(א) חדשי השנה הם חדשי הלבנה שנאמר עולת חדש בחדשו ונאמר החדש הזה לכם ראש חדשים. כך אמרו חכמים הראה לו הקב"ה למשה במראה הנבואה דמות לבנה ואמר לו כזה ראה וקדש. והשנים שאנו מחשבין הם שני החמה שנאמר שמור את חדש האביב.
(1) The months of the year are the lunar months as it is said (Numbers 28:14) "the monthly elevation offering in its month" and it is said (Exodus 12:2) "this month is for you the first of the months". Such have the sages said "the Holy One, blessed be he, showed Moses in a prophetic vision an image of the moon and said to him 'like this see and sanctify'". And the years that we calculate are the solar years as it is said (Deuteronomy 16:1) "Keep the the month of the spring".
(ז) מצות עשה מן התורה על בית דין שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה. ושידרשו את העדים עד שיקדשו את החדש. וישלחו ויודיעו שאר העם באי זה יום הוא ראש חדש כדי שידעו באי זה יום הן המועדות. שנאמר אשר תקראו אותם מקראי קדש ונאמר ושמרת את החקה הזאת למועדה.
(7) It is a positive commandment of the Torah on the court that they should calculate and know whether the moon will be seen or not be seen. And that they should interrogate the witnesses until they sanctify the month. And they send and inform the rest of the people on which day the first of the month falls in order so that they will know on which days are the festivals. As it is said (Leveticus 23:2) "which you will call them holy callings" and it is said (Exodus 13:10) "And you shall keep this law for its appointed time".
(ד) בית דין מחשבין בדרכים שהאיצטגנינין מחשבין בהם ויודעין הלבנה כשתראה בחדש זה אם תהיה בצפון השמש או בדרומה ואם תהיה רחבה או קצרה ולהיכן יהיו ראשי קרניה נוטין. וכשיבאו העדים להעיד בודקין אותם כיצד ראיתם אותה בצפון או בדרום. להיכן היו קרניה נוטות. כמה היתה גבוהה בראיית עיניכם וכמה היתה רחבה. אם נמצאו דבריהם מכוונין למה שנודע בחשבון מקבלין אותם ואם לא נמצאו דבריהם מכוונין אין מקבלין אותם.
(4) The court calculates with the methods that the astronomers calculate with and know when the moon is seen in this month whether it will be north of the sun or southwards and whether it will be wide or short and in which direction the tips of its horns will point. And when the witnesses come to testify, we check them; "How did you see it? In the north or in the south? In which direction were its horns pointing? How high was it with the vision of your eyes and how wide was it?" If their words are found consistent with that which is known by calculation, we accept them, and if their words are not found consistent, we don't accept them.
(יא) כל מקום שהיו השלוחין מגיעין היו עושין את המועדות יום טוב אחד ככתוב בתורה. ובמקומות הרחוקים שאין השלוחים מגיעין אליהם היו עושין שני ימים מפני הספק לפי שאינם יודעים יום שקבעו בו בית דין את החדש אי זה יום הוא.
(11) Every place that the messengers reach, they'd make the festivals a one day holiday as is written in the Torah. And the distant places that the messengers wouldn't reach would make two days because of the doubt, for they wouldn't know which day was the day that the court fixed the first of the month.
(ג) ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה. מסוף חכמי הגמרא בעת שחרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע. אבל בימי חכמי משנה וכן בימי חכמי הגמרא עד ימי אביי ורבא על קביעת ארץ ישראל היו סומכין.
(3) And from when did all of Israel start to calculate with this calculation? From the end of the sages of the Talmud, at the time that the land of Israel was made desolate and there didn't remain there a fixed court. But in the days of the sages of the Mishnah and similarly in the days of the sages of the Talmud, until the days of Abya and Rava, they'd rely on the fixing of the land of Israel.
(ט) אין עשיית יום טוב אחד תלוייה בקריבת המקום. כיצד אם יהיה מקום בינו ובין ירושלים מהלך חמשה ימים או פחות שבודאי אפשר שיגיעו להן שלוחין. אין אומרין שאנשי מקום זה עושין יום טוב אחד. שמי יאמר לנו שהיו השלוחים יוצאין למקום זה. שמא לא היו שלוחים יוצאין למקום זה מפני שלא היו שם ישראל ואחר שחזרו לקבוע על החשבון ישבו שם ישראלים שהן חייבין לעשות שני ימים. או מפני שהיה חירום בדרך כדרך שהיה בין יהודה וגליל בימי חכמי המשנה. או מפני שהיו הכותים מונעין את השלוחין לעבור ביניהן.
(9) Making one day of holiday is not dependent on the closeness of the place. How? If there will be a place, between it and between Jerusalem a journey of 5 days or less so that with certainty it would have been possible that the messengers would arrive there, we don't say that the people of this place make one [day] holiday. For who says to us that the messengers would go out to this place? Perhaps the messengers wouldn't go out to this place because there wasn't an Israelite there, and after they returned to fix based on the calculation, Israelites settled there that are obligated to make two days. Or because there was a siege on the way, like the way that was between Yehuda and Galil in the days of the sages of the Mishnah. Or because there were non-jews blocking the messengers to pass between them.
(א) בְּגָלֻיּוֹת שֶׁעוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים מִסָפֵק, כָּל מַה שֶּׁאָסוּר בָּרִאשׁוֹן אָסוּר בַּשֵּׁנִי וְהָיוּ מְנַדִּין לְמִי שֶׁמְּזַלְזֵל בּוֹ; וְאִם הוּא צוֹרְבָא דְּרַבָּנָן, לֹא הָיוּ מַחְמִירִין לְנַדּוֹתוֹ אֶלָּא הָיוּ מַלְקִין אוֹתוֹ.
(ב) אֵין חִלּוּק בֵּין רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי אֶלָּא לְעִנְיַן מֵת, וְכֵן לִכְחֹל אֶת הָעַיִן; הַגָּה: אוֹ שְׁאָר חֹלִי שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה (רַ''ן פֶּרֶק אֵין צָדִין) וְאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר בָּרִאשׁוֹן אֶלָּא עַל יְדֵי עַכּוּ''ם אִם אֵין בּוֹ סַכָּנָה, בַּשֵּׁנִי מֻתָּר אֲפִלּוּ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, חוּץ מִיּוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה דִּשְׁנֵי יָמִים קְדֻשָּׁה אַחַת אֲרִיכְתָּא הֵן. הַגָּה: וְדַוְקָא שְׁבוּת דְּרַבָּנָן דּוּמְיָא דְּמִכְחַל עֵינָא, אֲבָל אַב מְלָאכָה אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹתוֹ אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי (רַ''ן פֶּרֶק אֵין צָדִין וְהַמַּגִּיד פֶּרֶק רִאשׁוֹן).
(ג) בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּאוּ לְחוּצָה לָאָרֶץ, אֲסוּרִים לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי בְּיִשּׁוּב, אֲפִלּוּ דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר; וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְיִשּׁוּב, אֲפִלּוּ אֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר, מֻתָּר, לְפִי שֶׁעֲדַיִן לֹא הֻקְבַּע לִהְיוֹת כְּמוֹתָן. אֲבָל אִם הִגִּיעוּ לַיִּשּׁוּב, וְאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר, נַעֲשָׂה כְּמוֹתָן וְאָסוּר בֵּין בְּמִדְבָּר בֵּין בְּיִשּׁוּב. וְכָל חוּץ לַתְּחוּם אֵין נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם.