Shavuot I ~ Do not Covet

(יד) לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ לֹֽא־תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃ (פ)

Exodus 20:14

(14) You shall not covet your neighbor’s house: you shall not covet your neighbor’s wife, or his male or female slave, or his ox or his ass, or anything that is your neighbor’s.

דברים ה׳:י״ח

(יח) וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֑ךָ (ס) וְלֹ֨א תִתְאַוֶּ֜ה בֵּ֣ית רֵעֶ֗ךָ שָׂדֵ֜הוּ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ שׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃ (ס)

Deuteronomy 5:18

(18) You shall not covet your neighbor’s wife. You shall not crave your neighbor’s house, or his field, or his male or female slave, or his ox, or his ass, or anything that is your neighbor’s.

~ What are the differences between the two passages? What are the similarities?

~ What is coveting? What is craving?

~ Can you prove from the context that we are not talking about forbidding a feeling?

בראשית רבה ט׳:ז׳

רַבִּי נַחְמָן בַּר שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר, הִנֵּה טוֹב מְאֹד, זֶה יֵצֶר טוֹב. וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, זֶה יֵצֶר רָע. וְכִי יֵצֶר הָרָע טוֹב מְאֹד, אֶתְמְהָא. אֶלָּא שֶׁאִלּוּלֵי יֵצֶר הָרָע לֹא בָּנָה אָדָם בַּיִת, וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה, וְלֹא הוֹלִיד, וְלֹא נָשָׂא וְנָתַן. וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר (קהלת ד, ד): כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ.

Bereshit Rabbah 9:7

Rabbi Nahman said in Rabbi Samuel's name: 'Behold, it was good' refers to the Good Desire; 'And behold, it was very good' refers to the Evil Desire. (It only says 'very good' after man was created with both the good and bad inclinations, in all other cases it only says 'and God saw that it was good') Can then the Evil Desire be very good? That would be extraordinary! But without the Evil Desire, however, no man would build a house, take a wife and beget children; and thus said Solomon: 'Again, I considered all labour and all excelling in work, that it is a man's rivalry with his neighbour.' (Ecclesiastes 4:4).

So not all desire is forbidden.

מלכים א כ״א:א׳-ט״ז

(א) וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כֶּ֧רֶם הָיָ֛ה לְנָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּיִזְרְעֶ֑אל אֵ֚צֶל הֵיכַ֣ל אַחְאָ֔ב מֶ֖לֶךְ שֹׁמְרֽוֹן׃ (ב) וַיְדַבֵּ֣ר אַחְאָ֣ב אֶל־נָב֣וֹת ׀ לֵאמֹר֩ ׀ תְּנָה־לִּ֨י אֶֽת־כַּרְמְךָ֜ וִֽיהִי־לִ֣י לְגַן־יָרָ֗ק כִּ֣י ה֤וּא קָרוֹב֙ אֵ֣צֶל בֵּיתִ֔י וְאֶתְּנָ֤ה לְךָ֙ תַּחְתָּ֔יו כֶּ֖רֶם ט֣וֹב מִמֶּ֑נּוּ אִ֚ם ט֣וֹב בְּעֵינֶ֔יךָ אֶתְּנָה־לְךָ֥ כֶ֖סֶף מְחִ֥יר זֶֽה׃ (ג) וַיֹּ֥אמֶר נָב֖וֹת אֶל־אַחְאָ֑ב חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵֽיהוָ֔ה מִתִּתִּ֛י אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבֹתַ֖י לָֽךְ׃ (ד) וַיָּבֹא֩ אַחְאָ֨ב אֶל־בֵּית֜וֹ סַ֣ר וְזָעֵ֗ף עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֣ר אֵלָ֗יו נָבוֹת֙ הַיִּזְרְעֵאלִ֔י וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־אֶתֵּ֥ן לְךָ֖ אֶת־נַחֲלַ֣ת אֲבוֹתָ֑י וַיִּשְׁכַּב֙ עַל־מִטָּת֔וֹ וַיַּסֵּ֥ב אֶת־פָּנָ֖יו וְלֹֽא־אָ֥כַל לָֽחֶם׃ (ה) וַתָּבֹ֥א אֵלָ֖יו אִיזֶ֣בֶל אִשְׁתּ֑וֹ וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מַה־זֶּה֙ רוּחֲךָ֣ סָרָ֔ה וְאֵינְךָ֖ אֹכֵ֥ל לָֽחֶם׃ (ו) וַיְדַבֵּ֣ר אֵלֶ֗יהָ כִּֽי־אֲ֠דַבֵּר אֶל־נָב֨וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֜י וָאֹ֣מַר ל֗וֹ תְּנָה־לִּ֤י אֶֽת־כַּרְמְךָ֙ בְּכֶ֔סֶף א֚וֹ אִם־חָפֵ֣ץ אַתָּ֔ה אֶתְּנָה־לְךָ֥ כֶ֖רֶם תַּחְתָּ֑יו וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־אֶתֵּ֥ן לְךָ֖ אֶת־כַּרְמִֽי׃ (ז) וַתֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אִיזֶ֣בֶל אִשְׁתּ֔וֹ אַתָּ֕ה עַתָּ֛ה תַּעֲשֶׂ֥ה מְלוּכָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל ק֤וּם אֱכָל־לֶ֙חֶם֙ וְיִטַ֣ב לִבֶּ֔ךָ אֲנִי֙ אֶתֵּ֣ן לְךָ֔ אֶת־כֶּ֖רֶם נָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִֽי׃ (ח) וַתִּכְתֹּ֤ב סְפָרִים֙ בְּשֵׁ֣ם אַחְאָ֔ב וַתַּחְתֹּ֖ם בְּחֹתָמ֑וֹ וַתִּשְׁלַ֣ח הספרים [סְפָרִ֗ים] אֶל־הַזְקֵנִ֤ים וְאֶל־הַֽחֹרִים֙ אֲשֶׁ֣ר בְּעִיר֔וֹ הַיֹּשְׁבִ֖ים אֶת־נָבֽוֹת׃ (ט) וַתִּכְתֹּ֥ב בַּסְּפָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר קִֽרְאוּ־צ֔וֹם וְהוֹשִׁ֥יבוּ אֶת־נָב֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם׃ (י) וְ֠הוֹשִׁיבוּ שְׁנַ֨יִם אֲנָשִׁ֥ים בְּנֵֽי־בְלִיַּעַל֮ נֶגְדּוֹ֒ וִיעִדֻ֣הוּ לֵאמֹ֔ר בֵּרַ֥כְתָּ אֱלֹהִ֖ים וָמֶ֑לֶךְ וְהוֹצִיאֻ֥הוּ וְסִקְלֻ֖הוּ וְיָמֹֽת׃ (יא) וַיַּעֲשׂוּ֩ אַנְשֵׁ֨י עִיר֜וֹ הַזְּקֵנִ֣ים וְהַחֹרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּעִיר֔וֹ כַּאֲשֶׁ֛ר שָׁלְחָ֥ה אֲלֵיהֶ֖ם אִיזָ֑בֶל כַּאֲשֶׁ֤ר כָּתוּב֙ בַּסְּפָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר שָׁלְחָ֖ה אֲלֵיהֶֽם׃ (יב) קָרְא֖וּ צ֑וֹם וְהֹשִׁ֥יבוּ אֶת־נָב֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם׃ (יג) וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הָאֲנָשִׁ֥ים בְּנֵֽי־בְלִיַּעַל֮ וַיֵּשְׁב֣וּ נֶגְדּוֹ֒ וַיְעִדֻהוּ֩ אַנְשֵׁ֨י הַבְּלִיַּ֜עַל אֶת־נָב֗וֹת נֶ֤גֶד הָעָם֙ לֵאמֹ֔ר בֵּרַ֥ךְ נָב֛וֹת אֱלֹהִ֖ים וָמֶ֑לֶךְ וַיֹּצִאֻ֙הוּ֙ מִח֣וּץ לָעִ֔יר וַיִּסְקְלֻ֥הוּ בָאֲבָנִ֖ים וַיָּמֹֽת׃ (יד) וַֽיִּשְׁלְח֖וּ אֶל־אִיזֶ֣בֶל לֵאמֹ֑ר סֻקַּ֥ל נָב֖וֹת וַיָּמֹֽת׃ (טו) וַֽיְהִי֙ כִּשְׁמֹ֣עַ אִיזֶ֔בֶל כִּֽי־סֻקַּ֥ל נָב֖וֹת וַיָּמֹ֑ת וַתֹּ֨אמֶר אִיזֶ֜בֶל אֶל־אַחְאָ֗ב ק֣וּם רֵ֞שׁ אֶת־כֶּ֣רֶם ׀ נָב֣וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֗י אֲשֶׁ֤ר מֵאֵן֙ לָתֶת־לְךָ֣ בְכֶ֔סֶף כִּ֣י אֵ֥ין נָב֛וֹת חַ֖י כִּי־מֵֽת׃ (טז) וַיְהִ֛י כִּשְׁמֹ֥עַ אַחְאָ֖ב כִּ֣י מֵ֣ת נָב֑וֹת וַיָּ֣קָם אַחְאָ֗ב לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם נָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֖י לְרִשְׁתּֽוֹ׃ (ס)

I Kings 21:1-16

(1) [The following events] occurred sometime afterward: Naboth the Jezreelite owned a vineyard in Jezreel, adjoining the palace of King Ahab of Samaria. (2) Ahab said to Naboth, “Give me your vineyard, so that I may have it as a vegetable garden, since it is right next to my palace. I will give you a better vineyard in exchange; or, if you prefer, I will pay you the price in money.” (3) But Naboth replied, “The LORD forbid that I should give up to you what I have inherited from my fathers!” (4) Ahab went home dispirited and sullen because of the answer that Naboth the Jezreelite had given him: “I will not give up to you what I have inherited from my fathers!” He lay down on his bed and turned away his face, and he would not eat. (5) His wife Jezebel came to him and asked him, “Why are you so dispirited that you won’t eat?” (6) So he told her, “I spoke to Naboth the Jezreelite and proposed to him, ‘Sell me your vineyard for money, or if you prefer, I’ll give you another vineyard in exchange’; but he answered, ‘I will not give my vineyard to you.’” (7) His wife Jezebel said to him, “Now is the time to show yourself king over Israel. Rise and eat something, and be cheerful; I will get the vineyard of Naboth the Jezreelite for you.” (8) So she wrote letters in Ahab’s name and sealed them with his seal, and sent the letters to the elders and the nobles who lived in the same town with Naboth. (9) In the letters she wrote as follows: “Proclaim a fast and seat Naboth at the front of the assembly. (10) And seat two scoundrels opposite him, and let them testify against him: ‘You have reviled God and king!’ Then take him out and stone him to death.” (11) His townsmen—the elders and nobles who lived in his town—did as Jezebel had instructed them, just as was written in the letters she had sent them: (12) They proclaimed a fast and seated Naboth at the front of the assembly. (13) Then the two scoundrels came and sat down opposite him; and the scoundrels testified against Naboth publicly as follows: “Naboth has reviled God and king.” Then they took him outside the town and stoned him to death. (14) Word was sent to Jezebel: “Naboth has been stoned to death.” (15) As soon as Jezebel heard that Naboth had been stoned to death, she said to Ahab, “Go and take possession of the vineyard which Naboth the Jezreelite refused to sell you for money; for Naboth is no longer alive, he is dead.” (16) When Ahab heard that Naboth was dead, Ahab set out for the vineyard of Naboth the Jezreelite to take possession of it.

~ Why does Jezebel make a judgment against Nabot?

~ Why can't she simply kill the guy?

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כ׳:י״ד

לא תחמד ולהלן הוא אומר (דברים ה' י"ח) לא תתאוה לחייב על תאוה בפני עצמה וחמדה בפני עצמה מניין התאוה אדם סופו לחמוד שנ' לא תתאוה ולא תחמוד: מניין חמד אדם סופו לגזול שנ' (מיכה ב' ב') וחמדו שדות וגזלו: תאוה בלב וכן הוא אומר (דברים י"ב כ') כי תאוה נפשך: וחמוד במעשה וכן הוא אומר (שם ז' כ"ה) לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך: יכול לא יתאוה על בתו ליטלה ת"ל אשת רעך מה אשת רעך שהיא אסורה לך אף כל דבר שאסור לך: אי מה אשת רעך שחייבין עליה מיתת בית דין אף אין לי אלא דבר שחייבין עליו מיתת בית דן ת״ל ביתו ושדהו (ע' דב' ה' י"ח) או מה אלו מיוחדן שנקנין בכסף ובשטר ובחזקה אף אין לי אלא דבר שנקנה בכסף ובשטר ובחזקה ת"ל עבדו ואמתו: או מה אלו מיוחדן דברים שהן בקרקע אף אין לי אלא דבר שהוא בקרקע ת"ל שורו וחמורו () או מה אלו מיוחדין ששמירתן עליך אף אין לי אלא דבר ששמירתו עליך מניין לא יתאוה למקלו ולא יתאוה למנעלו ולא יתאוה לפונדתו ת"ל וכל אשר לרעיך: יכול לא יאמר לאוי עיני כעינו לאוי שערי כשערו ת״ל שורו וחמורו עבדו ואמתו ביתו ושדהו מה אלו מיוחדין דברים שאפשר להן לבא תחת ידיך וחבירך חסירן אף אין לי אלא דבר שאפשר לו לבא תחת ידיך וחבירך חסירן: ד"א לא תחמד אשת רעיך עבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לריעיך יש לך מי שהוא חומד את כל הדברים האלו אלא מתוך שהוא בא על אשת חברו ויולדת בן זכר בעלה סבור שהוא בנו נמצא מוריש לו ביתו ושדהו ועבדו ואמתו שורו וחמורו וכל אשר לרעך: אלו הן עשר הדברות אנכי ולא יהיה לא תשא וזכור כבר ולא תרצח ולא תנאף ולא תגנב ולא תענה ולא תחמד חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה דברי ר' חנינה בן גמליאל וחכמים אומרין עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה חמשה כנגד חמשה: לא תרצח כנגד אנכי מלמד שכל הרוצח כאלו ממעט בדמות: לא תנאף כנגד לא יהיה מלמד שע״ז שקולה כנגד ניאוף וכן הוא אומר (ירמיה ג' ט') והיה מקול זנותה ותחנף את הארץ ותנאף את האבן ואת העץ: לא תגגב כנגד לא תשא שכל הגונב סופו לישבע: לא תענה כנגד זכור כויכול אמר הקב"ה אם העדת על חברך עדות שקר מעלה אני עליך כאלו העדת שלא בראתי עולמי בששת ימים ולא נחתי בשביעי: לא תחמד כנגד כבד שכל החומד אשת חברו עולה ממנה בן מכבד את מי שאינו אביו ומקלל את אמו: יכול לא יהא חייב עד שיעבור על כולן ת"ל לא תרצח לא תנאף לא תנגב לא תענה לא תחמד לחייב על כל אחד ואחד בפני עצמו אם כן למה נאמר להלן (דברים ה' י״ז) לא תרצח ולא תנאף ולא תגנב ולא תענה ולא תחמד מגיד שכלן תפוסין זה בזה פרץ אדם באחד מהן סופו לפרוץ בכולן: מניין רצח אדם סופו לנאוף דכתיב (משלי א' י') בני אם יפתוך חטאים אל תאבה אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם גורלך תפיל בתוכינו כיס אחד יהיה לכולנו: ומניין נאף סופו לגנוב וכתיב (תהלים ג' י"ח) אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך: מניין גנב סופו לבוא לידי שבועת שוא דכתיב (משלי כ"ט כ"ד) חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד:

קוהלת רבה א׳:י״ג:א׳

וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה. מַהוּ וְלָתוּר בַּחָכְמָה, תּוּר לַחָכְמָה, לַעֲשׂוֹת תֹּאַר לַחָכְמָה, הֵאיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (במדבר יג, ב): שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, מַאן דִּקְרָא טָבָאוּת יָתֵיב לְגַבֵּיהּ, דִּתְנֵי טָבָאוּת יָתֵיב לְגַבֵּיהּ. דָּבָר אַחֵר, לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר, לָתוּר וּלְהוֹתִיר. הָדֵין פּוֹיְיטָנָא כַּד הֲוָה עָבֵיד אַלְפָבֵּיתִין, זִמְנִין חָשֵׁל לָהּ וְזִמְנִין מְחַסֵּר לָהּ, אֲבָל שְׁלֹמֹה כַּד הֲוָה עָבֵיד אַלְפָבֵּיתִין הֲוָה מוֹתַר לָהּ חָמֵשׁ אַתְוָאן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א ה, יב): וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, וַיְהִי שִׁיּוּרוֹ שֶׁל מָשָׁל חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. וְלֹא בְּדִבְרֵי תוֹרָה בִּלְבָד הָיָה שְׁלֹמֹה תַּיָּר, אֶלָּא עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם, כְּגוֹן הֵיאַךְ מַמְתִּיקִין אֶת הַחַרְדָּל וּמַמְתִּיקִין אֶת הַתּוּרְמוּסִין, וְהֵיאַךְ שׁוֹתִין אֶת הַחַמִּין, יַיִן וּמַיִם וּפִלְפְּלִין בִּשְׁלִישׁ. הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ, רַבִּי בּוֹן אוֹמֵר זוֹ שִׁפּוּטוֹ שֶׁל מָמוֹן. אָמַר רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ אֵין אָדָם יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ, אֶלָּא אִן אִית לֵיהּ מְאָה בָּעֵי לְמֶעֱבַד יַתְהוֹן תַּרְתֵּין מָאוָון, וְאִן אִית לֵיהּ תַּרְתֵּי מָאוָון בָּעֵי לְמֶעֱבַד יַתְהוֹן אַרְבָּעָה מְאָה. לַעֲנוֹת בּוֹ, רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן לְפִי שֶׁהוּא בְּעִנְיַן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, אֵין לְךָ קָשֶׁה מִכֻּלָּם אֶלָּא גָּזֵל. רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי זָכָה אָדָם וְעָשָׂה מִמָּמוֹנוֹ מִצְוָה, הִתְפַּלֵּל וְנַעֲנָה בּוֹ, הֵיאךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית ל, לג): וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי וגו', אִם לָאו הוּא עוֹנֶה בּוֹ וּמְקַטְרְגוֹ, הֵיאךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (דברים יט, טז): לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר זֶה שִׁפּוּטוֹ שֶׁל גָּזֵל, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן מָשָׁל לִסְאָה מְלֵאָה עֲוֹנוֹת מִי מְקַטְרֵג בְּרֹאשׁ כֻּלָּם זֶה גָּזֵל, דְּאָמַר רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן (עמוס ט, א): וּבְצָעַם בְּרֹאשׁ כֻּלָּם כְּתִיב. רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חַטָּאוֹת סִדֵּר יְחֶזְקֵאל וּמִכֻּלָּם לֹא חָתַם אֶלָּא בְּגָזֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל כב, יג): וְהִנֵּה הִכֵּיתִי כַפִּי עַל בִּצְעֵךְ אֲשֶׁר עָשִׂית וגו'. רַבִּי חוּנְיָא פָּתַר קְרָיָא בִּנְבִיאִים וּבִכְתוּבִים, שֶׁאִלּוּ זָכוּ יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ קוֹרִין אֶלָּא חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה חֲמִשָּׁה סְפָרִים בִּלְבָד, וּכְלוּם נִתְּנוּ לָהֶם נְבִיאִים וּכְתוּבִים אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ יְגֵעִים בָּהֶן וּבַתּוֹרָה וְעוֹשִׂין מִצְווֹת וּצְדָקוֹת כְּדֵי לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם שָׂכָר טוֹב. רַבָּנָן אָמְרִין אַף עַל פִּי כֵן לַעֲנוֹת בּוֹ מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם שָׂכָר כַּחֲמִשָּׁה סִפְרֵי תּוֹרָה. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר זֶה שִׁפּוּטָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁאָדָם לָמֵד תּוֹרָה וְשׁוֹכְחָהּ. רַבָּנָן דְּתַמָּן בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק דְּהָכָא וְרַבִּי טוֹבִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק, לְטוֹבָתוֹ אָדָם לָמֵד תּוֹרָה וְשׁוֹכֵחַ, שֶׁאִלּוּ הָיָה אָדָם לָמֵד תּוֹרָה וְלֹא שׁוֹכְחָה, הָיָה מִתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה שְׁתַּיִם שָׁלשׁ שָׁנִים וְחוֹזֵר וּמִתְעַסֵּק בִּמְלַאכְתּוֹ, וְלֹא הָיָה מַשְׁגִּיחַ בָּהּ לְעוֹלָם כָּל יָמָיו, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁאָדָם לָמֵד תּוֹרָה וְשׁוֹכְחָה, אֵינוֹ מֵזִיז וְאֵינוֹ מֵזִיעַ אֶת עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה. וְרַבָּנָן אָמְרֵי זֶה שִׁפּוּטוֹ שֶׁל גָּזֵל, תֵּדַע שֶׁהוּא כֵן, שֶׁהֲרֵי דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ עֲסוּקִין וּשְׁטוּפִין בְּגָזֵל, הֵיאךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (איוב כד, ב): גְּבֻלוֹת יַשִֹּׂיגוּ עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ, רְאֵה כִּי נִמְחוּ בַּמַּיִם מִן הָעוֹלָם, אֲבָל שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְגָד שֶׁהִרְחִיקוּ עַצְמָן מִן הַגָּזֵל, לְפִיכָךְ נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נַחֲלָתָם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ גָּזֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לב, א): וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה וגו'. וְכֵן מִמָּהִיר שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל עַל שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל.

משנה אבות ד׳:א׳

(א) בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ:

Pirkei Avot 4:1

(1) Ben Zoma said:Who is wise? He who learns from every man, as it is said: “From all who taught me have I gained understanding” (Psalms 119:99). Who is mighty? He who subdues his [evil] inclination, as it is said: “He that is slow to anger is better than the mighty; and he that rules his spirit than he that takes a city” (Proverbs 16:3). Who is rich? He who rejoices in his lot, as it is said: “You shall enjoy the fruit of your labors, you shall be happy and you shall prosper” (Psalms 128:2) “You shall be happy” in this world, “and you shall prosper” in the world to come. Who is he that is honored? He who honors his fellow human beings as it is said: “For I honor those that honor Me, but those who spurn Me shall be dishonored” (I Samuel 2:30).

Coveting has an effect on those who indulge, hold on and focus on those thoughts.

בבא קמא נ׳ ב:ב׳-ג׳

ת"ר לא יסקל אדם מרשותו לרה"ר מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרה"ר ומצאו חסיד אחד אמר לו ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך לגלג עליו לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רה"ר ונכשל באותן אבנים אמר יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך:

Bava Kamma 50b:2-3

§ The Sages taught: A person should not throw stones from his property into the public domain. An incident occurred involving a certain individual who was throwing stones from his property into the public domain, and a certain pious man found him. The latter said to him: Lowlife [reika], for what reason are you throwing stones from property that is not yours into your property? The man mocked him, as he did not understand what he meant, as the property from which he was throwing stones was his. Some days later, he was forced to sell his field from which he had thrown the stones. And he was walking in the same public domain into which he had thrown them, and he stumbled on those same stones. He said: That pious man said it well to me when he said: For what reason are you throwing stones from property that is not yours into your own property, since that property no longer belongs to me, and only the public domain remains mine to use.

משנה אבות ה׳:י׳

אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע:

Pirkei Avot 5:10

There are four types of character in human beings:One that says: “mine is mine, and yours is yours”: this is a commonplace type; and some say this is a sodom-type of character. [One that says:] “mine is yours and yours is mine”: is an unlearned person (am haaretz); [One that says:] “mine is yours is yours is yours” is a pious person. [One that says:] “mine is mine, and yours is mine” is a wicked person.

~ How do we share the world also matters.

משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה א׳:ט׳

כָּל הַחוֹמֵד עַבְדּוֹ אוֹ אֲמָתוֹ אוֹ בֵּיתוֹ וְכֵלָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּקְנֵהוּ מִמֶּנּוּ וְהִכְבִּיר עָלָיו בְּרֵעִים וְהִפְצִיר בּוֹ עַד שֶׁלְּקָחוֹ מִמֶּנּוּ אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ דָּמִים רַבִּים הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ יד) (דברים ה יח) "לֹא תַחְמֹד". וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. וְאֵינוֹ עוֹבֵר בְּלָאו זֶה עַד שֶׁיִּקַּח הַחֵפֶץ שֶׁחָמַד. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז כה) "לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ". חִמּוּד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה:

Mishneh Torah, Robbery and Lost Property 1:9

Anyone who covets the male or female servant or the house or goods of his neighbor, or anything that he can buy from him, and he exerts friendly pressure and annoys him until he buys it from him, even for a high price, breaks the prohibition: "You shall not covet" (Exodus 20:17).— —

משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה א׳:ט׳-י״ב

(ט) כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביר עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר [ה] בלא תעשה שנאמר לא תחמוד. ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה. ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד. כענין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה.

(י) כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכן כל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו. כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה בלבו בדבר עבר בלא תעשה שנאמר לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד.

(יא) התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל. שאם לא רצו הבעלים למכור אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבא לידי גזל שנאמר וחמדו בתים וגזלו. ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו מלגזול יבא לידי שפיכות דמים. צא ולמד ממעשה אחאב ונבות.

(יב) הא למדת שהמתאוה עובר בלאו אחד והקונה דבר שהתאוה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהן עובר בשני [ו] לאוין לכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוה. ואם גזל עבר בשלשה לאוין.

Mishneh Torah, Robbery and Lost Property 1:9-12

...

Raavad on Mishneh Torah

ואין לוקין וכו': א"א לא ראיתי תימה גדול מזה! והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ. אבל, הלֹ"ל מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזלה! ולפיכך, אינו לוקה וגם זהו חייב להשיב החפץ לבעלים עכ"ל

English

ספר החינוך ל״ח:א׳

(א) שלא לחמד - שלא להעלות במחשבתנו לעשות תחבלה לקחת לנו מה שהוא לזולתנו מאחינו, שנאמר (שמות כ יד) לא תחמד בית רעך וגו'. וכבר הוכיחו ז''ל (מכילתא יתרו) מפסוק אחר דכתיב (דברים ז כה) לא תחמד וגו' ולקחת לך. שאסור לאו דלא תחמד אינו נגמר עד שיעשה בו מעשה. ואפילו נתן הדמים לחבירו על החפץ, עובר גם כן על לאו דלא תחמד, שאין לאו דלא תחמד נתקן בנתינת הדמים כל זמן שדרך הכרח לקחו ממנו, כן הוא הפרוש האמתי לרבותינו ז''ל.

Sefer HaChinukh 38:1

...

ספר החינוך תט״ז:א׳

(א) שלא להתאוות ממון חברו - שנמנענו לקבע במחשבתנו להתאוות מה שביד אחד מאחינו בני ישראל, לפי שקביעות המחשבה בתאוה על אותו דבר יהיה סבה לעשות תחבולה לקחת אותו ממנו, ואף על פי שאין רצונו למכרו, או על ידי מקח או חליפין או בחזקה, אם לא נוכל בענין אחר. ועל זה נאמר (דברים ה יח) ולא תתאוה בית רעך וגו'. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (ספר המצוות ל''ת רסו) שאין שני הלאוין שהן לא תחמד שבסדר וישמע יתרו, ולא תתאוה שבסדר זה לאוין כפולין בענין אחד, אבל הם שני ענינים שלאו דלא תחמד ימנענו מלקחת בשום צד, בין בדמים בין שלא בדמים מה שקנו זולתנו אם איננו חפץ למכר אותו דבר, ולאו זה דלא תתאוה ימנענו אפילו התאוה בו בתוך לבנו, כי עם התאוה, יבוא להתחנן לו ולהכביד עליו למכרו או להחליפו לו בכלי אחר על כל פנים. ואף על פי שהאחד מאלו הלאוין מושך את חבירו שנים יחשבו מכל מקום, והרי אתה רואה החלוק שביניהם.

Sefer HaChinukh 416:1

...

Rabbi Abraham Joshua Heschel, The Sabbath (1951), pp. 89-90.

Nothing is as hard to suppress as the will to be a slave to one’s own pettiness. Gallantly, ceaselessly, quietly, man must fight for inner liberty. Inner liberty depends upon being exempt from domination of things as well as from domination of people. There are many who have acquired a high degree of political and social liberty, but only very few are not enslaved to things. This is our constant problem—how to live with people and remain free, how to live with things and remain independent. In a moment of eternity, while the taste of redemption was still fresh to the former slaves, the people of Israel were given the Ten Words, the Ten Commandments. In its beginning and end, the Decalogue deals with the liberty of man. The first Word—I am the Lord thy God, who brought thee out of the Land of Egypt, out of the house of bondage— reminds him that his outer liberty was given to him by God, and the tenth Word— Thou shalt not covet!—reminds him that he himself must achieve his inner liberty.

Rabbi Shai Held, "Coveting, Craving... and Being Free," http://www.mechonhadar.org/torah-resource/coveting-craving-and-being-free

But many scholars maintain that coveting means what it sounds like—the internal state of desiring something (or someone) that belongs to someone else. While it is true that the other four commandments in the second tablet refer to actions, the concluding commandment could well be different. Perhaps it concerns the attitude that makes the rest of the violations possible. As Bible scholar John Durham writes, “The tenth commandment… functions as a kind of summary commandment, the violation of which is a first step that can lead to the violation of any one or all of the rest of the commandments. As such, it is necessarily all embracing and descriptive of an attitude rather than a deed.” In other words, coveting may well lead to taking, but it does not denote it. With the last commandment the Torah reaches inward, beyond our actions to our inner life and the motivations that animate our behavior in the world. “All peoples acknowledge that it is forbidden to commit adultery or steal, but here the commandment goes further... it is even forbidden to desire in one’s heart another’s wife or property.” In any case, the verses often cited to connect coveting and acting may well prove just the opposite: “If hamad [covet] had meant ‘covet and seize,’ a second verb [like l-k-h, take] would have been unnecessary...

Dismissing what he sees as the destructive notion that Judaism cares only about what we do but not about what we think or feel, Ibn Ezra insists, radically, that “the main purpose of the all the commandments is to straighten the heart. This is evident from the fact that we distinguish between one who sinned intentionally and one who sinned in error” (Commentary to Deuteronomy 5). The danger, in other words, is not just where covetousness can lead, but what covetousness itself represents. The Torah cares deeply about our inner lives; character matters.

אבן עזרא על שמות כ׳:י״ד:א׳

לא תחמוד. אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה. כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף השמים. ולא יתכן להיות כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו אע''פ שהיא יפה. כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו. רק כאשר חלק לו השם. ואמר קהלת (לאשר) [ולאדם שלא עמל בו] יתננו חלקו. ואמרו חכמים בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואמר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו. כי ידע שהשם לא רצה לתת לו. לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ובתחבולותיו.

Ibn Ezra on Exodus 20:14:1

[b. 1092] You shall not covet: Many people have wondered about this commandment. Is it conceivable that there should be a man who does not ever covet in his heart that which is beautiful...? I will give you a parable [to explain this]. You should know that a villager who thinks rationally and sees beautiful princess will not covet her in his heart, that he should sleep with her, as he knows that this is impossible, just the same as he will not seriously desire to have wings like a bird. So must every enlightened person know that a beautiful woman or money is not attained by a person because of his wisdom or knowledge; rather it is from that which God apportioned to him. And Kohelet said, "(to that) [and to the one that did not toil in it], will he give it as his portion" (Ecclesiastes 2:21). And the sages said (Moed Katan 28a), "Children, life and sustenance - [this] matter does not depend on merit, but rather on the constellation." For this reason, a thinking person will neither desire nor covet. Since he knows that God has forbidden him his neighbor's wife, such a course of action will be even further from his mind than from that of the villager regarding the princess. Therefore, he will 'rejoice in his portion' and not turn his attention to coveting and desiring things not belonging to him. Knowing that God did not wish to give it to him he will realize that he cannot take it by force or through his designs....

ספורנו על שמות כ׳:י״ד:א׳

לא תחמוד יהיה הדבר אצלך לנמנע גמור, כי הנמנע לא יחמדהו הטבע כלל, כענין ולא יחמוד איש את ארצך כי החמדה תגרום את הגזל, כענין עכן ואחמדם ואקחם.

Sforno on Exodus 20:14:1

[1475-1550] You shall not covet: The object you covet should be considered by you as so utterly unattainable that you will not even begin to hatch schemes of how to acquire it. This is as in [Exodus 34:24] "none of our neighbors will covet our land," for covetousness causes one to steal, as [Joshua 7:21] where Achan [says] "I coveted and took them."

Shney Luchot HaBrit :Vaetchanan,:Ner:Mitzvah:3

[1555-1630] We must not ask how the Torah can expect us to exercise control over our mind's desires. This is a spurious argument. Only wicked people or fools would argue in such a way. Man is a free agent and can control his desires. He can discipline himself not to desire what is forbidden. God is well aware of our innermost thoughts and will punish people for sinful thoughts, whereas God will reward people who have pure thoughts for up to two thousand generations. It is best if a person can train himself to have only pure thoughts, for they lead to laudable deeds.

ספר החינוך ל״ח

(א) שלא לחמד - שלא להעלות במחשבתנו לעשות תחבלה לקחת לנו מה שהוא לזולתנו מאחינו, שנאמר (שמות כ יד) לא תחמד בית רעך וגו'. שאסור לאו דלא תחמד אינו נגמר עד שיעשה בו מעשה. ואפילו נתן הדמים לחבירו על החפץ, עובר גם כן על לאו דלא תחמד, שאין לאו דלא תחמד נתקן בנתינת הדמים כל זמן שדרך הכרח לקחו ממנו,

(ב) משרשי מצוה זו, לפי שמחשבה רעה היא זו וגורמת לו לאדם תקלות הרבה, שאחר שיקבע במחשבתו לקחת ממנו אותו הדבר שחמד מתוך אותה תאוה רעה לא ישגיח בשום דבר, ואם לא ירצה חברו למכרו יאנס אותו ממנו, ואם יעמד כנגדו אפשר שיהרגנו, כאשר מצינו בנבות שנהרג על כרמו שחמד ממנו אחאב (עיין הלכות גזילה ואבידה פ' א' ה' י''א).

Sefer HaChinukh 38

(Attributed to Rabbi Aharon Halevy of Barcelona, 13th. C Spain)

(1) To not covet: To not bring up to our thoughts to do a machination to take for ourselves that which is someone else's of our brothers, as it is stated (Exodus 20:14), "You shall not covet the house of your neighbor, etc." The negative commandment of "you shall not covet" is not completed until he acts upon it. And even if he gives money to his fellow for the object [that he coveted], he [still] transgresses the negative commandment of "you shall not covet." As the negative commandment of "you shall not covet" is not rectified by the giving of money, so long as he took it from him coercively.

(2) It is from the roots of this commandment that it is since it is a bad thought and causes a person many mishaps. As once he fixes it into his thought to take the thing that he covets from him, that bad desire will not pay attention to anything; and if his fellow will not want to sell it to him, he will take it from him by force. And if he stands up to him, it is possible that he will [even] kill him; as we found (I Kings 21) that Navot was killed for his vineyard that Ahav coveted from him (See Mishneh Torah, Laws of Robbery and Lost Property 1:11).