וַיֹּאמֶר֩ אֵלִיָּ֨הוּ הַתִּשְׁבִּ֜י מִתֹּשָׁבֵ֣י גִלְעָד֮ אֶל־אַחְאָב֒ חַי־יי אֱלֹקֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר עָמַ֣דְתִּי לְפָנָ֔יו אִם־יִהְיֶ֛ה הַשָּׁנִ֥ים הָאֵ֖לֶּה טַ֣ל וּמָטָ֑ר כִּ֖י אִם־לְפִ֥י דְבָרִֽי׃ (ס)
אחאב שושביניה הוה אתא איהו ואליהו למשאל בשלמא בי טמיא יתיב וקאמר דילמא כי מילט יהושע הכי לט לא יריחו על שם עיר אחרת ולא עיר אחרת על שם יריחו א"ל אליהו אין אמר ליה השתא לווטתא דמשה לא קא מקיימא דכתיב (דברים יא, טז) וסרתם ועבדתם וגו' וכתיב וחרה אף יי בכם ועצר את השמים וגו' וההוא גברא אוקים ליה עבודת כוכבים על כל תלם ותלם ולא שביק ליה מיטרא דמיזל מיסגד ליה לווטתא דיהושע תלמידיה מקיימא
מיד (מלכים א יז, יג) ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד חי יי אלקי ישראל אם יהיה טל ומטר וגו' בעי רחמי והבו ליה אקלידא דמטרא וקם ואזל
Ahab was Hiel’s close friend and groomsman. He and Elijah came to inquire about Hiel’s welfare in the house of mourning [bei tamya]. Hiel sat and said: Perhaps when Joshua cursed, this is what he cursed: Not to build Jericho even after changing its name to the name of another city, and not to build another city after giving it the name of Jericho. Elijah said to him: Yes, that is the curse. Ahab said to Elijah: Now the curse of Moses is not fulfilled, as it is written: “And you go astray and worship other gods,” and it is written: “Then the Lord’s anger will flare against you, and He will close the heavens, and there will be no rain” (Deuteronomy 11:16–17). And that man, referring to himself, established an object of idol worship on each and every furrow in the kingdom of Israel, and the rain is so plentiful that it does not allow him to go and worship it; will the curse of his student, Joshua, be fulfilled?
The verse relates Elijah’s reaction: Immediately: “And Elijah the Tishbite, who was of the inhabitants of Gilead, said to Ahab: As the Lord God of Israel lives, before whom I stand, there shall not be dew or rain these years, but according to my word” (I Kings 17:1). Elijah prayed for mercy and they gave him the key to rainfall enabling him to dictate when it would rain, and he arose and went.
ויאמר אליהו התשבי אין ספק כי המעשה הזה עשה רושם גדול וכל העם שמעו וייראו ואחאב התאמץ להכחיש זאת ולתלות במקרה, וכן אמרו חז''ל שאחאב אמר לאליהו אפשר שקללת הרב לא נתקיימה וקללת התלמיד נתקיימה, התוכח עמו שאיך אפשר שלא תתקיים קללת משה שאמר פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלקים אחרים ועצר את השמים ולא יהיה מטר ותתקיים קללת יהושע אולם התשובה לזה כי עונשי התורה הם רק בעת שישראל תחת ההשגחה האלהית, שאז המטר הוא השגחיי כמ''ש והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו, אז בעת יעזבו את יי תסור מהם ההשגחה ולא יהיה מטר ההשגחיי, אמנם אחר שברוב גלוליהם נעשו כגויי הארצות וסרה מהם ההשגחה לגמרי, והארץ נמסרה בימי אחאב אל הטבע והמערכה, לא יחויב שיפסק המטר הטבעי בעבדם גלולים, כי הטבע תעשה כמנהגה ואין לה קשר עם מעשי בני אדם, שזה רק אצל ההשגחה לא אצל הטבע, וזה רק על עונשי התורה, אולם קללת יהושע שקלל מדעת עצמו, הלא כבוד יהושע ודבורו וגזרתו מקושרת עם ההשגחה האלהית, שיי ישגיח על כבוד צדיקיו לקיים גזרתם, הגם שסרה ההשגחה מן הדור ההוא הרשעים לא סרה מיהושע הצדיק ומגזרתו וכבודו, ולכן נתקיימה קללתו, ובא אליהו לברר לו זה במופת, שכן תתקיים גם גזרתו גם עתה, אם יגזור על הטל והמטר, וזה מצד שההשגחה דבוקה בו לקיים מוצא שפתיו, מצד שהוא עומד לפני יי והשגחתו, וז''ש ,חי יי אשר עמדתי לפניו, ומצד זה אני גוזר ,אם יהיה השנים האלה טל ומטר, ובל תחשוב שזה יהיה מצד העונש על רוע מעשיכם כי אינכם ראוים לעונש השגחיי, כי סרה ההשגחה מאתכם רק כי אם לפי דברי שיי יקיים גזרתי מצד שאני דברתי כן ויי יקיים גזרתי, ולכן הוסיף גם טל שזה אינו נכלל בעונש התורה שכתוב ולא יהיה מטר למען ידעו שהוא רק ע''פ דברו וגזרתו, ובזה יתברר שכן חל העונש מפני גזרת יהושע ודברו :
(ב) וַיְהִ֥י דְבַר־יי אֵלָ֥יו לֵאמֹֽר׃ (ג) לֵ֣ךְ מִזֶּ֔ה וּפָנִ֥יתָ לְּךָ֖ קֵ֑דְמָה וְנִסְתַּרְתָּ֙ בְּנַ֣חַל כְּרִ֔ית אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הַיַּרְדֵּֽן׃ (ד) וְהָיָ֖ה מֵהַנַּ֣חַל תִּשְׁתֶּ֑ה וְאֶת־הָעֹרְבִ֣ים צִוִּ֔יתִי לְכַלְכֶּלְךָ֖ שָֽׁם׃ (ה) וַיֵּ֥לֶךְ וַיַּ֖עַשׂ כִּדְבַ֣ר יי וַיֵּ֗לֶךְ וַיֵּ֙שֶׁב֙ בְּנַ֣חַל כְּרִ֔ית אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הַיַּרְדֵּֽן׃ (ו) וְהָעֹרְבִ֗ים מְבִיאִ֨ים ל֜וֹ לֶ֤חֶם וּבָשָׂר֙ בַּבֹּ֔קֶר וְלֶ֥חֶם וּבָשָׂ֖ר בָּעָ֑רֶב וּמִן־הַנַּ֖חַל יִשְׁתֶּֽה׃ (ז) וַיְהִ֛י מִקֵּ֥ץ יָמִ֖ים וַיִּיבַ֣שׁ הַנָּ֑חַל כִּ֛י לֹֽא־הָיָ֥ה גֶ֖שֶׁם בָּאָֽרֶץ׃ (ס)
(2) The word of the LORD came to him: (3) “Leave this place; turn eastward and go into hiding by the Wadi Cherith, which is east of the Jordan. (4) You will drink from the wadi, and I have commanded the ravens to feed you there.” (5) He proceeded to do as the LORD had bidden: he went, and he stayed by the Wadi Cherith, which is east of the Jordan. (6) The ravens brought him bread and meat every morning and every evening, and he drank from the wadi. (7) After some time the wadi dried up, because there was no rain in the land.
לך מזה. שלא יהרגך אחאב:
ואת העורבים וכו׳. בכדי להעיר רוחו לבל יתאכזר על ישראל, בראותו כי העורבים האכזרים יחמלו עליו לכלכלו, ואיך לא יחמול הוא על ישראל:
וַיִּבַשׁ הַנַּחַל. כְּדֵי שֶׁיֵּדַע צֹרֶךְ הַגְּשָׁמִים וְיַטְרִיחַ לְגַלּוֹת, שֶׁהָיָה קָשֶׁה בְּעֵינֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּרָעָב.
The brook dried up. In order that he realize the need for rain and trouble himself to go into exile, for it was displeasing to the Holy One Blessed Is He, that Yisroel should be living in hunger.
(ח) וַיְהִ֥י דְבַר־יי אֵלָ֥יו לֵאמֹֽר׃ (ט) ק֣וּם לֵ֤ךְ צָרְפַ֙תָה֙ אֲשֶׁ֣ר לְצִיד֔וֹן וְיָשַׁבְתָּ֖ שָׁ֑ם הִנֵּ֨ה צִוִּ֥יתִי שָׁ֛ם אִשָּׁ֥ה אַלְמָנָ֖ה לְכַלְכְּלֶֽךָ׃ (י) וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ צָרְפַ֗תָה וַיָּבֹא֙ אֶל־פֶּ֣תַח הָעִ֔יר וְהִנֵּֽה־שָׁ֛ם אִשָּׁ֥ה אַלְמָנָ֖ה מְקֹשֶׁ֣שֶׁת עֵצִ֑ים וַיִּקְרָ֤א אֵלֶ֙יהָ֙ וַיֹּאמַ֔ר קְחִי־נָ֨א לִ֧י מְעַט־מַ֛יִם בַּכְּלִ֖י וְאֶשְׁתֶּֽה׃ (יא) וַתֵּ֖לֶךְ לָקַ֑חַת וַיִּקְרָ֤א אֵלֶ֙יהָ֙ וַיֹּאמַ֔ר לִֽקְחִי־נָ֥א לִ֛י פַּת־לֶ֖חֶם בְּיָדֵֽךְ׃ (יב) וַתֹּ֗אמֶר חַי־יי אֱלֹקֶ֙יךָ֙ אִם־יֶשׁ־לִ֣י מָע֔וֹג כִּ֣י אִם־מְלֹ֤א כַף־קֶ֙מַח֙ בַּכַּ֔ד וּמְעַט־שֶׁ֖מֶן בַּצַּפָּ֑חַת וְהִנְנִ֨י מְקֹשֶׁ֜שֶׁת שְׁנַ֣יִם עֵצִ֗ים וּבָ֙אתִי֙ וַעֲשִׂיתִ֙יהוּ֙ לִ֣י וְלִבְנִ֔י וַאֲכַלְנֻ֖הוּ וָמָֽתְנוּ׃ (יג) וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֤יהָ אֵלִיָּ֙הוּ֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י בֹּ֖אִי עֲשִׂ֣י כִדְבָרֵ֑ךְ אַ֣ךְ עֲשִׂי־לִ֣י מִ֠שָּׁם עֻגָ֨ה קְטַנָּ֤ה בָרִאשֹׁנָה֙ וְהוֹצֵ֣אתְ לִ֔י וְלָ֣ךְ וְלִבְנֵ֔ךְ תַּעֲשִׂ֖י בָּאַחֲרֹנָֽה׃ (ס) (יד) כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר יי אֱלֹקֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כַּ֤ד הַקֶּ֙מַח֙ לֹ֣א תִכְלָ֔ה וְצַפַּ֥חַת הַשֶּׁ֖מֶן לֹ֣א תֶחְסָ֑ר עַ֠ד י֧וֹם תתן־[תֵּת־] יי גֶּ֖שֶׁם עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ (טו) וַתֵּ֥לֶךְ וַתַּעֲשֶׂ֖ה כִּדְבַ֣ר אֵלִיָּ֑הוּ וַתֹּ֧אכַל הוא־והיא [הִֽיא־] [וָה֛וּא] וּבֵיתָ֖הּ יָמִֽים׃ (טז) כַּ֤ד הַקֶּ֙מַח֙ לֹ֣א כָלָ֔תָה וְצַפַּ֥חַת הַשֶּׁ֖מֶן לֹ֣א חָסֵ֑ר כִּדְבַ֣ר יי אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר בְּיַ֥ד אֵלִיָּֽהוּ׃ (פ)
Please bring me a little water. He was unable to identify the widow about whom the Holy One Blessed Is He, had told him. But he learned from Eliezer, the servant of Avrohom, and he said, “The one who gives me water to drink, she is the widow.”
(יז) וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה חָלָ֕ה בֶּן־הָאִשָּׁ֖ה בַּעֲלַ֣ת הַבָּ֑יִת וַיְהִ֤י חָלְיוֹ֙ חָזָ֣ק מְאֹ֔ד עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר לֹא־נֽוֹתְרָה־בּ֖וֹ נְשָׁמָֽה׃ (יח) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ מַה־לִּ֥י וָלָ֖ךְ אִ֣ישׁ הָאֱלֹקִ֑ים בָּ֧אתָ אֵלַ֛י לְהַזְכִּ֥יר אֶת־עֲוֺנִ֖י וּלְהָמִ֥ית אֶת־בְּנִֽי׃ (יט) וַיֹּ֥אמֶר אֵלֶ֖יהָ תְּנִֽי־לִ֣י אֶת־בְּנֵ֑ךְ וַיִּקָּחֵ֣הוּ מֵחֵיקָ֗הּ וַֽיַּעֲלֵ֙הוּ֙ אֶל־הָעֲלִיָּ֗ה אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב שָׁ֔ם וַיַּשְׁכִּבֵ֖הוּ עַל־מִטָּתֽוֹ׃ (כ) וַיִּקְרָ֥א אֶל־יי וַיֹּאמַ֑ר יי אֱלֹקָ֔י הֲ֠גַם עַל־הָאַלְמָנָ֞ה אֲשֶׁר־אֲנִ֨י מִתְגּוֹרֵ֥ר עִמָּ֛הּ הֲרֵע֖וֹתָ לְהָמִ֥ית אֶת־בְּנָֽהּ׃ (כא) וַיִּתְמֹדֵ֤ד עַל־הַיֶּ֙לֶד֙ שָׁלֹ֣שׁ פְּעָמִ֔ים וַיִּקְרָ֥א אֶל־יי וַיֹּאמַ֑ר יי אֱלֹקָ֔י תָּ֥שָׁב נָ֛א נֶֽפֶשׁ־הַיֶּ֥לֶד הַזֶּ֖ה עַל־קִרְבּֽוֹ׃ (כב) וַיִּשְׁמַ֥ע יי בְּק֣וֹל אֵלִיָּ֑הוּ וַתָּ֧שָׁב נֶֽפֶשׁ־הַיֶּ֛לֶד עַל־קִרְבּ֖וֹ וַיֶּֽחִי׃ (כג) וַיִּקַּ֨ח אֵלִיָּ֜הוּ אֶת־הַיֶּ֗לֶד וַיֹּרִדֵ֤הוּ מִן־הָעֲלִיָּה֙ הַבַּ֔יְתָה וַֽיִּתְּנֵ֖הוּ לְאִמּ֑וֹ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֵ֣לִיָּ֔הוּ רְאִ֖י חַ֥י בְּנֵֽךְ׃ (כד) וַתֹּ֤אמֶר הָֽאִשָּׁה֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ עַתָּה֙ זֶ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִ֥ישׁ אֱלֹקִ֖ים אָ֑תָּה וּדְבַר־יי בְּפִ֖יךָ אֱמֶֽת׃ (פ)
(17) After a while, the son of the mistress of the house fell sick, and his illness grew worse, until he had no breath left in him. (18) She said to Elijah, “What harm have I done you, O man of God, that you should come here to recall my sin and cause the death of my son?” (19) “Give me the boy,” he said to her; and taking him from her arms, he carried him to the upper chamber where he was staying, and laid him down on his own bed. (20) He cried out to the LORD and said, “O LORD my God, will You bring calamity upon this widow whose guest I am, and let her son die?” (21) Then he stretched out over the child three times, and cried out to the LORD, saying, “O LORD my God, let this child’s life return to his body!” (22) The LORD heard Elijah’s plea; the child’s life returned to his body, and he revived. (23) Elijah picked up the child and brought him down from the upper room into the main room, and gave him to his mother. “See,” said Elijah, “your son is alive.” (24) And the woman answered Elijah, “Now I know that you are a man of God and that the word of the LORD is truly in your mouth.”
לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי. עַד שֶׁלֹּא בָּאתָ אֵלַי, הָיוּ שׁוֹקְלִין מַעֲשַׂי וּמַעֲשֵׂה עִירִי, וְהָיִיתִי רְאוּיָה לְנֵס, מִשֶּׁבָּאתָ לְכָאן, לֹא נֶחְשַׁבְתִּי לִכְלוּם, וְאֵין צִדְקָתִי נִכֶּרֶת.
To cause my sins to be remembered. Before you came, they would weigh my deeds and the deeds of my city, and I was worthy of a miracle. But since you came here, I am not reckoned with as [being worthy of] anything and my righteousness is not noticeable.