הַתְּשׁוּקָה לָדַעַת 16.5.2019 י"א באייר, תשע"ט

Socrates and his Students, illustration from 'Kitab Mukhtar al-Hikam wa-Mahasin al-Kilam' by Al-Mubashir, Turkish School,13th century Photo by Bridgeman

בראשית ב׳

(א) וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם׃ (ב) וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ (ג) וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת׃ (פ) (ד) אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם׃ (ה) וְכֹ֣ל ׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכָל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר יְהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה׃ (ו) וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן־הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁקָ֖ה אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה׃ (ז) וַיִּיצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃ (ח) וַיִּטַּ֞ע יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים גַּן־בְעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר׃ (ט) וַיַּצְמַ֞ח יְהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע׃ (י) וְנָהָרּ֙ יֹצֵ֣א מֵעֵ֔דֶן לְהַשְׁק֖וֹת אֶת־הַגָּ֑ן וּמִשָּׁם֙ יִפָּרֵ֔ד וְהָיָ֖ה לְאַרְבָּעָ֥ה רָאשִֽׁים׃ (יא) שֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד פִּישׁ֑וֹן ה֣וּא הַסֹּבֵ֗ב אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ הַֽחֲוִילָ֔ה אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הַזָּהָֽב׃ (יב) וּֽזֲהַ֛ב הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא ט֑וֹב שָׁ֥ם הַבְּדֹ֖לַח וְאֶ֥בֶן הַשֹּֽׁהַם׃ (יג) וְשֵֽׁם־הַנָּהָ֥ר הַשֵּׁנִ֖י גִּיח֑וֹן ה֣וּא הַסּוֹבֵ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֶ֥רֶץ כּֽוּשׁ׃ (יד) וְשֵׁ֨ם הַנָּהָ֤ר הַשְּׁלִישִׁי֙ חִדֶּ֔קֶל ה֥וּא הַֽהֹלֵ֖ךְ קִדְמַ֣ת אַשּׁ֑וּר וְהַנָּהָ֥ר הָֽרְבִיעִ֖י ה֥וּא פְרָֽת׃ (טו) וַיִּקַּ֛ח יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ׃ (טז) וַיְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃ (יז) וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃ (יח) וַיֹּ֙אמֶר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂהּ־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃ (יט) וַיִּצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כָּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ׃ (כ) וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃ (כא) וַיַּפֵּל֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה׃ (כב) וַיִּבֶן֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם׃ (כג) וַיֹּאמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת׃ (כד) עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד׃ (כה) וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ׃

Genesis 2

(1) The heaven and the earth were finished, and all their array. (2) On the seventh day God finished the work that He had been doing, and He ceased on the seventh day from all the work that He had done. (3) And God blessed the seventh day and declared it holy, because on it God ceased from all the work of creation that He had done. (4) Such is the story of heaven and earth when they were created. When the LORD God made earth and heaven— (5) when no shrub of the field was yet on earth and no grasses of the field had yet sprouted, because the LORD God had not sent rain upon the earth and there was no man to till the soil, (6) but a flow would well up from the ground and water the whole surface of the earth— (7) the LORD God formed man from the dust of the earth. He blew into his nostrils the breath of life, and man became a living being. (8) The LORD God planted a garden in Eden, in the east, and placed there the man whom He had formed. (9) And from the ground the LORD God caused to grow every tree that was pleasing to the sight and good for food, with the tree of life in the middle of the garden, and the tree of knowledge of good and bad. (10) A river issues from Eden to water the garden, and it then divides and becomes four branches. (11) The name of the first is Pishon, the one that winds through the whole land of Havilah, where the gold is. ( (12) The gold of that land is good; bdellium is there, and lapis lazuli.) (13) The name of the second river is Gihon, the one that winds through the whole land of Cush. (14) The name of the third river is Tigris, the one that flows east of Asshur. And the fourth river is the Euphrates. (15) The LORD God took the man and placed him in the garden of Eden, to till it and tend it. (16) And the LORD God commanded the man, saying, “Of every tree of the garden you are free to eat; (17) but as for the tree of knowledge of good and bad, you must not eat of it; for as soon as you eat of it, you shall die.” (18) The LORD God said, “It is not good for man to be alone; I will make a fitting helper for him.” (19) And the LORD God formed out of the earth all the wild beasts and all the birds of the sky, and brought them to the man to see what he would call them; and whatever the man called each living creature, that would be its name. (20) And the man gave names to all the cattle and to the birds of the sky and to all the wild beasts; but for Adam no fitting helper was found. (21) So the LORD God cast a deep sleep upon the man; and, while he slept, He took one of his ribs and closed up the flesh at that spot. (22) And the LORD God fashioned the rib that He had taken from the man into a woman; and He brought her to the man. (23) Then the man said, “This one at last Is bone of my bones And flesh of my flesh. This one shall be called Woman, For from man was she taken.” (24) Hence a man leaves his father and mother and clings to his wife, so that they become one flesh. (25) The two of them were naked, the man and his wife, yet they felt no shame.

בראשית ג׳

(א) וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ (ב) וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃ (ג) וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃ (ד) וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן׃ (ה) כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע׃ (ו) וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃ (ז) וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃ (ח) וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ (ט) וַיִּקְרָ֛א יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה׃ (י) וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא׃ (יא) וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ׃ (יב) וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל׃ (יג) וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים לָאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל׃ (יד) וַיֹּאמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֮ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ (טו) וְאֵיבָ֣ה ׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב׃ (ס) (טז) אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ׃ (ס) (יז) וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ (יח) וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה׃ (יט) בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃ (כ) וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כָּל־חָֽי׃ (כא) וַיַּעַשׂ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כָּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם׃ (פ) (כב) וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃ (כג) וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם׃ (כד) וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃ (ס)

Genesis 3

(1) Now the serpent was the shrewdest of all the wild beasts that the LORD God had made. He said to the woman, “Did God really say: You shall not eat of any tree of the garden?” (2) The woman replied to the serpent, “We may eat of the fruit of the other trees of the garden. (3) It is only about fruit of the tree in the middle of the garden that God said: ‘You shall not eat of it or touch it, lest you die.’” (4) And the serpent said to the woman, “You are not going to die, (5) but God knows that as soon as you eat of it your eyes will be opened and you will be like divine beings who know good and bad.” (6) When the woman saw that the tree was good for eating and a delight to the eyes, and that the tree was desirable as a source of wisdom, she took of its fruit and ate. She also gave some to her husband, and he ate. (7) Then the eyes of both of them were opened and they perceived that they were naked; and they sewed together fig leaves and made themselves loincloths. (8) They heard the sound of the LORD God moving about in the garden at the breezy time of day; and the man and his wife hid from the LORD God among the trees of the garden. (9) The LORD God called out to the man and said to him, “Where are you?” (10) He replied, “I heard the sound of You in the garden, and I was afraid because I was naked, so I hid.” (11) Then He asked, “Who told you that you were naked? Did you eat of the tree from which I had forbidden you to eat?” (12) The man said, “The woman You put at my side—she gave me of the tree, and I ate.” (13) And the LORD God said to the woman, “What is this you have done!” The woman replied, “The serpent duped me, and I ate.” (14) Then the LORD God said to the serpent, “Because you did this, More cursed shall you be Than all cattle And all the wild beasts: On your belly shall you crawl And dirt shall you eat All the days of your life. (15) I will put enmity Between you and the woman, And between your offspring and hers; They shall strike at your head, And you shall strike at their heel.” (16) And to the woman He said, “I will make most severe Your pangs in childbearing; In pain shall you bear children. Yet your urge shall be for your husband, And he shall rule over you.” (17) To Adam He said, “Because you did as your wife said and ate of the tree about which I commanded you, ‘You shall not eat of it,’ Cursed be the ground because of you; By toil shall you eat of it All the days of your life: (18) Thorns and thistles shall it sprout for you. But your food shall be the grasses of the field; (19) By the sweat of your brow Shall you get bread to eat, Until you return to the ground— For from it you were taken. For dust you are, And to dust you shall return.” (20) The man named his wife Eve, because she was the mother of all the living. (21) And the LORD God made garments of skins for Adam and his wife, and clothed them. (22) And the LORD God said, “Now that the man has become like one of us, knowing good and bad, what if he should stretch out his hand and take also from the tree of life and eat, and live forever!” (23) So the LORD God banished him from the garden of Eden, to till the soil from which he was taken. (24) He drove the man out, and stationed east of the garden of Eden the cherubim and the fiery ever-turning sword, to guard the way to the tree of life.

פיידון | אפלטון

תירגם מיוונית והוסיף הערות: שמעון בוזגלו

(עמ' 37-45)

"רוב האנשים אינם יודעים כי אלה העוסקים בפילוסופיה בדרך הנכונה אינם אלא מתאמנים במיתה ובמוות. ובכן, אם זו אמת, ברור שיהיה זה מגוחך לשאוף כל החיים רק אליו, אבל להתרעם כשהוא מגיע סוף-סוף - הדבר אשר אליו הם שאפו ולקראתו הם התאמנו זמן רב."

וסימיאס צחק ואמר: "בחיי, סוקרטס, גרמת לי לצחוק, אף־ על־פי שאינני במצב רוח לזה. לדעתי רוב האנשים שישמעו על כך (לרבות בני ארצי) יחשבו, כי לומר על הפילוסופים שהם חשובים כמתים זוהי הגדרה מצוינת. הם גם יוסיפו שהם יודעים כי זהו מה שמגיע לפילוסופים."

"והם יאמרו אמת, סימיאס, חוץ מזה שהם 'יודעים'. כי הם אינם יודעים מאיזו בחינה הפילוסופים האמיתיים 'חשובים כמתים', ומאיזו בחינה הם ראויים למוות, ולאיזה מוות הם ראויים. אבל בואו נסלק אותם מאיתנו ונשוחח בינינו לבין עצמנו. אנחנו מאמינים שיש דבר כזה: מוות?"

"בוודאי", ענה סימיאס.

"האין הוא שחרורה של הנפש מן הגוף? האם המוות הוא מצבו הנפרד של הגוף, כשהוא לעצמו, משוחרר מן הנפש; ומצבה הנפרד של הנפש, כשהיא לעצמה, משוחררת מן הגוף? האם המוות הוא משהו אחר?"

"לא, אלא זה בדיוק."

"עכשיו, יקירי, בדוק אם אתה מסכים איתי בעניינים הבאים, כי אני מאמין שנוכל להגיע מהם להבנה טובה יותר של הנושא שלנו. האם, לדעתך, על הפילוסוף להתמסר למה שמכונה הנאות? למשל, למזון ולשתייה?"

"פחות מכל האנשים, סוקרטס."

"ומה לגבי מין?"

"בשום פנים."

"ולגבי כל מה שקשור לטיפוח הגוף? נראה לך שאדם כזה מעריך נעליים ובגדים מיוחדים, או תכשיטים שונים? לדעתך הוא מעריך דברים כאלה או בז להם, כל עוד אין הוא נאלץ להשתמש בהם?"

"לדעתי הפילוסוף האמיתי בז להם."

"ובאופן כללי, אינך חושב שעיסוקו של אדם כזה איננו בגוף, אלא להפך, הוא מתרחק ממנו ככל יכולתו ופונה לנפש?"

"נכון."

"אז קודם כול ברור כי בעניינים כאלה, הפילוסוף שונה משאר האנשים בכך שהוא משחרר את נפשו ככל האפשר מחברתו [65a] של הגוף."

"כך זה נראה."

"וסביר להניח, סימיאס, שבעיני רוב האנשים, אדם שאינו מקדיש מחשבה להנאות הגוף ואינו לוקח בהן חלק איננו ראוי לחיות, והוא באמת עם רגל אחת בקבר."

"אתה צודק לגמרי."

"ומה לגבי רכישת תבונה? האם הגוף, כאשר משתפים אותו ונעזרים בו בחקירה, הוא מכשול לכך או לא? הכוונה שלי היא: האם ניתן לסמוך על הראייה ועל השמיעה, או האם זה נכון, כפי שאפילו המשוררים חוזרים ואומרים לנו, שאיננו שומעים ואיננו רואים שום דבר בדיוק? אלא שאם החושים האלה אינם מדויקים ובטוחים, ברור שגם שאר החושים אינם כאלה, משום שכולם נחותים מהם. נכון?"

"בוודאי."

"אז מתי נוגעת הנפש בָּאמת? הרי כאשר היא מנסה לבחון דבר־מה יחד עם הגוף, ברור שהיא מוּלֶכֶת שולל על־ידיו."

"נכון."

"לכן, האם על-ידי שיקול דעת, אם בכלל, מתבהרים לה הדברים שישנם?"

"כן."

"והיא בוודאי שוקלת באופן הנאה ביותר כאשר דבר אינו מסיט אותה: לא שמיעה, לא ראייה, לא כאב וגם לא הנאה כלשהי, אלא כאשר היא נפטרת מן הגוף ונמצאת לבד עם עצמה ככל יכולתה, וכאשר היא חותרת למה שישנו, תוך כדי מאמץ מרבי לא לשתף את הגוף ולא להיות עימו במגע."

"בדיוק."

"אז האם גם כאן נפשו של הפילוסוף בָּזָה לגוף לגמרי ובורחת ממנו, ומבקשת להיות לבד עם עצמה?"

"כנראה."

"ומה לגבי דברים מן הסוג הזה, סימיאס? האם אנו טוענים שהצדק עצמו ישנו, או לא?"

"בוודאי."

"וגם היפה והטוב?"

"איזו שאלה!?"

"ראית כבר פעם במו עיניך משהו מן הדברים האלה?"

"מעולם לא."

"אבל תפסת אותם באיזה חוש אחר? ואני מדבר על כולם - למשל, על 'גודל', על 'בריאות' ועל 'חוזק' - בקיצור, על ההוויה של כל שאר הדברים האלה, מהו בעצם כל אחד מהם. האם נקבל את המושג האמיתי ביותר עליהם דרך הגוף? או כך: מי שיכין את עצמו לחשוב בריכוז ובדיוק הרב ביותר על כל דבר שהוא חוקר, הוא יהיה הקרוב ביותר להכרתו?"

"בוודאי כך."

"האם זה לא יושג בצורה הטהורה ביותר על-ידי האיש שייגש לכל דבר רק עם החשיבה עצמה עד כמה שאפשר, בלי להסתמך על הראייה, ובלי לגרור שום חוש אחר אל תוך שיקול הדעת שלו? הוא ישתמש במחשבה הצרופה, כשהיא לעצמה, [66a] ובאמצעותה ישתדל לצוד את היש הצרוף, כשהוא לעצמו; והוא יהיה משוחרר ככל האפשר מעיניו ומאוזניו, ובעצם מכל גופו, משום שזה מבלבל את הנפש ואינו מאפשר לה, כל עוד הוא שותף לה, לרכוש אמת ותבונה. סימיאס, אם ישנו מישהו היכול לקלוע בֵּיש, האין זה הוא?"

"סוקרטס, אתה פשוט צודק?"

"מכל השיקולים האלה מוכרחה לצוץ אצל הפילוסופים האמיתיים מין דעה שאותה הם ינסו בינם לבין עצמם בערך כך: 'מסתבר שדרך משנית מסוימת מסיטה אותנו ואת שיקול הדעת שלנו מן החקירה. כי כל עוד יש לנו גוף ונפשנו מזוהמת על-ידי דבר רע כמוהו, לעולם לא נרכוש במידה מספקת את מה שאנו שואפים אליו - את האמת. בגלל הצורך במזון גורם לנו הגוף לאין־ספור הסחות דעת. ואם מקננות בו מחלות, הן מעכבות אותנו בציד אחר היש. והוא ממלא אותנו בתאוות, בתשוקות, בפחדים, בהזיות שונות ובהבל רב, כך שבאמת ובתמים אין לנו בגללו שום אפשרות, כמו שאומר הפתגם, לחשוב כלל. בעצם, דבר אינו גורם למלחמות, להתקוממויות ולמאבקים, אלא הגוף ותשוקותיו, מפני שכל המלחמות פורצות כדי להשיג רכוש, את הרכוש אנחנו נאלצים להשיג בגלל הגוף, כי אנחנו עבדיו. לכן בגללו - מכל הטעמים האלה - אין לנו זמן פנוי לעסוק בפילוסופיה. הגרוע מכול הוא שכאשר יש לנו קצת פנאי ממנו ואנו פונים לחקור משהו, הוא שוב מתפרץ אל תוך חקירותינו ומחולל מהומה ובלבול והסחת דעת, עד שאי־אפשר לראות את האמת. טוב, אז התברר לנו שאם אנו רוצים לדעת משהו בטוהרתו, עלינו להשתחרר מן הגוף ולהתבונן בדברים עצמם דרך הנפש עצמה. ואכן, כפי שמצביע הטיעון, רק אז, כנראה, נשיג את החוכמה שאנו שואפים אליה וטוענים שאנו מאהביה, רק כאשר נמות, אבל לא כל עוד אנו חיים. משום שאם אין זה אפשרי להכיר משהו בטוהרתו כאשר נמצאים בחברתו של הגוף, הרי אחת מן השתיים: או שאי-אפשר לרכוש ידיעה בשום מקום, או רק לאחר המוות; כי רק אז תהיה הנפש לבד עם עצמה ונפרדת [67a] מן הגוף, אבל לא לפני כן. וכל עוד אנו חיים נהיה, כנראה,

קרובים ביותר לידיעה אם נימנע ככל האפשר מחברתו של הגוף ומשיתוף פעולה איתו – אלא-אם-כן הדבר נחוץ ביותר - ואם לא נושפע מטבעו, אלא ניטהר ממנו, עד שהאל עצמו ישחרר אותנו. וכך, טהורים ומשוחררים מאווילותו של הגוף, נהיה ודאי בחברתם של דומים לנו, ונכיר מבעד לעצמנו בלבד את כל מה שהוא צרוף, כלומר את האמת. שהרי אסור על מה שאינו טהור לגעת בטהור.' סימיאס, אני חושב שכל אוהבי הלימוד

האמיתיים צריכים לומר זה לזה דברים כאלה, ולהאמין בהם. לא נראה לך?"

"נראה לי יותר מכל דבר, סוקרטס."

"אם הדברים האלה נכונים, ידידי, אז מי שמגיע למקום אשר אליו אני הולך יש לו תקווה גדולה, כי שם (יותר מאשר בכל מקום אחר) ירכוש במידה מספקת את מה שלמענו טרחנו כל-כך בחיינו. וכך, המסע שנקבע לי עכשיו צופן בחובו תקווה טובה לכל איש המאמין שהוא מוכן אליו, הואיל ומחשבתו טוהרה."

"בוודאי", אמר סימיאס.

"מתברר שלהיטהר הוא בדיוק מה שאנחנו טוענים כבר זמן מה: להפריד ככל האפשר את הנפש מן הגוף, ולהרגיל אותה לאסוף ולכנס את עצמה מכל חלק של הגוף, ולגור ככל יכולתה - גם בחיים האלה וגם בבאים - לבד עם עצמה, משוחררת מן הגוף כמו מכבלים."

"בוודאי."

"האין זה מה שנקרא 'מוות': השחרור והפרידה של הנפש מן הגוף?"

"זהו בדיוק."

"כן, תשוקתם הנצחית של הפילוסופים האמיתיים, ושלהם בלבד - אנחנו טוענים - היא לשחרר אותה; לאמיתו של דבר, זהו בדיוק עיסוקם של הפילוסופים: השחרור והפרידה של הנפש מן הגוף. נכון?"

"כנראה."

"אז כפי שאמרתי בהתחלה, האם האדם שהכין את עצמו בחייו לחיות במצב הקרוב ביותר למוות לא ייראה מגוחך אם יתרעם כאשר המוות יגיע אליו?"

"איזו שאלה? מגוחך מאוד."

"מכאן, סימיאס, שהפילוסופים האמיתיים מתאמנים במיתה, ובשבילם, מכל האנשים, המוות הוא הדבר הכי פחות מפחיד. הבט בזה כך: אם הם חלוקים עם הגוף מכל בחינה שהיא, ושואפים שנפשם תהיה כשהיא לעצמה, האם לא יהיה זה ממש חסר היגיון [68a] אם הם יפחדו ויתרעמו כאשר זה קורה? האם לא ילכו מרצון למקום שבו יש תקווה להשיג את מה שאהבו במהלך חייהם - והם אהבו את התבונה - ולהיפטר מחברת מי שהיו חלוקים עמו? אנשים רבים הלכו לשאול מרצונם החופשי כדי לחפש את אהוביהם, את נשותיהם וילדיהם, בתקווה לראות את מי שהם משתוקקים אליו ולהיות איתו. אז מי שבאמת אוהב את התבונה, ומי שמחזיק בנחישות בתקווה כי בשום מקום אחר לא יזכה בתבונה ראויה לשמה, אלא בשאול - האם יתרעם במותו? האם לא יהיה מרוצה ללכת לשם? בוודאי שכן, ידידי. אם הוא באמת פילוסוף, שהרי הוא יהיה איתן בדעתו כי בשום מקום לא יזכה בתבונה הטהורה אלא רק שם. אם כך, האם לא יהיה זה ממש חסר היגיון, כמו שאמרתי ברגע, אם אדם כזה יפחד מן המוות?"

"ממש, בשם זאוס."

"לכן אם תראה אדם המתרעם על כך שהוא עומד למות, האם אין זו הוכחה מספיקה לכך שהוא איננו אוהב-חוכמה אלא אוהב־גוף? אני משער שאותו אדם יהיה גם אוהב כסף ואוהב כבוד, אחד מן השניים או שניהם גם יחד."

"תיאור מדויק."

"ובכן, סימיאס, האם גם מה שנקרא 'אומץ' שייך בעיקר לאנשים בעלי הנטיות האלה?" "בהחלט."

"וגם מתינות? אפילו מה שרוב האנשים מכנים 'מתינות' - לא להיסחף אחר התשוקות, אלא לזלזל בהן ולהיות מאופק – האין זה שייך רק להם, לאלה המזלזלים בגוף לגמרי ומקדישים את חייהם לפילוסופיה?"

"בהכרח."

"נכון, מפני שאם תהרהר באומץ ובמתינות של שאר האנשים, הם ייראו לך מגוחכים."

"למה אתה מתכוון, סוקרטס?"

"אתה יודע כי רוב האנשים מאמינים שהמוות הוא אחת הרעות הגדולות, נכון?"

"אני יודע היטב."

"האם אין זה נכון כי האמיצים שבהם עומדים מול סכנת המוות בגלל פחד מדברים רעים יותר?"

"בדיוק."

"נמצא שבגלל פחד ואימה כל האנשים, חוץ מן הפילוסופים, אמיצים. אבל הרי זה חסר היגיון, להיות אמיץ מתוך אימה ופחדנות."

"כמובן."

...

דֶזידֶרִיוּס אֶרָאסמוס מרוטרדם / השבח לטיפשות

תרגום והערות נתן רון ומרב מילר

(עמודים 76-80)

23. בעלי החיים

כשם שהמדעים הקרובים יותר לטיפשות מסבים אושר רב יותר, כך מאושרות מכול הן אותן בריות הנמנעות מכל למידה, ורק הטבע מנחה את דרכן. כי הטבע אינו חסר דבר, אלא אם נתעקש לחרוג ממה שהוקצה לנו, בני התמותה. הטבע שונא זיופים, ורק מה שלא הושחת באילוץ יניב את התוצאות הטובות ביותר. עיניכם הרואות, מכל שאר היצורים החיים, המאושרים מכול הם אלה שכל נגיעה ללימוד פורמלי אין להם, ורק הטבע משמש להם מורה. האין הדבורים המאושרות והמופלאות ביותר, אף שלא ניחנו בכל החושים? הרי שום אדריכל לא יכול להן בתכנון מבנים, ואף פילוסוף לא הגה מדינה כשלהן.

לעומתן ראו את הסוס, שבחושיו הקרוב הוא ביותר לאדם ואף עקר מסביבתו כדי לשכון עמו, ובכך נעשה גם שותף לסבלותיו. בוש הוא להפסיד במרוץ, ועל כן לעתים קרובות סובל מקוצר נשימה, וכשהוא מבקש לו תהילה בשדה הקרב - נדקר ומת יחד עם רוכבו. ולא ארחיב את הדיבור על המתג המשונן, על עוקצי הדָרבנות, על בית הכלא הקרוי אורווה, על הפרגולים, האלות, הרתמות והרוכב - בקיצור, טרגדיית העבדות שהמיט על עצמו מרצונו הסוס כשהלך בעקבות האדם הנועז ונמלא תשוקה לנקום בלהט באויביו.

טוב בהרבה לזבובים ולציפורים שחיים את חיי הרגע ומסתמכים רק על חושיהם הטבעיים, כל עוד אין הם נופלים במלכודות שטמן להם האדם. כי כאשר כולאים את הציפורים בכלוב והן לומדות לחקות את קולות בני האדם, מועם ברקן הטבעי והנהדר. ככלל, מה שהטבע יוצר עליז ומלא חיים יותר בכל מובן מכל יציר מלאכותי.

על כן אין בפי די שבוזים לתרנגול המפורסם שהתגלגל מפיתגורס, האחד שהיה הכול: הוגה דעות, גבר, אישה, מלך, פשוט עם, דג, סוס, צפרדע ואפילו ספוג ים (כמדומני);196 הלה סבר שאין בעל חיים אומלל יותר מהאדם, היות שכל האחרים הסתפקו במה שנתן להם הטבע ורק האדם ניסה לפרוץ את מגבלותיו. לא זו אף זו, מבין בני האדם הוא ביכר את השוטים מטבעם על פני המלומדים והדגולים מרבבה. וגרילוּס החזיר?15 לא נפל בחכמתו מאודיסאוס המחוכם 158 משום שהעדיף לבחור בדין ולא להצטרף אליו למסע של תלאות וסכנות כה גדולות. הומרוס, אבי כל המעשיות, בדעה אחת עמם כנראה, משום שלעתים קרובות הוא מכנה את כל בני התמותה 'אומללים' ו'מוכי גורלי, ואילו את אודיסאוס, התגלמות החכמה, חסר מזל'. מעולם הוא לא כינה כך את פריס, את איאקט ואת אכילס. והסיבה לכך היא שאודיסאוס הנבון והממולדז לא עשה דבר בלי להתייעץ עם אתנה, וחכמתו הרבה בעוברין הייתה ככל שסטה

הענקים הם מורדים בטבע, בעוד המדעים מעודדים אותם למלחמה. ולהפך, המאושרים ביותר הם האנשים שרמת תבונתם (היינו, טיפשותם) דומה יותר לחיות בטבע ואינם שואפים לדבר שאינו מעבר לאנושי. הבה נוכיח את טענתנו, לא בהיקש סטואי מסובך, אלא בדוגמה פשוטה.

כי חי האלים, היש מאושרים יותר מאותם אנשים הקרויים בפי כול שוטים, טיפשים, סכלים וריקנים (כולם תארים נהדרים בעיניי)? במבט ראשון ייתכן שדבריי נשמעים טיפשיים ואבסורדיים, ואף על פי כן אמת הם לאמתה. ראשית, אנשים אלה אינם יראים את המוות, ועל כן עול רב מוסר מכתפיהם. גם המצפון אינו מייסרם. אין בלבם פחד מסיפורי מתים או חשש מרוחות ומשדים. פחד מפני אסונות אינו טורד אותם, אף לא תקווה צמיתה לעתיד טוב יותר. בקיצור, אלפי הדאגות בחיי בני אנוש אינן מעיקות עליהם. הבושה, הפחד, השאפתנות, הקנאה והאהבה – כולם מהם והלאה. ואם קרובות הן בדרגת בינתן לחיות הפרא, גם חפות הן מחטא, מבטיחים לנו התאולוגים.

כעת, הוד חכמתך, עשה עמי חסד וסכם במחילה את כל אותם לילות וימים שנפשך מתענה בחרדות, ערום את כל צרות חייך בערֵמה, ואז תבין סוף סוף מה גודל הרעה שחסכתי מן הטיפשים שלי. לכך הוסף את העובדה שלא זו בלבד שהם עצמם תמיד שמחים, עולצים, משחקים, שרים וצוחקים, משעשעים הם גם תמיד את הבריות, מצחיקים ומצהילים את רוחן, כביכול היו מתנת האלים למין האנושי להפיג את עצבותו. אי לכך אין הטיפשים מעוררים את התחושות המעורבות שמעוררים אנשים אחרים. הללו תמיד מתקבלים ברצון, מחוזרים, מוזמנים לארוחות, נהנים מיחס חם, מחיבוק, ובשעת הצורך תמיד יהיה מי שיחוש לעזרתם. יכולים הם אף תמיד להגיד ולעשות כל שעולה על רוחם. איש אינו מבקש את רעתם ואפילו חיות הפרא אינן פוגעות בהם – בחושיהן הטבעיים חשות הן בתמימותם. האלים מגוננים עליהם, ובמיוחד אני, ולכן אין תמה שהכול רוחשים להם כבוד.

יתרה מזו, כה חביבים הטיפשים על המלכים הגדולים, שאין הם מסוגלים לנגוס בלעדיהם ולו נגיסה, לפסוע צעד ולו קטן או להחזיק מעמד ולו שעה. מוקירים הם את השוטים הללו לאין ערוך יותר מאשר את החכמים חמוצי הפנים, שגם אותם מחזיקים הם בחצרם, אם כי רק לשם הרושם ומראית העין. מדוע מעדיפים הם את השוטים? ברור הדבר ואינו אמור להפתיע איש. מלבד צער ועצב אין באמתחתם של החכמים דבר עבור שליטיהם, ובהסתמכם על ידיעותיהם הרבות אף אין הם מהססים להשמיע. דברים קשים באוזניהם המלכותיות העדינות, בעוד השוטים מספקים להם את הדבר שהם תמיד מבקשים: בדיחות וצחוק, הלצות ושעשוע. ובעוד כישרון מבורך שאין להמעיט בערכו ניחנו הטיפשים, ורק הם: מדברים הם גלויות ואומרים את האמת. ומה ראוי יותר לשבח מאשר האמת? אפלטון אמנם שם בפי אַלקיביאדֶס את האמרה המייחסת את האמת ליין ולילדים, אך השבח הוא לי, ויעיד על כך אוריפידס באמרתו הידועה כי "דבר הטיפש, טיפשות". הטיפש, פיו ולבו שווים ופניו אומרות את שעל לבו, ואילו לחכם שתי לשונות, כפי שאמר שוב אוריפידס, באחת אומר הוא אמת, באחרת את מה שהנסיבות מכתיבות. שחור אצלו הוא לבן, דבר אחד בפה ודבר אחד בלב.

ועל כן כל כמה ששפר עליהם גורלם, מבחינה זו אומללים בעיניי השליטים, שאין איש שיאמר להם את האמת ובמקום חברים נאלצים הם להקיף עצמם בעדת מלחכי פנכה. יש שיגידו כי אוזני השליטים סולדות מן האמת וכי מרחיקים הם מעליהם את החכמים, פן יעז אחד מהם לומר את האמת ולא את שנוח להם לשמוע. נכון הדבר, אכן שנואה האמת על השליטים, אלא שלטיפשים שלי כישרון מיוחד, לא רק שיכולים הם לומר אמת, אף דברים קשים שיטיחו ברצון יישמעו - דברים שהיו עולים לחכם בחייו, אך באורח פלא מפי השוטה נעימים הם לאוזן. כי בכוח האמת לנעום, ובלבד שלא תפגע, אך את הכישרון למזוג אותה כך העניקו האלים רק לטיפשים.

זו הסיבה שהנשים, שמטבען נוהות אחר בידור ושעשועים, מחבבות אותם כל כך. וגם אם בתוך כך דבר מה רציני מתרחש, כפי שקורה תדיר, הן תפטורנה זאת כבידור בלבד או שעשוע. המין היפה אכן מתוחכם למדי, בייחוד כשמדובר בתירוץ מעלליו.

נשוב לעניין אושרם של הטיפשים. אחרי שבילו את חייהם בנעימים, ללא מודעות למוות ובלי חשש מפניו, הם עוברים ישירות לשדות האליסיום, שם ממשיכות משובותיהם להנעים את זמנן של הנשמות שמצאו בם מנוחה. נשווה עתה בין מנת חלקו של החכם לזו של השוטה. תארו לעצמכם חכם למופת שכזה, שהוגיע עצמו בלימודים אין סוף משך כל ימי נעוריו ובחרותו, ומיטב שנותיו אבדו לו בלילות חסרי שינה, בדאגה וביגע, ואף במה שנותר מחייו זכה לקמצוץ בלבד של הנאה. חוסך הוא תמיד פרוטה לפרוטה, עני, אומלל, נרגן וזעף, נוקשה כלפי עצמו וזולתו ומאוס על הבריות. לעולם חיוור הוא, רזה, חולני, טרוט עיניים, מזקין ומאפיר בטרם עת ונפטר מן העולם קודם זמנו. היינו הך אמנם, כי מעולם הרי לא חי באמת... הרי לכם אפוא דיוקנו של החכם.

זיגמונד פרויד

על הפסיכולוגיה של הגימנזיסט Zur Psychologie des Gymnasiasten

(1914)

משנת חייו העשירית ועד השנה השמונה-עשרה ( 1873 - 1865 ) פקד פרויד את הגימנסיה העירונית "לאופולדשטדטאר" שבווינה, שכונתה "שפרל-גימנזיום" מכיוון שהייתה ממוקמת ברחוב שפרל (Sperlgasse). החיבור נכתב עבור אסופה לרגל חגיגות היובל של הגימנסיה. במכתב מה-16 ביוני 1873 לחברו לכיתה אמיל פלוס (Floss) פרויד מתאר את בחינות הבגרות שלו בבית הספר הזה ומציין במיוחד את החיבור שעליו הוא מרמז בטקסט הנוכחי ושעבורו קיבל את הציון "מעולה". נושא החיבור היה בחירת מקצוע לעתיד.

זו הרגשה מוזרה, לחזור ולקבל בגיל מתקדם מטלה, לכתוב "חיבור בגרמנית" עבור הגימנסיה. אף על פי כן, ההיענות היא אוטומטית כשל חייל משוחרר שלשמע הפקודה "הקשב" מצמיד את ידיו לתפר שבמכנסיו ומניח לצרורותיו ליפול ארצה. משונה באיזו נכונות מסכימים לכך, כאילו שום דבר מיוחד לא השתנה בחצי המאה האחרונה. הרי הזדקנו מאז, אנחנו כמעט בני שישים, ותחושת הגוף וגם הראי מראים באופן חד־משמעי עד כמה התקצר פתיל חיינו.

עוד לפני כעשר שנים היו רגעים שבהם יכולת לחזור ולחוש פתאום צעיר מאוד. שטיילת ברחובות עיר הולדתך, בזקן שכבר האפיר, נושא בכל כובד הקיום הבורגני, ופגשת במקרה את אחד הגברים המבוגרים השמורים היטב, אלה שאתה מברך אותם כמעט בהכנעה, כי זיהית בו את אחד ממוריך בגימנסיה. אבל אז אתה נעצר ומביט אחריו מהורהר: האם זה באמת הוא, או אולי מישהו שדומה לו עד כדי הטעיה? והרי הוא נראה צעיר כל כך, ואתה עצמך כל כך הזדקנת! בן כמה הוא בעצם? האם ייתכן שהגברים האלה שאז ייצגו בעינינו את המבוגרים, אינם מבוגרים מאתנו אלא במעט?

ההווה כאילו הואפל ומפינות הזיכרון צצה תקופת חיים מגיל עשר עד שמונה-עשרה, על נבואות הלב והתעיות, השינויים הכואבים וההצלחות המשמחות, ההצצה הראשונה לעולם תרבותי נכחד, אשר לי לפחות העניקה נחמה שאין למעלה ממנה במאבקי החיים, המגע הראשון עם המדעים, שמתוכם האמנת שתוכל לבחור את התחום שתקדיש לו את שירותיך - שאת ערכם קשה לאמוד. ודימיתי שאני זוכר איך תמיד ניבא לי לבי את ייעודי, תחילה רק בשקט, עד שהלבשתי אותו במילים מפורשות בחיבור שכתבתי בבחינת הבגרות; אני רציתי לתרום בחיי תרומה לידע האנושי שלנו.

אחר כך נעשיתי רופא, ליתר דיוק פסיכולוג, ויכולתי ליצור דיסציפלינה פסיכולוגית חדשה, זו הקרויה "פסיכואנליזה", דיסציפלינה שגרמה לרופאים וחוקרים בני זמננו בארצות קרובות ובארצות רחוקות דוברות שפות שונות להתפלא, לגנות ולהלל. דווקא בני ארצי גילו עניין במידה הפחותה ביותר.

כפסיכואנליטיקאי עליי להתעניין יותר בתהליכים רגשיים מאשר בתהליכים אינטלקטואליים, להתעניין בחיי הנפש הלא מודעים יותר מאשר בחיי הנפש המודעים. התרגשותי במפגש עם מוריי לשעבר בגימנסיה מחייבת אותי לווידוי ראשון: איני יודע מה העסיק אותנו יותר, מה היה משמעותי יותר בעינינו, העיסוק במדעים שהוצגו לפנינו בהרצאות או אישיותם של המורים שלנו. מכל מקום, לגבי האחרונים היה קיים אצלנו איזה זרם תת־קרקעי שלא נפסק, ואצל רבים הובילה הדרך אל המדעים רק דרך אישיותו של המורה; אחדים הגיעו בדרך הזאת למבוי סתום, ובפני אחרים - למה לא להודות בכך? – הדרך הייתה חסומה בדיוק מאותן סיבות.

אנחנו חיזרנו אחריהם או שפנינו להם עורף, דימינו בעיני רוחנו את חיבתם ואת שנאתם, דברים שלא היו ולא נבראו מן הסתם, חקרנו את תכונות האופי שלהם, וכחיקוי שלהן או כשיבושן בנינו את אופיינו שלנו. הם גרמו לנו להתקוממויות החזקות ביותר ודרשו הכנעה מוחלטת; אנחנו ארבנו לחולשותיהם הקטנות והתגאינו במעלותיהם הגדולות, בידע שלהם ובהגינותם. בעצם אהבנו אותם מאוד, כשנתנו לנו סיבה כלשהי לאהוב; איני יודע אם כל מורינו הבחינו בכך. אבל אי אפשר להכחיש, היינו מכוונים כלפיהם באיזו דרך מיוחדת, בדרך שמן הסתם גרמה להם אי־נוחות. מהתחלה עמדנו מולם מוכנים לאהוב ומוכנים לשנוא, מוכנים לבקר ולכבד במידה שווה. המוכנות הזאת להתנהגויות מנוגדות נקראת בפסיכואנליזה דו-ערכיות; הפסיכואנליזה גם אינה מתקשה להביא ראיות למקור דו הערכיות הרגשית הזאת.

הפסיכואנליזה לימדה אותנו שהעמדות הרגשיות החשובות כל כך להתנהגותו המאוחרת של היחיד כלפי אנשים אחרים נקבעות בגיל צעיר עד להפתיע. כבר בשש השנים הראשונות של הילדות נקבע באדם הקטן האופן והגוון הרגשי של יחסיו לאנשים בני מינו ובני המין האחר; מעתה ואילך הוא יוכל לפתחם ולשנותם בכיוונים מסוימים, אבל לא לבטלם. הדמויות שבהן הוא מקבע את יחסיו באופן הזה הן הוריו ואחיו. כל האנשים שיכיר במהלך חייו יהוו עבורו דמויות חליפיות לאותם מושאים רגשיים ראשונים (אל ההורים אפשר להוסיף גם את האומנת), והם מתארגנים אצלו בשורה שתחילתה בדימוי (Image) של האבא, האימא, האחים האחיות וכו'. המכרים המאוחרים הללו נוטלים על עצמם אפוא מעין מורשת רגשית, הם נתקלים בחיבות ובשנאות שאין להם כמעט חלק בהתפתחותן; כל ההיכרויות המאוחרות, כל הבחירות באהוב או באהובה, מקורן ברשמי הזיכרון שהותירו אותם אבטיפוסים ראשונים.

מן הדימויים של ילדות רגילה שכבר אינה שמורה בזיכרון, אין דמות משמעותית יותר לנער צעיר מאביו. כורח אורגני הביא ליחס הזה רגשות דו-ערכיים, שביטוים המרגש ביותר הוא המיתוס היווני של המלך אדיפוס. הילד הקטן מוכרח לאהוב ולהתפעל מאביו, בעיניו הוא החזק הטוב והחכם מכל הברואים; הרי אלוהים בעצמו אינו אלא האדרה של תמונת האב הזאת כפי שהיא מצטיירת בחיי הנפש המוקדמים של הילד. אבל עד מהרה מופיע הצד האחר של הקשר הרגשי הזה. האבא מוכר גם כגורם ההפרעה העיקרי בחיי הדחף של הילד, הוא נהפך למופת שרוצים לא רק לחקות כי אם גם לסלק כדי לתפוס את מקומו. רגשות הרוך והעוינות כלפי האבא מתקיימים עכשיו זה לצד זה, לפעמים במשך כל החיים, מבלי שרגש אחד יכול לבטל את השני. בקיום הזה של ניגודים המצויים זה לצד זה טמון הגרעין של מה שקרוי אצלנו רגשות דו-ערכיים.

במחצית השנייה של הילדות מתחיל היחס הזה אל האב להשתנות, ואי אפשר להגזים בחשיבותו של שינוי זה. הילד מתחיל לצאת מחדר הילדים, להתבונן בעולם האמיתי שבחוץ, כאן הוא חייב לגלות את התגליות שיחתרו תחת ההערצה הקודמת שלו לאב ויכפו עליו להיפרד מהאידיאל הראשון הזה. הוא מגלה שהאב כבר אינו החזק, החכם והעשיר ביותר, הוא אינו מרוצה ממנו, הוא לומד לבקר אותו ולמקם אותו מבחינה חברתית, והוא מניח לו לשלם את מחיר האכזבה שהנחיל לו. כל מה שמציין את הדור החדש, כל התקווה אבל גם כל הראוי לגינוי – התנאי לקיומו הוא ההתנתקות הזאת מן האב.

בשלב הזה בהתפתחותו של הצעיר מתרחש המפגש שלו עם המורים. עכשיו אנחנו מבינים את יחסנו למורים שלנו בגימנסיה. הגברים, שחלקם אפילו לא היו אבות בעצמם, הפכו בשבילנו לתחליפי אב. לכן, גם כשהיו צעירים מאוד, הם נראו לנו כל כך בשלים, כל כך מבוגרים ולא מושגים. אנחנו העברנו אליהם את הכבוד ואת הציפיות שהיו לנו בילדותנו מאבינו הכול-יודע, ואחר כך התחלנו לנהוג כלפיהם כפי שנהגנו כלפי האבות שלנו בבית. ברגשותינו כלפיהם משלה דו־הערכיות שפיתחנו במשפחה, ומתוקף העמדה הזאת נאבקנו אתם כפי שהיינו רגילים להיאבק עם הורינו עצמנו ובשרנו. אם לא נותנים את הדעת לחדר הילדים ולבית ההורים אי-אפשר להבין את התנהגותנו כלפי המורים, ועוד פחות מכך לסלוח.

היו לנו חוויות נוספות כשהיינו בגימנסיה, רק מעט פחות חשובות, עם צאצאיהם של אחינו ואחיותינו, עם חברינו לספסל הלימודים. אותן, על כל פנים, יש לתאר כבר במקום אחר. לרגל חגיגת היובל של בית הספר מחשבותינו דבקות במורים.

לאו-צה

ספר הטאו Tao Te Ching

תרגום והערות: ניסים אמון

(עמ' 19 ו 65)

המלצות לשר החינוך

עֲקֹר אֶת הַסְפָרִים

מַעֵט בְּלִמוּדִים

וְיִיטַב לָעָם מֵאָה מוֹנִים

זְנַח אֶת הַחֻקִים

הָקֵל בְּמִשְׁמַעַת וּבְצַוִים

וְיֻסְרוּ מֵהָעָם יָגוֹן וְיִסוּרִים

עֲקֹר אֶת הַהִתְחַסדוּת וְהַשְׁלֵךְ אֶת הַצִדְקָנוּת

וְיָשׁוּב הָעָם בְּאֹפֶן טִבְעִי אֶל אַהֲבָה וְכָבוֹד

בַּטֵל אֶת רְדִיפַת הַבֶּצַע וְיֻקְרַת הָעֹשֶׁר

וְיַעַבְרוּ מֵעַל הָאֲדָמָה הַנְנֵבָה וְהַשֹׁד

אַךְ אַרְבָּעָה עִקׇרִים אֵלֶה אֵין בָּהֶם דַי

הֵם רַק אוֹמְרִים מַה לֹא לַעֲשׂוֹת

חֲשׁוּבִים יוֹתֵר הֵם אַרְבַּעַת הָעִקָרִים

שֶׁל מַה שֶׁחָשׁוּב לַעֲשׂוֹת

הֱיֶה תַּם לֵב

דְבַק בַּפַּשְׁטוּת

הַמְעֵט עַצְמְךְ

צַמְצֵם בַּתַּאֲווֹת

זְנַח

הֶרְגֵלִים

יְשָׁנִים

גַלֵה

אֶת

עַצְמְךָ

הָעֵירֹם

וְחַבֵּק

אֶת

הָאֹפִי

הָרִאשׁוֹן

צפוף בראש

בִּימֵי קֶדֶם

הַטוֹבִים שֶׁבָּאֲנָשִׁים לָמְדוּ

כְּדֵי לִהְיוֹת נְכוֹנִים

לֹא כְּדֵי לִהְיוֹת מַשְׂכִּילִים

הַיּוֹם הָאֲנָשִׁים מִתְוַכְּחִים

כִּי צָפוּף לָהֶם

יוֹתֵר מִדַּי בָּרֹאשׁ

לְפִיכָךְ

הַשְׁלִיטָה רַק מְדַעַת הִיא אָסוֹן

אֲבָל אִם אֶפְשָׁר בְּהֶסַח הַדַּעַת

יָבוֹאוּ בְּרָכָה וּבְטָחוֹן

הַזוֹכֵר תָּמִיד אֶת שְׁנֵי אֵלֶה

יֵדַע אֶת סְגֻלַת הַמוֹפֵת

שְׁמָהּ הָאַחֵר שֶׁל סְגֻלַת הַמוֹפֶת

הוּא חָכְמַת הַנִסְתָּר

חָכְמַת הַנִּסְתָּר עֲמֻקׇה הִיא

וּלְעִתִּים נִמְצֵאת

בִּסְתִירָה גְמוּרָה

לָאֱמוּנָה הָרְגִילָה

אַךְ בְּעֹמֶק הָעִנְיָן

מְבִיאָה הִיא אֶת הַדְּבָרִים

לְהַרְמוֹנְיָה שְׁלֵמָה

כׇּךְ

מַגִיעִים

אֶל

הָאֶחָד

הַגָּדוֹל

מה עושים העצים / ע.הלל

לחן:רביב גזית

מה עושים העצים? - צומחים
ומה הבתים עושים? - עומדים
והעננים? - נוסעים, נוסעים
והקוצים? - עושים שריפות
ומה הציפורים? - עפות
עפות עפות עפות
עפות עד שמתעייפות.

הזמן עובר ככה
והאדמה נחה
אז מה? אז מה?
אז ככה

מה עושים ההרים? - מאומה
ומה רכבות עושות? - מהומה
ומה עושה הצאן? - אבק
והאוניות? - עושות מרחק
ומה עושה הים? - ים
ומה עושה השמש? - יום
ומה עושים הכוכבים?
נופלים עלינו ממרום
נופלים נופלים נופלים
לאן? - לשום מקום

הזמן עובר ככה...

מה עושים העצים? - צומחים
ומה הבתים עושים? - עומדים
והעננים? - נוסעים
והקוצים? - עושים שריפות
ומה עושה אני? - כלום כלום
מה עושה אני? - כלום
אני? - אני שואל, סתם אני שואל
מאוד מאוד מאוד
מאוד אני שואל

הזמן עובר ככה..