מתני' כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביו"ט ואלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשר כל אלו ביו"ט אמרו קל וחומר בשבת אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד:
אין מטפחין - ביד:
ואין מספקין - על ירך:
ואין מרקדין - ברגל וכולן לשמחה ולשיר ובגמרא מפרש גזרה שמא יתקן כנגדן כלי שיר דקא עביד מנא:
א"ל רבא בר רב חנין לאבה' תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין והאידנא דקא חזינן דעבדן הכי ולא אמרינן להו ולא מידי אמר ליה ולטעמך הא דאמר (רבא) לא ליתיב איניש אפומא דלחיא דלמא מגנדר ליה חפץ ואתי לאתוה' (ד' אמות ברה"ר) והא הני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה ולא אמרינן להו ולא מידי אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין הכא נמי הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין
What is considered Dancing? (היתר #1)
: ולא מרקדין: ר' ירמיה ר' זעירה בשם רב הונה קיפוץ עוקר שתי רגליו כאחת ריקוד עוקר אחת ומניח אחת
רבינו חננאל: בבא קמא ל׳׳ז
ולא מרקדין ריקוד עוקר רגלו אחת ומניח אחת קיפוץ ב' רגליו כאחת
(ט) ולעניות דעתי נראה טעם פשוט: דסיפוק וריקוד שלנו לא נאסרה מעולם, דבזמן חז"ל היה זה בעת שמזמרים בכלי שיר, והיו מטפחים ומספקים ומרקדין על פי סדר השיר, וכן משמע בירושלמי. אבל עכשיו אין זה כלל בעת שמזמרים בכלי שיר, אלא בעת ששוררים בפה שירי שמחה, מטפחים כף אל כף טיפוח בעלמא ולא על פי סדרי השיר.והך דסיפוק כף על ירך לא נודע לנו כלל, וגם הריקוד בעת השמחה אינו כריקוד שלהם בסדר כרקודי נשים, אלא מרקדים בלא סדרים, ואין כאן גדר שמא יתקן כלי שיר, דאין להם שייכות זה לזה כלל, ולא על זה גזרו חכמים.ולכן גם בשמחת תורה שמרקדים ומטפחים לפני הספר תורה, ויש אומרים הטעם דלכבוד התורה מותר לרקד (מג"א סק"א), וקשה בעיני לבטל שבות דרבנן מפני זה. אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר, דאין זה הריקוד והטיפוח שאסרו חכמים, וכמה פעמים ראינו שגדולים מטפחים בידם בעת שמחה. (ובזה אתי שפיר גם האצבע צרדה בליל יום הכיפורים אצל הכהן הגדול, אפילו אם לא נאמר מטעם דאין שבות במקדש, וגם לא הוי קול כלי שיר כמ"ש המג"א סק"ב)
Does this still apply? (היתר #2)
תנן אין מטפחין ואין מרקדין. פרש"י שמא יתקן כלי שיר ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר:
(ג) הַגָּה: וְהָא דִּמְסַפְּקִין וּמְרַקְּדִין הָאִדָּנָא וְלֹא מָחִינָן בְּהוּ מִשּׁוּם דְּמוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְכו'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה הַכֹּל שָׁרֵי, דְּאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בַּעֲשִׂיַּת כְּלֵי שִׁיר וְלֵיכָּא לְמִגְזָר שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר דְּמִלְּתָא דְּלֹא שָׁכִיחַ הוּא וְאֶפְשָׁר שֶׁעַל זֶה נָהֲגוּ לְהָקֵל בַּכֹּל (תּוֹסָפוֹת סוֹף פֶּרֶק הַמֵּבִיא כַּדֵּי יַיִן).
(3) One should not clap one's hands together, nor clap a hand on one's thigh, nor dance - this is a decree instituted so that one will not come to fix a musical instrument. And even tapping one's fingers on the ground, or on a board, or snapping them together like singers do, or rattling nuts together for a baby, or playing with a pair of them, so that he will be quiet. All this and similar such things are forbidden from a decree, so that one will not come to fix an instrument. But clapping the back of one's hand is permitted. (Rema: But there are those who clap and dance nowadays, and we should not stop them. Because it is better that they do it unintentionally... And there are those who say that today all of this is permitted, because we are not experts in fixing instruments, and we cannot decree "lest one comes to fix an instrument" for it is a thing which happens so infrequently. So it is possible that because of this, the custom is to be lenient on all of this. (Tosafot, Perek HaMeivi Kadei Yayin))
(י) (י) להקל בכל - האי להקל בכל קאי על טיפוח וסיפוק וריקוד ולא על שאר דברים הנזכרים בסעיף זה ואפילו בטיפוח וריקוד אין כדאי להניח המנהג שלא במקום מצוה אלא משום הנח להם וכו':
(ח) וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג': "והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו, משום דמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. ויש אומרים דבזמן הזה - הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר, וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר, דמילתא דלא שכיח הוא, ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל" עכ"ל.והדברים מתמיהים: חדא דקשירת נימי הכנור שכיחא טובא, וכן לגלגלה על היתידות, והיינו שמגלגלין היתד עד שתשוב הנימא להיות כנכון. ובשני הדברים יש חיוב חטאת: משום קשירה ומשום מתקן מנא, כדפירש רש"י בעירובין (ק"ג. ד"ה 'אף' וד"ה 'משלשל' ע"ש), ועוד דחלילה לבטל שבות דרבנן מפני טעמים כאלו.
Doing it differently. (היתר #3)
(ג) אֵין מְטַפְּחִין לְהַכּוֹת כַּף אֶל כַּף, וְלֹא מְסַפְּקִין לְהַכּוֹת כַּף עַל יָרֵךְ, וְלֹא מְרַקְּדִין, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר. וַאֲפִלּוּ לְהַכּוֹת בְּאֶצְבַּע עַל הַקַּרְקַע, אוֹ עַל הַלּוּחַ, אוֹ אַחַת כְּנֶגֶד אַחַת כְּדֶרֶךְ הַמְשׁוֹרְרִים, אוֹ לְקַשְׁקֵשׁ בֶּאֱגוֹז לְתִינוֹק, אוֹ לְשַׂחֵק בּוֹ בְּזוּג כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתֹּק, כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר; וּלְסַפֵּק כִּלְאַחַר יָד, מֻתָּר.
(3) One should not clap one's hands together, nor clap a hand on one's thigh, nor dance - this is a decree instituted so that one will not come to fix a musical instrument. And even tapping one's fingers on the ground, or on a board, or snapping them together like singers do, or rattling nuts together for a baby, or playing with a pair of them, so that he will be quiet. All this and similar such things are forbidden from a decree, so that one will not come to fix an instrument. But clapping the back of one's hand is permitted. (Rema: But there are those who clap and dance nowadays, and we should not stop them. Because it is better that they do it unintentionally... And there are those who say that today all of this is permitted, because we are not experts in fixing instruments, and we cannot decree "lest one comes to fix an instrument" for it is a thing which happens so infrequently. So it is possible that because of this, the custom is to be lenient on all of this. (Tosafot, Perek HaMeivi Kadei Yayin))
Why are you dancing? (היתר #4)
(א) ולא מרקדין. ולכבוד התורה מותר לרקד בשמחת תורה (מהרי"ק ב"י):
(ח) (ח) ולא מרקדין - וביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים דתורה משום כבוד התורה כיון דלית בזה אלא משום שבות אבל בשאר שמחה של מצוה כגון בנשואין אפ"ה אסור וגם לכבוד התורה אין כדאי להתיר אלא טיפוח וריקוד ולא קשקוש בפעמונים וזגים וכ"ש שאר כלי שיר דאסור [אחרונים]:
(יא) (יא) משום שמחה - כתב מהרי"ק בשם ר"ה =רב האי= גאון בשורש ט' יום זה רגילים אצלנו לרקד בו אפילו כמה זקנים בשעה שאומרים קילוסים לתורה וכו' ולכן יש להתאמץ בזה לרקד ולזמר לכבוד התורה כמו שכתוב גבי דהע"ה מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ד' וכ"כ משם האר"י ז"ל והעידו על האר"י ז"ל שאמר שהמעלה העליונה שהשיג באה לו ע"י שהיה משמח בכל עוז בשמחה של מצוה וגם על הגר"א ז"ל כתבו שהיה מרקד לפני הס"ת בכל כחו:
I was just feeling it! (היתר #5)
שו"ת מנחת אלעזר חלק א סימן כט
נחזור לעניננו למה שהתחלנו בענין הסיפוק בידים וריקוד ברגלים (בלי כלי) בשבת ויו"ט שנהגו רבותינו הקדושים הגאונים אשר בזכותם אנו חייםוהחסידים התלמידים הבאים אחריהם כיון שבמהרי"ק הנז' בשם רבינו האי מתיר לכבוד התורה בש"ת אף שהוא משום שבות וכ' ב"י בסי' של"ט דרבינו האי מתיר גם בלא דעת התוס' דבלא"ה מותר בזמה"ז ולדידי' גם בימיהם מותר זה (אף אם בקיאין לתקן כלי שיר) כיון שהוא לכבוד התורה וא"כ שוב י"ל גם בכל שמחת יו"ט ריקודין וסיפוקין (בלא כלי) מותר ומה דלא חשיב לה במתני' ביצה הנז' אף לסרך מצוה י"ל כיון שאינו מצוה לכל אדם רק למישבוער בקרבו רשפי אש שלהבת ה' שמחת יו"ט אשר הנחילנו אבל לא לכל אדם הוא טירחא ואינו שמחה של מצוה אם אין חושק לה.