(א) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' (במדבר ל, ב ג), הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ירמיה ד, ב): וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה' בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תִהְיוּ סְבוּרִים שֶׁהֻתַּר לָכֶם לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמִי אֲפִלּוּ בֶּאֱמֶת, אֵין אַתָּה רַשַּׁאי לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמִי אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיוּ בְּךָ כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ (דברים ו, יג): אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, שֶׁתְּהֵא כְּאוֹתָן שֶׁנִּקְרְאוּ יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַבְרָהָם, אִיוֹב וְיוֹסֵף. אַבְרָהָם דִּכְתִיב (בראשית כב, יב): כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, אִיּוֹב דִּכְתִיב (איוב א, ח): אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים, יוֹסֵף דִּכְתִיב (בראשית מכ, יח): אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא, הֱוֵי אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא. (דברים ו, יג): וְאֹתוֹ תַעֲבֹד, אִם אַתָּה מְפַנֶּה עַצְמְךָ לַתּוֹרָה וְלַעֲסֹק בְּמִצְווֹת וְאֵין לְךָ עֲבוֹדָה אַחֶרֶת, לְכָךְ נֶאֱמַר: וְאֹתוֹ תַעֲבֹד. (דברים ו, יג): וּבוֹ תִדְבָּק, וְכִי יָכוֹל אָדָם לִדָּבֵק בַּשְּׁכִינָה, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (דברים ד, כד): כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא, אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל הַמֵּשִׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד שֶׁקּוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וְעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו: וּבוֹ תִדְבָּק, אִם יֵשׁ בְּךָ כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ אַתָּה רַשַּׁאי לְהִשָּׁבַע, וְאִם לָאו אֵין אַתָּה רַשַּׁאי לְהִשָּׁבַע. מַעֲשֶׂה בְּיַנַּאי הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי אֲלָפִים עֲיָרוֹת וְכֻלָּם נֶחֶרְבוּ עַל שְׁבוּעַת אֱמֶת, כֵּיצַד, אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ בִּשְּׁבוּעָה שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ וְאוֹכֵל כָּךְ וְכָךְ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְאֶשְׁתֶּה כָךְ וְכָךְ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְהָיוּ הוֹלְכִין וּמְקַיְּמִין שְׁבוּעָתָן, וְנֶחֶרְבוּ. מַה הַנִּשְׁבָּע בֶּאֱמֶת כָּךְ, הַנִּשְׁבָּע עַל הַשֶּׁקֶר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
עץ יוסף שם
אין אתה רשאי לישבע בשמי אא"כ יהיו כו' כי צריך למצוא בושה בנפשו איך יזכיר שם ה' הנורא בשביל ממונו אשר הוא דבר אפם ואין. זולתי אם הוא איש אמונים מאד וירא ה' ואז כל מעשיו לשם ה' אז הותר לו. כי נתקדש ש"ש על ידו:
...
ושתהיו כאותן שלשה כו' אברהם איוב ויוסף שעל היראה הגדולה לא יחמול על עצמו והכל בעיניו כאין מול יראתו יתב' כאברהם. ויקבל היסורים מיראה כאיוב. ויגביר על נפשו המתאוה כיוסף. אז הוא אות שאינו מכוין לטובת עצמו ואז מותר לו לישבע באמת:
וכולם נחרבו על שבועת אמת כי אין בכל עבירות כולם עבירה חמורה כעובר על השבועה. ויצר לב האדם רע מנעוריו והוא כועס תמיד. ומתוך כעסו קופץ ונשבע. לכן אסור לישבע אפי' באמת אם אינו כאותן שנקראו יראי אלהים:
פרי צדיק כאן
בענין נדרים מצינו כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן וכו' שרשעים דרכן להדיר ואיתא שם בשמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא וכו' אמרתי לו בני כמותך ירבו נוזרי נזירות בישראל והיינו שראה רבי שמעון שהתכוון רק לשם שמים והיה רצון ה' יתברך שיגדור עצמו בנזירות ובלאו הכי כשאין מבורר שמתכוון לשם שמים הנדרים אסורים וכמו שאמרו בירושלמי לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים ולכן הוזכר כאן הלשון זה הדבר אשר צוה ה' היינו מי שזוכה שיהיה הדבר יוצא מפיו דבר ה'
... וזהו הענין מה שאמרו במדרש אפילו באמת אי אתה רשאי להשבע אלא אם כן יהיה בך כל המידות האלו את ה' אלקיך תירא שתהא כאותן שנקרא יראי אלקים וכו' אותו תעבוד אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצוות ואין לך עבודה אחרת והיינו שהעיקר הוא העסק בתורה שאז יכול לזכות לזה שיהיה דברו פי ה' שהוא מטלא דעתיקא
... ואמרו שם במדרש אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע והיינו דכתיב ובשמו תשבע ... פירוש שרק אם יהיה בך כל המדות האלה אז הוא בטוח שיהיה מושבע על ידי השם ולא יעבור על דברו שאז הדבר היוצא מפיו הוא דבר ה' ובודאי יכנס על ללב ולא יעבור על זה חס ושלום
וכמו שאמר שמעון הצדיק לאותו נזיר כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל שבכל נזיר היה חושש שמתחרטין וממילא בדידהו טוב אשר לא תדור והנודר כאילו בנה במה וכמו שאמרו בירושלמי לא דייך במה שאסרה תורה וכו' שיכול להיות שיעבור על נדרו מה שאין כן הוא שהתכוון לשם שמיים הוא בודאי לא יתחרט ולא יעבור חס ושלום על נדרו ולו הנדר והשבועה מצוה ועל זה נאמר ובשמו תשבע ... שיהיה בטוח שיהיה מושבע על ידי השבועה ולא יעבור עליה ולאיש כזה נאמרה פרשת נדרים.
...