כי הא דרב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי יומא חד משכתיה שמעתא הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי לא אתא חלש דעתה אחית דמעתא מעינה הוה יתיב באיגרא אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה
This is as it is related about Rav Reḥumi, who would commonly study before Rava in Meḥoza: He was accustomed to come back to his home every year on the eve of Yom Kippur. One day he was particularly engrossed in the halakha he was studying, and so he remained in the study hall and did not go home. His wife was expecting him that day and continually said to herself: Now he is coming, now he is coming. But in the end, he did not come. She was distressed by this and a tear fell from her eye. At that exact moment, Rav Reḥumi was sitting on the roof. The roof collapsed under him and he died. This teaches how much one must be careful, as he was punished severely for causing anguish to his wife, even inadvertently.
כי הא [כמו מעשה זה] שרב רחומי הוה שכיח קמיה [היה מצוי לפני] רבא בעיר מחוזא, הוה [היה] רגיל דהוה אתי לביתיה [שהיה בא לביתו] כל מעלי יומא דכיפורי [ערב יום כיפור]. יומא חד משכתיה שמעתא [יום אחד משכה אותו הסוגיה] ונשאר במקום, ולא בא. הוה מסכיא דביתהו [היתה מצפה אשתו] באותו יום ואמרה בלבה: השתא אתי, השתא אתי [עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא], ולבסוף לא אתא [בא], שהרי נמשך בלימודו ונשאר בבית המדרש. חלש [חלשה] דעתה, הצטערה, אחית דמעתא [והורידה דמעה] מעינה. באותה שעה הוה יתיב באיגרא [היה יושב רב רחומי על גג], אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה [נפחת הגג מתחתיו ונחה נפשו, נפטר]. ללמד כמה צריך אדם להיזהר שלא לצער את אשתו ואפילו שלא בכוונה.
קחו דקה שתיים לחשיבה:
1. מה אני לוקח מהבית שלי (הבית של ההורים) לבית שיהיה לי?
2. מה מהבית אני משאיר ולא רוצה לקחת?
שתפו את החברותא שלכם