Matot-Masei: Cities of Refuge
1 א

Setting up the Cities of Refuge

2 ב
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃ וְהִקְרִיתֶ֤ם לָכֶם֙ עָרִ֔ים עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֣ינָה לָכֶ֑ם וְנָ֥ס שָׁ֙מָּה֙ רֹצֵ֔חַ מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃ וְהָי֨וּ לָכֶ֧ם הֶעָרִ֛ים לְמִקְלָ֖ט מִגֹּאֵ֑ל וְלֹ֤א יָמוּת֙ הָרֹצֵ֔חַ עַד־עָמְד֛וֹ לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לַמִּשְׁפָּֽט׃ וְהֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑נוּ שֵׁשׁ־עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֥ינָה לָכֶֽם׃ אֵ֣ת ׀ שְׁלֹ֣שׁ הֶעָרִ֗ים תִּתְּנוּ֙ מֵעֵ֣בֶר לַיַּרְדֵּ֔ן וְאֵת֙ שְׁלֹ֣שׁ הֶֽעָרִ֔ים תִּתְּנ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶֽינָה׃ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֤ר וְלַתּוֹשָׁב֙ בְּתוֹכָ֔ם תִּהְיֶ֛ינָה שֵׁשׁ־הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לְמִקְלָ֑ט לָנ֣וּס שָׁ֔מָּה כָּל־מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃

The LORD spoke further to Moses: Speak to the Israelite people and say to them: When you cross the Jordan into the land of Canaan, you shall provide yourselves with places to serve you as cities of refuge to which a manslayer who has killed a person unintentionally may flee. The cities shall serve you as a refuge from the avenger, so that the manslayer may not die unless he has stood trial before the assembly. The towns that you thus assign shall be six cities of refuge in all. Three cities shall be designated beyond the Jordan, and the other three shall be designated in the land of Canaan: they shall serve as cities of refuge. These six cities shall serve the Israelites and the resident aliens among them for refuge, so that anyone who kills a person unintentionally may flee there.

3 ג
מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַפְרִישׁ עָרֵי מִקְלָט שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט ב) "שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ". וְאֵין עָרֵי מִקְלָט נוֹהֲגוֹת אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: ב וְשֵׁשׁ עָרִים הָיוּ. שָׁלֹשׁ הִבְדִּיל משֶׁה רַבֵּנוּ בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. וְשָׁלֹשׁ הִבְדִּיל יְהוֹשֻׁעַ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן: ג אֵין אַחַת מֵעָרֵי מִקְלָט קוֹלֶטֶת עַד שֶׁיֻּבְדְּלוּ כֻּלָּן. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה יג) "שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם". וְהוֹדִיעָנוּ משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁאֵין שָׁלֹשׁ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן קוֹלְטוֹת עַד שֶׁיֻּבְדְּלוּ שָׁלֹשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן. וְלָמָּה הִבְדִּילָן אָמַר הוֹאִיל וּבָאָה מִצְוָה לְיָדִי אֲקַיְּמֶנָּה: ד בִּימֵי הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ מוֹסִיפִין שָׁלֹשׁ אֲחֵרוֹת עַל אֵלּוּ הַשֵּׁשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט ט) "וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה". וְהֵיכָן מוֹסִיפִין אוֹתָן בְּעָרֵי הַקֵּינִי וְהַקְּנִזִּי וְהַקַּדְמוֹנִי שֶׁנִּכְרַת לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּרִית עֲלֵיהֶן וַעֲדַיִן לֹא נִכְבְּשׁוּ וַעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים יט ח) "וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ": ה וְחַיָּבִין בֵּית דִּין לְכַוֵּן הַדְּרָכִים לְעָרֵי מִקְלָט לְתַקְּנָם וּלְהַרְחִיבָן. וּמְסִירִין מֵהֶן כָּל מִכְשׁוֹל וְכָל תַּקָּלָה. וְאֵין מַנִּיחִין בַּדֶּרֶךְ לֹא תֵּל וְלֹא גַּיְא וְלֹא נָהָר. אֶלָּא עוֹשִׂין עָלָיו גֶּשֶׁר כְּדֵי שֶׁלֹּא לְעַכֵּב אֶת הַבּוֹרֵחַ לְשָׁם. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט ג) "תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ". וְרֹחַב דֶּרֶךְ עָרֵי מִקְלָט אֵין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם אַמּוֹת. וּמִקְלָט מִקְלָט הָיָה כָּתוּב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ הָרַצְחָנִים וְיִפְנוּ לְשָׁם:
The Torah commands to set aside cities of refuge, as it is written: "You shall set apart three cities" (Deuteronomy 19:7). The laws concerning the cities of refuge were observed only in Eretz Yisrael. There were six such cities : three were set apart by Moses in Transjordan, and three by Joshua in the Land of Canaan. The court is required to build direct roads to the cities of refuge, to keep them in repair and to have them made wide. All obstacles and obstructions must be removed from them — — in order not to delay an escaping person, as it is written: "You shall prepare the road" (19:3). Refuge, refuge was written on each crossroad, so that the homicides could know where to turn.
4 ד
כָּל עָרֵי הַלְוִיִּם קוֹלְטוֹת וְכָל אַחַת מֵהֶן עִיר מִקְלָט הִיא. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה ו) "וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר" (במדבר לה ז) "כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר". הִקִּישָׁן הַכָּתוּב כֻּלָּן זוֹ לָזוֹ לִקְלֹט: י וּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין עָרֵי מִקְלָט שֶׁהֻבְדְּלוּ לְמִקְלָט וּבֵין שְׁאָר עָרֵי הַלְוִיִּם. שֶׁעָרֵי מִקְלָט קוֹלְטוֹת בֵּין לְדַעַת בֵּין שֶׁלֹּא לְדַעַת הוֹאִיל וְנִכְנַס בָּהֶן נִקְלָט. וּשְׁאָר עָרֵי הַלְוִיִּם אֵינָן קוֹלְטוֹת אֶלָּא לְדַעַת. וְרוֹצֵחַ הַדָּר בְּעָרֵי מִקְלָט אֵינוֹ נוֹתֵן שְׂכַר בֵּיתוֹ. וְהַדָּר בִּשְׁאָר עָרֵי הַלְוִיִּם נוֹתֵן שָׂכָר לְבַעַל הַבַּיִת:
All the cities of the Levites offer asylum, each one being a city of refuge, as it is written: "In addition to [the six cities of refuge assigned to the Levites] you shall give forty-two cities ; all the cities which you give to the Levites shall be forty-eight" (Numbers 35:6-7). The Torah regards them all alike in terms of refuge. What is the difference between the cities of refuge that were set apart as a refuge and the cities of the Levites? The cities of refuge afford asylum with or without consent, as soon as the homicide enters he is given asylum; but the other cities belonging to the Levites afford asylum only if he entered with their consent. Then, too, a homicide residing in one of the cities of refuge need not pay rent, but one who lives in a city of the Levites must pay rent to the landlord.
5 ה

One who kills intentionally

6 ו
וְאִם־בִּכְלִ֨י בַרְזֶ֧ל ׀ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃ וְאִ֡ם בְּאֶ֣בֶן יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בָּ֥הּ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃ א֡וֹ בִּכְלִ֣י עֵֽץ־יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בּ֥וֹ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃ גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם ה֥וּא יָמִ֖ית אֶת־הָרֹצֵ֑חַ בְּפִגְעוֹ־ב֖וֹ ה֥וּא יְמִיתֶֽנּוּ׃ וְאִם־בְּשִׂנְאָ֖ה יֶהְדָּפֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו בִּצְדִיָּ֖ה וַיָּמֹֽת׃ א֣וֹ בְאֵיבָ֞ה הִכָּ֤הוּ בְיָדוֹ֙ וַיָּמֹ֔ת מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַמַּכֶּ֖ה רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא גֹּאֵ֣ל הַדָּ֗ם יָמִ֛ית אֶת־הָרֹצֵ֖חַ בְּפִגְעוֹ־בֽוֹ׃

Anyone, however, who strikes another with an iron object so that death results is a murderer; the murderer must be put to death. If he struck him with a stone tool that could cause death, and death resulted, he is a murderer; the murderer must be put to death. Similarly, if the object with which he struck him was a wooden tool that could cause death, and death resulted, he is a murderer; the murderer must be put to death. The blood-avenger himself shall put the murderer to death; it is he who shall put him to death upon encounter. So, too, if he pushed him in hate or hurled something at him on purpose and death resulted, or if he struck him with his hand in enmity and death resulted, the assailant shall be put to death; he is a murderer. The blood-avenger shall put the murderer to death upon encounter.

7 ז
ואם בכלי ברזל הכהו. אֵין זֶה מְדַבֵּר בְּהוֹרֵג בְּשׁוֹגֵג הַסָּמוּךְ לוֹ, אֶלָּא בְּהוֹרֵג בְּמֵזִיד, וּבָא לְלַמֵּד שֶׁהַהוֹרֵג בְּכָל דָּבָר צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בוֹ שִׁעוּר כְּדֵי לְהָמִית, שֶׁנֶּאֱמַר בְּכֻלָּם "אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ", דִּמְתַּרְגְּמִינַן "דְּהִיא כְמִסַּת דִּימוּת בֵּיהּ", חוּץ מִן הַבַּרְזֶל, שֶׁגָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי הַקָּבָּ"ה שֶׁהַבַּרְזֶל מֵמִית בְּכָל שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ מַחַט, לְפִיכָךְ לֹא נָתְנָה בוֹ תּוֹרָה שִׁעוּר לִכְתֹּב בּוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ; וְאִם תֹּאמַר בְּהוֹרֵג בְּשׁוֹגֵג הַכָּתוּב מְדַבֵּר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר לְמַטָּה אוֹ בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות וְגוֹ', לִמֵּד עַל הָאֲמוּרִים לְמַעְלָה שֶׁבְּהוֹרֵג בְּמֵזִיד הַכָּתוּב מְדַבֵּר:
ואם בכלי ברזל הכהו BUT IF HE SMOTE HIM WITH AN INSTRUMENT OF IRON — This is not speaking of one who kills inadvertently, who is mentioned near this (in the preceding verse), but of one who kills intentionally; and its purpose is to teach us that with whatever instrument one kills, it is necessary that it must have a size sufficient to cause death, because in the case of all of them (vv. 17, 18) it is said, אשר ימות “[an instrument] by which one may die”, the Hebrew of which we translate in the Targum by, “[an instrument] which is of such a size that one may die through it” — in the case of all, except in that of iron, because it is manifest and known to the Holy One, blessed be He, that iron kills whatever size it may be (however small it is), even a needle. Therefore the Torah does not assign a size to it by writing ,אשר ימות בה (Sifrei Bamidbar 160:3; Sanhedrin 76b). And if you say that Scripture is speaking of one who kills inadvertently, — but surely it says lower down, (v. 23) “Or with any stone, even though one may die by it, (even though it is large enough to kill him) seeing him not”, which certainly is by inadvertence. This proves as regards the cases mentioned before it, that Scripture is speaking of one who kills intentionally.
8 ח
כָּל הוֹרֵג נֶפֶשׁ בֶּן אָדָם עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ יג) (דברים ה יז) "לֹא תִרְצָח". וְאִם רָצַח בְּזָדוֹן בִּפְנֵי עֵדִים מִיתָתוֹ בְּסַיִף שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא כ) "נָקֹם יִנָּקֵם". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ מִיתַת סַיִף. בֵּין שֶׁהָרַג אֶת חֲבֵרוֹ בְּבַרְזֶל בֵּין שֶׁשְּׂרָפוֹ בָּאֵשׁ מִיתָתוֹ בְּסַיִף: ב מִצְוָה בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם [לַהֲרֹג אֶת הָרוֹצֵחַ] שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה יט) "גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ". וְכָל הָרָאוּי לִירֻשָּׁה הוּא גּוֹאֵל הַדָּם. לֹא רָצָה גּוֹאֵל הַדָּם אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ אוֹ שֶׁאֵין לוֹ גּוֹאֵל דָּם בֵּית דִּין מְמִיתִין אֶת הָרוֹצֵחַ בְּסַיִף:
It is a commandment for the redeemer of blood [to kill the murderer] as it says, "The redeemer of blood shall kill the murderer (Numbers 35:19)." And everyone who is worthy to inherit, he is the redeemer of blood. If he does not want to be the redeemer of blood or if he is unable to kill him or if there is no redeemer of blood, the court kills the murderer by decapitation.
9 ט

הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בְּזָדוֹן בְּאֶבֶן אוֹ בְּעֵץ וֶהֱמִיתוֹ. אוֹמְדִין דָּבָר שֶׁהִכָּהוּ בּוֹ וּמָקוֹם שֶׁהִכָּה עָלָיו. אִם רָאוּי אוֹתוֹ חֵפֶץ לְהָמִית בְּאֵיבָר זֶה אוֹ אֵינוֹ רָאוּי... וּכְשֵׁם שֶׁאוֹמְדִין הַחֵפֶץ שֶׁהִכָּה בּוֹ וּמְקוֹם הַמַּכָּה כָּךְ אוֹמְדִין כֹּחַ הַהַכָּאָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה יז) "בְּאֶבֶן יָד" מִכָּאן שֶׁמְּשַׁעֲרִין אֶת הַיָּד... וְכֵן מְשַׁעֲרִין הַמַּכָּה עַצְמָהּ וּמְשַׁעֲרִין כֹּחַ הַהוֹרֵג וְכֹחַ הַנֶּהֱרָג. אִם הוּא גָּדוֹל אוֹ קָטָן אוֹ חָזָק אוֹ חַלָּשׁ אוֹ בָּרִיא אוֹ חוֹלֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה יז) "אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ". מִיתָתוֹ שֶׁל זֶה מְשַׁעֲרִין כָּל סִבּוֹתֶיה... כְּלִי בַּרְזֶל לֹא נָתְנָה בּוֹ תּוֹרָה שִׁעוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה טז) "וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא"...

If a man willfully struck a person with a stone or a piece of wood and killed him, we should appraise the object with which he knocked him down and the place on which he dealt the blow, to determine whether that object was or was not capable of killing by striking that vital organ... The Torah has stated no minimal size for an instrument of iron, as it is written: "If he struck the person with an iron tool, so that he died, the man is a murderer" (Numbers 35:16), even if he used a needle.— — If a man knocked a person down and killed him without a tool, if he struck him with his hand or foot, or bumped his head against him and killed him, we should appraise the strength of the assailant as well as the strength of the slain man, and the place of the blow. There is no comparison between pushing a person with a finger and kicking him with full might, between striking him in the heart and hitting him on the hip, between a weak person striking a robust and strong individual and a strong and healthy man striking a weak and sickly person.

10 י

One who kills unintentionally

11 יא
וְאִם־בְּפֶ֥תַע בְּלֹא־אֵיבָ֖ה הֲדָפ֑וֹ אוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו כָּל־כְּלִ֖י בְּלֹ֥א צְדִיָּֽה׃ א֣וֹ בְכָל־אֶ֜בֶן אֲשֶׁר־יָמ֥וּת בָּהּ֙ בְּלֹ֣א רְא֔וֹת וַיַּפֵּ֥ל עָלָ֖יו וַיָּמֹ֑ת וְהוּא֙ לֹא־אוֹיֵ֣ב ל֔וֹ וְלֹ֥א מְבַקֵּ֖שׁ רָעָתֽוֹ׃
But if he pushed him without malice aforethought or hurled any object at him unintentionally, or inadvertently dropped upon him any deadly object of stone, and death resulted—though he was not an enemy of his and did not seek his harm—
12 יב
וַאֲשֶׁר֩ יָבֹ֨א אֶת־רֵעֵ֥הוּ בַיַּעַר֮ לַחְטֹ֣ב עֵצִים֒ וְנִדְּחָ֨ה יָד֤וֹ בַגַּרְזֶן֙ לִכְרֹ֣ת הָעֵ֔ץ וְנָשַׁ֤ל הַבַּרְזֶל֙ מִן־הָעֵ֔ץ וּמָצָ֥א אֶת־רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת ה֗וּא יָנ֛וּס אֶל־אַחַ֥ת הֶעָרִים־הָאֵ֖לֶּה וָחָֽי׃
For instance, a man goes with his neighbor into a grove to cut wood; as his hand swings the ax to cut down a tree, the ax-head flies off the handle and strikes the other so that he dies. That man shall flee to one of these cities and live.—
13 יג
שלשה הם ההורגים בלא כוונה. יש הורג בשגגה והעלמה גמורה וזהו שנאמר בו ואשר לא צדה ודינו שיגלה לערי מקלט וינצל כמו שביארנו. ויש הורג ותהיה השגגה קרוב לאונס והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם ודינו שהוא פטור מן הגלות ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו. ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה. או שהיה לו להזהר ולא נזהר. ודינו שאינו גולה מפני שעוונו חמור אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו שאינן קולטות אלא המחוייב גלות בלבד. לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור. ומה יעשה זה ישב וישמור עצמו מגואל הדם. וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן אם הרגן גואל הדם אין להם דמים לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כוונה.
14 יד
וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכו'. א''א תימה הוא ואיך נאמין בעד אחד או להתיר דמו של זה לגואל הדם:
15 טו

The Process

16 טז

וְשָֽׁפְטוּ֙ הָֽעֵדָ֔ה בֵּ֚ין הַמַּכֶּ֔ה וּבֵ֖ין גֹּאֵ֣ל הַדָּ֑ם עַ֥ל הַמִּשְׁפָּטִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ וְהִצִּ֨ילוּ הָעֵדָ֜ה אֶת־הָרֹצֵ֗חַ מִיַּד֮ גֹּאֵ֣ל הַדָּם֒ וְהֵשִׁ֤יבוּ אֹתוֹ֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־עִ֥יר מִקְלָט֖וֹ אֲשֶׁר־נָ֣ס שָׁ֑מָּה וְיָ֣שַׁב בָּ֗הּ עַד־מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל אֲשֶׁר־מָשַׁ֥ח אֹת֖וֹ בְּשֶׁ֥מֶן הַקֹּֽדֶשׁ׃ וְאִם־יָצֹ֥א יֵצֵ֖א הָרֹצֵ֑חַ אֶת־גְּבוּל֙ עִ֣יר מִקְלָט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃ וּמָצָ֤א אֹתוֹ֙ גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם מִח֕וּץ לִגְב֖וּל עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ וְרָצַ֞ח גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ אֶת־הָ֣רֹצֵ֔חַ אֵ֥ין ל֖וֹ דָּֽם׃ כִּ֣י בְעִ֤יר מִקְלָטוֹ֙ יֵשֵׁ֔ב עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֑ל וְאַחֲרֵ֥י מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל יָשׁוּב֙ הָרֹצֵ֔חַ אֶל־אֶ֖רֶץ אֲחֻזָּתֽוֹ׃ וְהָי֨וּ אֵ֧לֶּה לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת מִשְׁפָּ֖ט לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃ כָּל־מַ֨כֵּה־נֶ֔פֶשׁ לְפִ֣י עֵדִ֔ים יִרְצַ֖ח אֶת־הָרֹצֵ֑חַ וְעֵ֣ד אֶחָ֔ד לֹא־יַעֲנֶ֥ה בְנֶ֖פֶשׁ לָמֽוּת׃ וְלֹֽא־תִקְח֥וּ כֹ֙פֶר֙ לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת כִּי־מ֖וֹת יוּמָֽת׃ וְלֹא־תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל־עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן׃ וְלֹֽא־תַחֲנִ֣יפוּ אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַחֲנִ֖יף אֶת־הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא־יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר שֻׁפַּךְ־בָּ֔הּ כִּי־אִ֖ם בְּדַ֥ם שֹׁפְכֽוֹ׃ וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה שֹׁכֵ֕ן בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)

In such cases the assembly shall decide between the slayer and the blood-avenger. The assembly shall protect the manslayer from the blood-avenger, and the assembly shall restore him to the city of refuge to which he fled, and there he shall remain until the death of the high priest who was anointed with the sacred oil. But if the manslayer ever goes outside the limits of the city of refuge to which he has fled, and the blood-avenger comes upon him outside the limits of his city of refuge, and the blood-avenger kills the manslayer, there is no bloodguilt on his account. For he must remain inside his city of refuge until the death of the high priest; after the death of the high priest, the manslayer may return to his land holding. Such shall be your law of procedure throughout the ages in all your settlements. If anyone kills a person, the manslayer may be executed only on the evidence of witnesses; the testimony of a single witness against a person shall not suffice for a sentence of death. You may not accept a ransom for the life of a murderer who is guilty of a capital crime; he must be put to death. Nor may you accept ransom in lieu of flight to a city of refuge, enabling one to return to live on his land before the death of the priest. You shall not pollute the land in which you live; for blood pollutes the land, and the land can have no expiation for blood that is shed on it, except by the blood of him who shed it. You shall not defile the land in which you live, in which I Myself abide, for I the LORD abide among the Israelite people.

17 יז

והצילו – מכאן אתה דן: הרג נפש אחת, בין בשוגג בין במזיד – הכל מקדימים לערי מקלט. ב"ד שולחים ומביאים אותם משם. מי שנתחייב מיתה – הרגוהו, ושלא נתחייב מיתה – פטרוהו. מי שנתחייב גלות – מחזירים אותו למקומו; שנאמר והשיבו אותו העדה:

(Bamidbar 35:25) "And the congregation shall return him": From here you learn that those who kill, either unwittingly or wittingly, repair to the cities of refuge, and beth-din send and bring them from there. One who is found liable for the death penalty is killed. One who is not found liable is let go. One who is found liable for exile is returned to his place, as it is written "and the congregation shall return him to his city of refuge." "and he shall dwell there until the death of the high-priest":

18 יח
א בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט ובית דין של אותה העיר שהרג בה שולחין ומביאין אותו משם ודנין שנאמר ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם. מי שנתחייב מיתה ממיתין אותו שנאמר ונתנו אותו ביד גואל הדם. מי שנפטר פוטרים אותו שנאמר והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם. מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו שנאמר והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו. כשמשיבין אותו מוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יהרגנו גואל הדם בדרך ואומר להם אל תנהגו בו מנהג שופכי דמים בשוגג בא מעשה לידו.
Originally, a manslayer with or without intent would flee immediately to one of the cities of refuge, and the court of the town where he killed a person would send and fetch him from there and try him.— — If condemned to death, he was executed;— — if acquitted, he was set free;— — if condemned to exile, he was sent back to his place.— —
19 יט

'Until the death of the Kohen Gadol'

20 כ
עד מות הכהן הגדול. שֶׁהוּא בָא לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָה בְיִשְׂרָאֵל וּלְהַאֲרִיךְ יְמֵיהֶם, וְהָרוֹצֵחַ בָּא לְסַלֵּק אֶת הַשְּׁכִינָה מִיִּשְׂרָאֵל וּמְקַצֵּר אֶת יְמֵי הַחַיִּים, אֵינוֹ כְדַאי שֶׁיְּהֵא לִפְנֵי כֹּהֵן גָּדוֹל (ספרי); דָּבָר אַחֵר — לְפִי שֶׁהָיָה לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל לְהִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא תֶאֱרַע תַּקָּלָה זוֹ לְיִשְׂרָאֵל בְּחַיָּיו (עי' מכות י"א):
עד מות הכהן הגדול [HE SHALL ABIDE IN IT] UNTIL THE DEATH OF THE HIGH PRIEST — because he serves to cause the Shechinah to dwell in Israel and thereby prolong their days, whilst the murderer serves to make the Shechinah depart from Israel and thereby shortens the days of the living. He is therefore not worthy that he should stand before a High Priest (that he should be anywhere near a High Priest) (Sifrei Bamidbar 160:9). Another explanation why he had to remain there until the High Priest’s death: Because the High Priest should have prayed that this misfortune might never happen in Israel in his days (cf. Makkot 11a).
21 כא

ר' מאיר אומר: רוצח מקצר ימיו של אדם, וכהן גדול מאריך ימיו של אדם. ר' אומר: רוצח מטמא את הארץ ומסלק את השכינה, וכהן גדול גורם לשכינה שתשרה על האדם בארץ. אין בדין שיהא מי שמטמא את הארץ לפני מי שגורם להשרות את השכינה על אדם בארץ:

R. Meir says: A murderer shortens a man's days, and the high-priest lengthens a man's days. It is not fitting that the "shortener" should stand before the "lengthener." Rebbi says: A murderer defiles the land and removes the Shechinah, and the high-priest causes the Shechinah to repose on the land. It is not fitting that he who defiles the land should stand before him who causes the Shechinah to repose upon the land.

22 כב

Atonement or Protection?

23 כג
רוצח ששב לעירו אחר מות הכהן הגדול. הרי הוא כשאר כל אדם. ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו שכבר נתכפר לו בגלותו. אף על פי שנתכפר אינו חוזר בה לשררה שהיה בה לעולם. אלא הרי הוא מורד מגדולתו כל ימיו הואיל ובאה תקלה זו הגדולה על ידו.
A homicide who returned to his town, after the death of the high priest, was regarded as any other man; if the blood-avenger killed him, he would be executed on account of him, having already obtained atonement in his exile. Even though he had obtained atonement, he could never come back to public office held by him previously. He was deprived of his high office throughout his life, because such a dire mishap had occurred through him.
24 כד
ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח. ואפילו נתן כל ממון שבעולם ואפילו רצה גואל הדם לפוטרו. שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה שנאמר ולא תקחו כופר לנפש רוצח. ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים שנאמר ולא תחניפו את הארץ וגו'. כי הדם הוא יחניף את הארץ וגו'.
And the court is warned not to take a ransom from the murderer, even if they give all of the money in the world, and even if the redeemer of blood wishes to exempt them. For the life of this person who was killed is not the possession of the redeemer of blood but rather the possession of the Holy One Blessed be He as it says, "Do not take a ransom for the life of a murderer." And there is nothing that the Torah is more exacting about than bloodshed as it says, "You shall not pollute the land..." (Numbers 35:33) "...for blood pollutes the land...".
25 כה

(יב) למקלט מגואל: תחלה קראו גואל למי שהוא גואל אחוזת קרובו אשר מכר אותה מפני דלותו, ואחר כן קראו גואל הדם למי שנוקם נקמת קרובו הנהרג, ואח"כ קראו לו ג"כ גואל סתם. והנה בדורות הראשונים, בטרם יהיו העמים מסודרים תחת מלך ושרים, ושופטים ושוטרים, היתה כל משפחה נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת, והקרוב יותר אל הנהרג היה חייב לנקום מיתתו; והתורה העמידה שופטים ושוטרים, ונטלה הנקמה מיד היחידים, ומסרה אותה לכל העדה. והנה כשהיתה הרציחה בזדון, יתכן להשקיט את הגואל, כי יאמרו לו: הנח להם לשופטים, הם יחקרו הדבר, ואם בן מות הוא ימיתוהו; אבל כשהיתה ההריגה בשגגה, לא היה אפשר להשקיט את הגואל, ולהכריחו לראות מי שהרג את אביו או את אחיו נשאר בלא עונש, כי היה נראה לו ולכל יודעיו ומכיריו כאילו אינו אוהב את אביו ואת אחיו, מאחר שאינו נוקם את נקמתם. והדעת הזאת לא היה אפשר לעקור אותה בבת אחת, וראתה החכמה האלהית שאם יהיה גואל הדם נענש מיתה בנקמו את קרובו הנהרג בשגגה, עדיין לא ימנעו כל הגואלים ולא רובם מעשות נקמת קרוביהם, ועל ידי זה ירבו הנהרגים ללא תועלת, וגם (כאשר העירני תלמידי ר' אליעזר אליה איגל מלבוב) יגדל הצער והנזק במשפחה אחת, כי אחר שקרה לה המקרה הרע שנהרג אחד מאנשיה בשגגה, עוד יהיה אחד מהם נענש מיתה על שנקם נקמת אחיו; גם איננו רחוק שבשעה שיהיה הגואל יוצא ליהרג, יתקומם העם על השופטים, וירבו קלקלות באומה, לפיכך מה עשתה התורה? הניחה זכות לגואל לנקום מיתת קרובו, אבל קבעה מקום מקלט לנוס שמה הרוצח, ולא יוכל הגואל לבוא שם ולהרגו. והנה ידוע כי אצל הגוים הקדמונים היו ההיכלות והמזבחות מקום מקלט לעוברי עבירה, והתורה בטלה המנהג הזה, ואמרה מעם מזבחי תקחנו למות (ואולי זה טעם ה' מי יגור באהלך, וכן מי יעלה בהר ה'), ורק השאירה מקלט לעושה בשגגה, והנה לא היה אפשר שיהיה המקלט בבית המקדש, כי אחד היה בכל אדמת ישראל, ויקשה לרוצח לנוס מכל ערי ישראל עד המקום אשר יבחר ה', לכך נבחרו שש ערים מפוזרות כה וכה, באופן שתהיינה מזומנות לכל רוצח (כטעם והקריתם לכם ערים, כפירוש רש"י ולא כראב"ע), ונבחרו מתוך ערי הלוים, כי השבט כלו היה קדש, וראוי שהתיינה עריהם למקלט.

"In early times, before peoples were organized under a king, ministers, judges and officers, every family took revenge against other families, and the closest relative of the dead was responsible to avenge his death. The Torah established judges and officers and transferred the responsibilities of avenging [a killing] from individuals to the community. Now in a case of murder it was possible to mollify the avenger by telling him to leave it to the judges to investigate and execute the killer if found guilty of murder. However, when the killing was unintentional, it was impossible to mollify the avenger and oblige him to watch he who killed his father or brother remain unpunished. He and his acquaintances would interpret this [his inaction] to be proof that he does not love his father or brother, since he does not avenge their death. Now it was impossible to totally uproot this attitude [that lack of vengeance implied lack of love]. The divine wisdom knew that condemning the avenger to death when avenging an unintentional killing would not prevent all or even most of the avengers from avenging the death of their relatives...Therefore, what did the Torah do? It left the avenger the right to avenge the killing of his kin but designated places of refuge where the [unintentional] killer could seek protection and in which the avenger is unable to kill him"

26 כו
ואמנם היות 'רוצח בשגגה' 'גולה' הוא להשקיט נפש 'גואל הדם' עד שלא יראה מי שבאה תקלה הזאת על ידו. ותלה חזרתו במות האיש אשר הוא הנכבד שבבני אדם והאהוב לכל 'ישראל' שבזה תנוח דעת הגואל אשר נהרג קרובו - שזה ענין טבעי לאדם כל מי שתקרהו צרה כשתבוא גם כן לזולתו כיוצא בה או גדולה ממנה ימצא נחמה בזה על מקרהו - ואין במקרי מות בני אדם אצלינו יותר גדול ממיתת 'כהן גדול':
A person who killed another person unknowingly must go into exile (Exod. 12:13: Num. 35:11-28); because the anger of "the avenger of the blood" (Num. 35:19) cools down while the cause of the mischief is out of sight. The chance of returning from the exile depends on the death of [the high-priest], the most honoured of men, and the friend of all Israel. By his death the relative of the slain person becomes reconciled (ibid. ver. 25); for it is a natural phenomenon that we find consolation in our misfortune when the same misfortune or a greater one has befallen another person. Amongst us no death causes more grief than that of the high-priest.