banish those who are distant." Nothing prevents repentance and all Israel is awakened to repent.
(חגיגה טו.) יצאה ב"ק ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר. . אכן שורש הדבר הוא כך מגודל רחמי הש"י שמרחם ע"כ בריותיו. וגם על החוטאים נגדו ית'. וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח לזאת שולח הש"י הירהורי תשובה בלבם בזה הכרוז היוצא בכל יום שובו בנים כו'. כנודע מספה"ק. ומעורר אותם שישובו בתשובה שלימה או ע"י איזה סיבה מעוררם שישובו....
היינו שהקב"ה הוא בעל הרחמים ומתאווה מאוד שכל החוטאים ישובו אליו באמת לבל ידח ממנו נדח.
One of Hashem's great attributes is His mercy for his creations, including the sinners. Plans are devised to ensure that those who are distant are not sent away so Hashem plants repentant thoughts in the hearts of sinners with the heavenly voice to awaken in them a path to return. Hashem in his mercy has an overwhelming desire for all the sinners to return to him. In truth, He never banishes those who are far from him.
וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים הָרוֹצֶה בִּתְשׁוּבַת רְשָׁעִים, שֶׁתִּתֵּן בְּלִבֵּנוּ וּבְלֵב כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אַהֲבָתְךָ וְיִרְאָתְךָ לְיִרְאָה אוֹתְךָ כָּל הַיָּמִים. וּבְתוֹכָם תְּרַחֵם עַל פּוֹשְׁעֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וְתֵן בְּלִבָּם פַּחַד הֲדַר גְּאוֹנֶךָ וְהַכְנַע לְבָבָם הָאֶבֶן וְיָשׁוּבוּ לְפָנֶיךָ בְּלֵב שָׁלֵם כְּמוֹ שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ עַל יְדֵי נְבִיאֲךָ לְבַל יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח. גַּם כִּי הִרְבּוּ אַשְׁמָה לְפָנֶיךָ עַד שֶׁנִּנְעֲלוּ בִּפְנֵיהֶם דַּרְכֵי תְשׁוּבָה. אַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים תַּחְתֹּר לָהֶם חֲתִירָה מִתַּחַת כִּסֵּא כְבוֹדְךָ וּתְקַבְּלֵם בִּתְשׁוּבָה...
May it be your will, Godly king, sitting on your throne of mercy and desirous of the repentance of sinners, that you place in our hearts and those of all Israel who love and fear you that they fear you forever. And have mercy on the sinners among them and place in their hearts awe of your magnificent glory and humbly their stone hearts so they may return to you wholeheartedly as you promised in the words of your Prophets "none who are distant will be kept away." No matter how sinful they are, such that the path to repentance is barred, in Your mercy dig them a tunnel to your glorious throne and accept their repentance.
קול קורא מאת הרשל"צ הרב עובדיה יוסף להצלת יהודי אתיופיה שנשארו בגלות", י"ח אדר א' תשמ"ו. אצל: קורינלדי, מיכאל, יהודי אתיופיה- זהות ומסורת, ראובן מס, ירושלים, תשמ"ט. עמ' 265
חרדים אנו מאוד לשלומכם....שמוע שמעתי קול ועת בני עמנו אשר נותרו בגלות אתיופיה הקורא לגאולה רוחנית, קיבוץ גלויות ואיחוד עם משפחותיהם היקרים שבארץ ישראל...בקרוב נזכה שבשורת הגאולה תגיע גם עדיכם. בטוחני כי מוסדות הממשלה והסוכנות היהודית ימשיכו במאמציהם לסייע כמיטב יכולתם במשימה קדושה זו שהיא מצוות הצלת נפשות לבלתי ידח ממנו נדח. וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. התייצבו וראו את ישועת ה' בקרוב
The Sages taught: When rebuking one should always push away with the left, weaker, hand while the right, stronger, hand that draws them near. This is not like Elisha, who pushed Gehazi away with both hands, and not like Yehoshua ben Peraḥya, who pushed Jesus away with both hands.