שלשה שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מניח לפניהם.
There are three partners in a person: the Holy One of Blessing, their father, and their mother. Their father supplies the semen of the white substance, out of which are formed the child's bones, sinews, nails, the brain in their head and the white in their eye; their mother supplies the semen of the red substance, out of which is formed their skin, flesh, hair, blood and the black of their eye. And the Holy One of Blessing gives them breath and a soul and a face and seeing and hearing and speaking and walking and understanding and the mind. When one's time of death approach, the Holy One of Blessing removes that part and leaves [the parts] of the father and mother before them.
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים קיב, ה): טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט, אֵין בְּרִיָּה שֶׁאֵינָה חַיֶּבֶת לֵאלֹהִים, אֶלָּא שֶׁהוּא חַנּוּן וְרַחוּם וּמוֹחֵל עַל כָּל הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עט, ח): אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשׁוֹנִים, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁלָּוָה מִן דְּיוֹסְטוֹס וּשְׁכָחוֹ, לְאַחַר זְמַן בָּא וְעָמַד לְפָנָיו אָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֲנִי חַיָּב לְךָ, אָמַר לוֹ לָמָּה הִזְכַּרְתָּ, חוֹב הָרִאשׁוֹן כְּבָר בָּטֵל הוּא מִלִּבִּי. כָּךְ אֲדוֹן הָעוֹלָם, הַבְּרִיּוֹת חוֹטְאִין לְפָנָיו וְהוּא מִסְתַּכֵּל שֶׁאֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וְהוּא מַנִּיחַ לָהֶם רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, וּכְשֶׁהֵם שָׁבִים בָּאִין לְהַזְכִּיר הַחוֹב שֶׁעָשׂוּ בָּרִאשׁוֹנָה, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם (ישעיה מג, יח): אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת. מִנַיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם שָׁב אָדָם וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ עֲוֹנוֹת הַרְבֵּה הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָן זְכֻיּוֹת, דִּכְתִיב (יחזקאל לג, יט): וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה, כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ, לְכָךְ הוּא מַזְהִיר עַל הֶעָנִי (שמות כב, כד): לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה, לֹא תַעֲמִידֶנּוּ עָרוֹם, (שמות כב, כו): וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי, וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר (תהלים לד, יח): צָעֲקוּ וַה' שָׁמֵעַ.
מַ֭לְּפֵנוּ מִבַּהֲמ֣וֹת אָ֑רֶץ וּמֵע֖וֹף הַשָּׁמַ֣יִם יְחַכְּמֵֽנוּ׃
Who gives us more knowledge than the beasts of the earth, Makes us wiser than the birds of the sky?”
אמר רבי יוחנן אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול שמפייס ואחר כך בועל
Similarly, Rabbi Yoḥanan said: Even if the Torah had not been given, we would nonetheless have learned modesty from the cat, which covers its excrement, and that stealing is objectionable from the ant, which does not take grain from another ant, and forbidden relations from the dove, which is faithful to its partner, and proper relations from the rooster, which first appeases the hen and then mates with it.
(א) וכל האדם תיבת אדם סתם שבכל המקרא כוללת אנשים ונשים וטף. וא״ת איך נענשו דור המבול מאחר שלא נצטוו על המצות. וי״ל יש כמה מצות שחייבים בני אדם לשמרן מכח סברת הדעת אעפ״י שלא נצטוו ולפיכך נענשו, כמו קין שנענש על שפיכות דמים אעפ״י שלא נצטוה על כך. או שמא על הגזל עצמו נצטוו.
(1) וכל האדם, “as well as every human being.” The word: אדם when used in the Holy Scriptures always includes men women and children. If you were to ask why the human race was punished when it had not been given commandments by G-d that had to be observed, we must answer that there are a number of rules for behavior of society that humankind can be expected to honor without the need to be specifically commanded to do so. If proof were needed for this statement we remind you of Cain being punished for having killed his brother Abel, although there is no record that he was ever warned by G-d not to kill another human being.
(ז) וְֽאוּלָ֗ם שְׁאַל־נָ֣א בְהֵמ֣וֹת וְתֹרֶ֑ךָּ וְע֥וֹף הַ֝שָּׁמַ֗יִם וְיַגֶּד־לָֽךְ׃ (ח) א֤וֹ שִׂ֣יחַ לָאָ֣רֶץ וְתֹרֶ֑ךָּ וִֽיסַפְּר֥וּ לְ֝ךָ֗ דְּגֵ֣י הַיָּֽם׃ (ט) מִ֭י לֹא־יָדַ֣ע בְּכָל־אֵ֑לֶּה כִּ֥י יַד־יְ֝הוָה עָ֣שְׂתָה זֹּֽאת׃ (י) אֲשֶׁ֣ר בְּ֭יָדוֹ נֶ֣פֶשׁ כָּל־חָ֑י וְ֝ר֗וּחַ כָּל־בְּשַׂר־אִֽישׁ׃
(7) But ask the beasts, and they will teach you; The birds of the sky, they will tell you, (8) Or speak to the earth, it will teach you; The fish of the sea, they will inform you. (9) Who among all these does not know That the hand of the LORD has done this? (10) In God's hand is every living soul And the breath of all humankind.
(א) בהמות ותורך. תלמדך כל אחת מהם:
The beast, and they will teach you... You shall learn from each of them.
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, שככה לו בעולמו.
Baruch atah Adonai, Eloheinu melech haolam, shekacha lo beolamo
Blessing for Wonders of Nature
Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, Who has such [beauty] in his universe.
אם בחקתי תלכו. איתא במדרש (ילקוט שמעוני משלי פרק כ"ב) ראשית חכמה יראת ה' וכתיב עקב ענוה יראת ה' מה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה. הענין בזה כי אף שעל פי דרך הטבע יוכל האדם ג"כ להתבונן שיש בורא ומנהיג עפ"י הסתכלותו בכוונות כל הנבראים, וזהו בהתחלת שאדם מקרב עצמו לד"ת, החכמה הזאת נקראת אצלו יראה. כי מאחר שיודע שיש בורא ומנהיג צריך לשמוע בקולו ולירא מפניו, אך אחר שהגיע האדם למדות ענוה יכיר זאת כהרף עין ולא יצטרך להשכיל ולהחכים על זה כי יהיה דבר פשוט אצלו, וזה אם בחקותי תלכו שיהיה חקותי נחקק בלבותיכם.
אסון, בידי אדם או בידי שמים, וארז"ל בידי אדם צינים פחים (כתובות ל') בידי שמים אריא וגנבי. וארז"ל (שם) הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים, שנאמר צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם (משלי נ"ב). ויש לנו לשאול למה פחד יעקב מאסון שיקראנו בדרך יותר מבבית? ויש לומר כי הדרך מצוי לפגעים יותר מהבית, כי אריא וגנבי מצויים בדרך ולא בעיר, ומצינים פחים יוכל אדם לשמור עצמו בעיר יותר מן הדרך ועוד כי אינו מצוי בעיר כמו בררך ואפילו ממיתה שהוא בידי שמים שתוכל לבוא בעיר כמו בדרך, הדרך הוא מקום סכנה יותר לזה ולזה. ויש לו לאדם לשמור עצמו ממקום סכנה ואפילו הצדיק ולא ישען בצדקו שמא עושין לו נס שמא לא יעשו, ואם יעשו מנכין לו מזכיותיו, ומנאו רז"ל בזה סמך, דכתיב לא תנסו את ה' אלהיכם (דברים ו'). וכן מצאנו בשמואל הנביא שאמר איך אלך ושמע שאול והרגוני (ט"ז ג') ומפני זה פחד יעקב לשלחו בדרך:
אסון, a mishap brought about either by man or by direct heavenly intervention, a natural disaster, for instance. Yaakov’s fear was based on a mishap having befallen Joseph at the time (as he had been led to believe). The Talmud in Ketuvot 30 describes mishaps caused by “man” as thorns and thistles, and the like. [based on Proverbs 22,5. The assumption appears to be that such “mishaps” are preventable by man being careful.] We may well ask why Yaakov was afraid of a mishap that might befall Binyamin while he was on the way more than he was afraid of a mishap which might befall him at home? The answer is that mishaps which befall people on a journey are statistically far more frequent than those that befall a person while he is at home. Wild animals, bandits, etc., are usually roaming on much traveled routes. Due to the likelihood of encountering such hazards while traveling, even righteous people who have no reason to fear G’d’s retribution for any wrongs they may have committed, need to be especially careful in any situation which is known to be especially hazardous, and they must not ignore such dangers by relying on G’d to keep them safe. Even if they would be saved from some danger through a miracle G’d would perform for them, their accumulated merits would be diminished thereby. Our sages have found an allusion to all this in Deuteronomy 6,15 לא תנסו את ה' אלוקיכם, “do not cause the Lord your G’d to have to perform a miracle for you.” We find proof that even an outstanding man such as the prophet Samuel when sent to anoint a successor to King Sha-ul and setting out on the way to Chevron to anoint one of Yishai’s sons, was afraid and said so to G’d. G’d Himself told him what precautions to take. (Samuel I 16,2) In view of the above it is not surprising therefore that Yaakov was especially concerned about Binyamin’s safety during the journey.
צִנִּ֣ים פַּ֭חִים בְּדֶ֣רֶךְ עִקֵּ֑שׁ שׁוֹמֵ֥ר נַ֝פְשׁ֗וֹ יִרְחַ֥ק מֵהֶֽם׃
Thorns and snares are in the path of the crooked; He who values his life will keep far from them.
וַיֹּ֤אמֶר ׀ לָֽאָדָ֗ם הֵ֤ן יִרְאַ֣ת אֲ֭דֹנָי הִ֣יא חָכְמָ֑ה וְס֖וּר מֵרָ֣ע בִּינָֽה׃ (ס)
He said to man, “See! Fear of the Lord is wisdom; To shun evil is understanding.”
תסתיים דרבי אלעזר הוא דאמר דגבר דחיל חטאין הוא דאמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד שנאמר ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו׳ וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה׳ היא חכמה וגו׳ שכן בלשון יוני קורין לאחת הן תסתיים:
The Gemara remarks: Conclude that Rabbi Elazar is the one who said that he is praiseworthy because he is a man who fears sin, as elsewhere he also spoke in praise of fear. As Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Elazar: The Holy One, Blessed be He, has in His world only fear of Heaven alone, as it is stated: “And now, Israel, what does the Lord your God ask of you, but to fear the Lord your God” (Deuteronomy 10:12). And it is written: “And unto man He said: Behold [hen], the fear of the Lord, that is wisdom; and to depart from evil is understanding” (Job 28:28), as in the Greek language they call one hen. Apparently, fear of God is of primary importance. The Gemara concludes: Indeed, conclude that Rabbi Elazar is the one who said so.
רבי נחמיה אומר משום אביו אף האור והפרד רבי יאשיה אומר משום אביו אף האיל והשמיר רבי יהודה אומר אף הצבת הוא היה אומר צבתא בצבתא מתעבדא וצבתא קמייתא מאן עבד הא לאי בריה בידי שמים היא אמר ליה אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון הא לאי בריה בידי אדם היא
Rabbi Neḥemya said in the name of his father: Even the fire and the mule, which is a product of crossbreeding, were created at that time. Rabbi Yoshiya said in the name of his father: Even the ram slaughtered by Abraham in place of Isaac, and the shamir worm used to shape the stones for the altar, were created at that time. Rabbi Yehuda says: Even the tongs were created at this time. He would say: Tongs can be fashioned only with other tongs, but who fashioned the first tongs? Indeed, the first pair of tongs was fashioned at the hand of Heaven. An anonymous questioner said to him: It is possible to fashion tongs with a mold and align it without the need for other tongs. Indeed, the first tongs were a creation of man. In any event, fire was originally created before Shabbat, not at the conclusion of Shabbat.
צִנִּ֣ים פַּ֭חִים בְּדֶ֣רֶךְ עִקֵּ֑שׁ שׁוֹמֵ֥ר נַ֝פְשׁ֗וֹ יִרְחַ֥ק מֵהֶֽם׃
Thorns and snares are in the path of the crooked; He who values his life will keep far from them.
אָדָ֗ם תּ֭וֹעֶה מִדֶּ֣רֶךְ הַשְׂכֵּ֑ל בִּקְהַ֖ל רְפָאִ֣ים יָנֽוּחַ׃
A man who strays from the path of prudence Will rest in the company of ghosts.
שִׁמְע֣וּ חֲכָמִ֣ים מִלָּ֑י וְ֝יֹדְעִ֗ים הַאֲזִ֥ינוּ לִֽי׃
Listen, O wise men, to my words; You who have knowledge, give ear to me.
ויהי היום. כבר באר הרמב"ם כי כל הרעות בין כלליות בין פרטיות אין באים רק מצד החומר, כל הגשמיים ההוים ונפסדים לא ישיגם ההפסד רק מצד החומר, אבל מצד הצורה ובחינת עצם הצורה לא ישיגם הפסד רק הם עומדים, אמנם ישיג ההפסד לצורה במקרה, ר"ל מפני התחברה לחומר, וטבע החומר ואמתתו שהוא לא ימלט לעולם מחברת ההעדר יפשוט צורה וילבש צורה אחרת תמיד, ובאר שם (פ"ח מח"ג) כי כל השחתה והפסד או חסרון הוא מפאת החומר, למשל האדם כיעור צורתו וצאת איבריו מטבעם וכן חולשת פעולתו או בטולם או בלבולם, אין הפרש בין היות כ"ז מתחלת היצירה או מתחדש עליו אח"כ, אין זה כולו נמשך רק אחר חומר שלו הנפסד, לא אחר צורתו, וכן כל בעל חי אמנם ימות ויחלה מפני החומר שלו וכל פשעי האדם וחטאיו נמשכים אחר החומר שלו. ומעלותיו כולם נמשכים אחר צורתו, למשל השגתו את בוראו וציירו כל מושכל והנהיגו תאוותיו וכעסו והסתכלו מה שצריך לבחור בו ובמה שצריך לרחקו כ"ז נמשכים אחר צורתו, אבל מאכליו ומשתיו ומשגליו ורוב תאוותיו בהן וכעסו וכלי מדה רעה שתמצא בו הכל נמשך אחר חמרו, עפ"ז ספר כי בני אלהים שהם הכחות הנמצאים בכל הבריאה שהם בניו ומעשי ידיו, באו להתיצב על ה' שמצד שהוא ה' מהוה וממציא כל המציאות יתיצבו בני אלהים והכחות כולמו, כי קיום המציאות היא בריאה מתמדת, וספר כי גם השטן שהוא כח ההעדר שהוא מקור הרע וההפסד והחטא וכל ביטול ונזק, בא בתוכם, וכבר באר המורה (שם פכ"ב) שלא אמר ויבואו בני אלהים והשטן להתיצב, שאז היה משמע שמציאת שניהם הוא על ערך אחד ויחוס אחד, רק אמר שבא בתוכם, כאילו הוא לא בא בעצם וראשונה להתיצב על ה', כי הוא אין לו שורש בהויה רק בהעדר והפסד, רק שבא בתוכם, אחר שהוא תנאי לבני אלהים התחתונים ר"ל לכחות החומריים. שלא תמצא הויה בבעלי החומר מבלי העדר קודם לה שפושט צורה ולובש צורה, והנה קבלנו שעל כל כח מכחות מעשה בראשית יש כח עליון ממונה עליו והוא שורש אליו, והם הבני אלהים שבאו להתיצב על ה', מלאכים הממונים על כל כחות ההויה שכולם השפעו וקבלו כחם מה', כמ"ש חז"ל שאין לך עשב שאין מלאך ממונה עליו ואומר לו גדל, ועל כח המעדיר והמשחית יש ג"כ כח רוחני ממונה שהוא השטן המקטרג וממית ומעדיר, וכמ"ש חז"ל הוא השטן הוא היצה"ר הוא המלאך המות, והוא הבא לקטרג ולקבל כח להעדיר ולהשחית:
Maimonides has explained that all that is bad, whether it be personal or general, is associated with 'matter'. All objects or bodies that exist and decay, are only subject to this decay by reason of their matter; for as regards their form, or the essence of their form, they are indestructible.2According to Maimonides the destruction of physical objects results from their matter and not their form. The body of man is matter and his soul is form. The body alone dies; the soul is immortal. The essential nature of matter is its property of always being able to assume a new form. And so form can only be destroyed coincidentally, i.e., on account of its intimate association with matter, such as when a physical object assumes a new form. Maimonides continues:
It is therefore clear that all corruption, destruction or defect comes from matter. Take, for example, man; his deformities and unnatural shape of limbs; all weakness, interruption, or disorder of his actions, whether innate or not, originate in the transient matter, not in the form. All other living beings likewise die or become ill through the matter of the body and not through its form. Man's shortcomings and sins are all due to the matter of the body and not to its form; while all his merits are exclusively due to his form. Thus the knowledge of God, the formation of ideas, the mastery of desire and passion, the distinction between that which is to be chosen and that which is to be rejected, all these man owes to his form; but eating, drinking, sexual intercourse, excessive lust, passion, and all vices, have their origin in the matter of his body.3Guide for the Perplexed Part 3, Chapter 8
Accordingly, we are told how the 'sons of God', who are the forces found throughout creation, His sons and His handiwork, were in attendance before the Lord. All of them, since He is the Lord who sustains and who is the source of all existence; for maintaining existence is continual creation. They are joined by Satan, who is the force of extinction and the source of evil, decay, sin and everything else that obliterates and damages. As Maimonides explained:
It does not say: 'And the Sons of God and Satan came to present themselves before the Lord'; for this sentence would have implied that the existence of both was of the same kind and rank...it only states that he joined them. Satan does not attend God of necessity and a priori, for he has no role in existence, only in extinction and decay. He only joins them because he is needed by the sublunar 'Sons of God', viz., the material forces; for the existence of a material object requires a prior extinction that changed form.4Guide for the Perplexed Part 3, Chapter 22. In the sublunar world, an object must first undergo some degree of extinction or destruction before it can assume a new form. Change, therefore, cannot occur in the sublunar world without Satan, the agent of extinction and destruction. On the other hand, he has no role in the immutable celestial world.
Behold, we have a tradition that each of the natural forces of creation is governed by a superior agency that is also its source. These are the 'sons of God' who were in attendance before the Lord; angels that are controlled by and receive their power from God and who are in turn appointed over each of the forces of existence. As the Talmudic Sages said: There is no plant that does not have an angel appointed over it telling it to grow.5Bereshit Rabbah 10:6. The Midrashic source actually speaks of 'a destiny in the firmament that acts upon the plant' rather than 'an angel that is appointed over it.' This notion appears in the Zohar (II,171a) too:
Acting as guardians over this world are all the stars of the firmaments, with each individual object of the world having a specially designated star to care for it. The herbs and the trees, the grass and the wild plants, to bloom and increase must have the power of the stars that stand over them and look directly at them, each in its particular mode. Likewise, an ethereal agent has also been appointed over the force of extinction and destruction: Satan, the adversary, the killer and the destroyer. As the Talmudic Sages said: He is Satan, he is the evil inclination, he is the Angel of Death (Baba Batra 16a), He is the accuser, the one permitted to corrupt and destroy.
It is therefore clear that all corruption, destruction or defect comes from matter. Take, for example, man; his deformities and unnatural shape of limbs; all weakness, interruption, or disorder of his actions, whether innate or not, originate in the transient matter, not in the form. All other living beings likewise die or become ill through the matter of the body and not through its form. Man's shortcomings and sins are all due to the matter of the body and not to its form; while all his merits are exclusively due to his form. Thus the knowledge of God, the formation of ideas, the mastery of desire and passion, the distinction between that which is to be chosen and that which is to be rejected, all these man owes to his form; but eating, drinking, sexual intercourse, excessive lust, passion, and all vices, have their origin in the matter of his body.3Guide for the Perplexed Part 3, Chapter 8
Accordingly, we are told how the 'sons of God', who are the forces found throughout creation, His sons and His handiwork, were in attendance before the Lord. All of them, since He is the Lord who sustains and who is the source of all existence; for maintaining existence is continual creation. They are joined by Satan, who is the force of extinction and the source of evil, decay, sin and everything else that obliterates and damages. As Maimonides explained:
It does not say: 'And the Sons of God and Satan came to present themselves before the Lord'; for this sentence would have implied that the existence of both was of the same kind and rank...it only states that he joined them. Satan does not attend God of necessity and a priori, for he has no role in existence, only in extinction and decay. He only joins them because he is needed by the sublunar 'Sons of God', viz., the material forces; for the existence of a material object requires a prior extinction that changed form.4Guide for the Perplexed Part 3, Chapter 22. In the sublunar world, an object must first undergo some degree of extinction or destruction before it can assume a new form. Change, therefore, cannot occur in the sublunar world without Satan, the agent of extinction and destruction. On the other hand, he has no role in the immutable celestial world.
Behold, we have a tradition that each of the natural forces of creation is governed by a superior agency that is also its source. These are the 'sons of God' who were in attendance before the Lord; angels that are controlled by and receive their power from God and who are in turn appointed over each of the forces of existence. As the Talmudic Sages said: There is no plant that does not have an angel appointed over it telling it to grow.5Bereshit Rabbah 10:6. The Midrashic source actually speaks of 'a destiny in the firmament that acts upon the plant' rather than 'an angel that is appointed over it.' This notion appears in the Zohar (II,171a) too:
Acting as guardians over this world are all the stars of the firmaments, with each individual object of the world having a specially designated star to care for it. The herbs and the trees, the grass and the wild plants, to bloom and increase must have the power of the stars that stand over them and look directly at them, each in its particular mode. Likewise, an ethereal agent has also been appointed over the force of extinction and destruction: Satan, the adversary, the killer and the destroyer. As the Talmudic Sages said: He is Satan, he is the evil inclination, he is the Angel of Death (Baba Batra 16a), He is the accuser, the one permitted to corrupt and destroy.
הֲל֤וֹא תֵֽדְעוּ֙ הֲל֣וֹא תִשְׁמָ֔עוּ הֲל֛וֹא הֻגַּ֥ד מֵרֹ֖אשׁ לָכֶ֑ם הֲלוֹא֙ הֲבִ֣ינֹתֶ֔ם מוֹסְד֖וֹת הָאָֽרֶץ׃
Do you not know? Have you not heard? Have you not been told From the very first? Have you not discerned How the earth was founded?
יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ נָ֣בֵֽל צִ֔יץ כִּ֛י ר֥וּחַ יְהוָ֖ה נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם׃
the grass withers, the flower fades: when the breath of the Lord blows upon it: surely the people is like grass.
רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן, וְאָמַר לוֹ, רְאֵה מַעֲשַׂי כַּמָּה נָאִים וּמְשֻׁבָּחִין הֵן, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי, תֵּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹא תְקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְתַקֵּן אַחֲרֶיךָ, וְלֹא עוֹד שֶׁאַתְּ גּוֹרֵם מִיתָה לְאוֹתוֹ צַדִּיק. מָשָׁל משֶׁה רַבֵּנוּ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאִשָּׁה עֻבָּרָה שֶׁהָיְתָה חֲבוּשָׁה בְּבֵית הָאֲסוּרִים, יָלְדָה שָׁם בֵּן, גִּדְלָה שָׁם וּמֵתָה שָׁם, לְיָמִים עָבַר הַמֶּלֶךְ עַל פֶּתַח הָאֲסוּרִים, כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ עוֹבֵר הִתְחִיל אוֹתוֹ הַבֵּן צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כָּאן נוֹלַדְתִּי, כָּאן גָּדַלְתִּי, בְּאֵיזֶה חֵטְא אֲנִי נָתוּן כָּאן אֵינִי יוֹדֵעַ. אָמַר לוֹ, בַּחֵטְא שֶׁל אִמְּךָ. כָּךְ בְּמשֶׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ג, כב): הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד, כְּתִיב (דברים לא, יד): הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת.
Look at God's work - for who can straighten what He has twisted? (Ecclesiastes 7:13). When the Blessed Holy One created the first human, He took him and led him round all the trees of the Garden of Eden and said to him: “Look at My works, how beautiful and praiseworthy they are! And all that I have created, it was for you that I created it. Pay attention that you do not corrupt and destroy My world: if you corrupt it, there is no one to repair it after you. And not only that - you cause the death of that tzadik [Moses]. A simile - to what does Moses our teacher can be compared? To a pregnant woman who was incarcerated in a prison and there she gave birth to a son, she raised him there and died there. Some time later, when the king was passing by the entrance of the prison, the son shouted and said: 'My lord the king! I was born here! I was raised here! I don't know what is the sin that keeps me put in here. He answered him: Your mother's sin. It is the same with Moses, as it is written: Behold, the man has become one (Genesis 3:22) and it is written [also] Behold, your day of death is approaching (Deuteronomy 31:14)
רְהָטִים. קורנ"ץ בְּלַעַ"ז. כֵּן קוֹרִין לְתַלְתַּלֵּי הָאֲזוֹרוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִין בָּהֶן הַחֲגוֹרוֹת. דָּבָר אַחֵר: "מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים" הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְשָׁר בְּאַהֲבָה, בְּמִצְוֹת, וּבְרִיצוֹת שֶׁאַתֶּם רָצִים לְפָנָיו:
Tresses. Koranz in O.F. This is what they call the girding laces with which they tie the girdles. Another explanation [of], “Your King is bound in its tresses,” the Holy One, Blessed Is He, is bound with love to you through [your fulfillment of His] commandments, and through the swiftness [=רְהָטִים27Bamidbar 6:7. with which you run before Him.
דָּבָר אַחֵר אָמוֹן, אֻמָּן. הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת אֲנִי הָיִיתִי כְּלִי אֻמְנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין, אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא מִדַּעַת אֻמָּן, וְהָאֻמָּן אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא דִּפְתְּרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת יֵשׁ לוֹ, לָדַעַת הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה חֲדָרִים, הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּשְׁפְּשִׁין. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם.
Alternatively, amon means "artisan." The Torah is saying, "I was the artisan's tool of Hashem." In the way of the world, a king of flesh and blood who builds a castle does not do so from his own knowledge, but rather from the knowledge of an architect, and the architect does not build it from his own knowledge, but rather he has scrolls and books in order to know how to make rooms and doorways. So too Hashem gazed into the Torah and created the world.
ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק במדבר פרשת שלח
ובפירוש הפסוקים הרשות לכל אחד לפרש דשבעים פנים לתורה ועוד יותר גם כן וכל אחד מישראל יש לו שבעים פנים לתורה
Rav Zadok HaKohen from Lublin - Pri Tzadik, Bamidbar, Parshat Shelach
The meaning of the verses is that all have the ability to expound, as there are “seventy faces of the Torah”. And all the more so, each individual in Israel in themselves has “seventy faces of the Torah.”
פירוש רש"י על אבות פרק ד משנה א
הלומד מכל אדם. ואפי' שאינו גדול ממנו בחכמה הולך ולומד ודוחק ונכנס בכל מקום שהם בני תורה ואינו מתבייש: מכל מלמדי וכו'. כל מי שבא ללמדני הייתי משכיל שומע לדבריו ולא בושתי:
Rashi on Avot 4:1
One who learns from all. And even if they are not greater than him in intellect, one can go and learn and push and enter into every space where there are bnei Torah, and they should not be embarrassed....everyone who came to learn from me, I thought and listened to their words and I was not embarrassed.
פירוש רבינו יונה על אבות פרק ד משנה א
בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם - אמרו חכמי האומות כי היודע כל החכמות אם אינו אוהב החכמה אינו חכם אלא טפש הוא אחר שאינו אוהב החכמה כי היא הדעת. אך האוהב אותה ומתאוה אליה אף על פי שאינו יודע כלום הרי זה נקרא חכם שעל כל פנים תשיג אל החכמה האמיתית ודעת אלהים תמצא. ועל זה אמר בן זומא איזהו חכם הלומד מכל אדם שכל כך אוהב החכמה ומתאוה אליה ששואל לכל אדם ואף מי שאינו יודע כי אם דבר (אחר) [אחד] ילמד ממנו ואז יצליח דרכו ואז ישכיל. ועל זה נקרא חכם שנאמר [תהלים קי"ט צ"ט] מכל מלמדי השכלתי שכן אמר דוד ע"ה שלמד מכל אדם ולא היה אומר זה אינו יודע כמוני כי מכלם למד והשכיל משל לאדם שהפסיד כלי קטן והלא מכל אדם מבקש אותו:
Rebenu Yona, Avot 4:1
Ben Zoma said who is wise, one who learns from everyone: the wise ones from other nations said, as they knew all of the wisdom, if one does not love wisdom, they are not wise, rather they are stupid, because wisdom is thought. But rather the one who loves it even though they might not know anything is called wise, for they will obtain true wisdom and knowledge will be found. And this is where Ben Zoma says who is wise a person who can learn from all, for they love wisdom so much and ask all people, even those who don’t know, because even if he is able to learn one thing he will succeed in their path and gain knowledge. And this is who is called wise, as it says is Psalms “From all that I learned from I gained wisdom”, as it is said about David, that he learned from every person, and he never said ‘this person doesn’t know like I do’ for it is possible to learn from everyone.
מִכָּל־מְלַמְּדַ֥י הִשְׂכַּ֑לְתִּי כִּ֥י עֵ֝דְוֺתֶ֗יךָ שִׂ֣יחָה לִֽֿי׃
I have gained more insight than all my teachers, for Your decrees are my study.
מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדכרא הוא דתניא אמר רבי עקיבא כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא ואמר ר"ע כשהלכתי לגליא היו קורין לנדה גלמודה מאי גלמודה גמולה דא מבעלה ואמר ר"ע כשהלכתי לאפריקי היו קורין למעה קשיטה למאי נפקא מינה לפרושי (בראשית לג, יט) מאה קשיטה דאורייתא מאה דנקי אמר רבי כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה למאי נפקא מינה לפרושי (בראשית נ, ה) אשר כריתי לי אמר ר"ש בן לקיש כשהלכתי לתחום קן נשרייא היו קורין לכלה נינפי ולתרנגול שכוי לכלה נינפי מאי קרא (תהלים מח, ג) יפה נוף משוש כל הארץ ולתרנגול שכוי אמר רב יהודה אמר רב ואיבעית אימא ריב"ל מאי קרא (איוב לח, לו) מי שת בטוחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה מי שת בטוחות חכמה אלו כליות או מי נתן לשכוי בינה זה תרנגול
§ It is taught in the mishna that Rabbi Yosei proves from a verse that a the horn of a ram [yovel] is called a keren. The Gemara asks: From where may it be inferred that this term yovel denotes the horn of a ram? The Gemara answers: As it is taught in a baraita: Rabbi Akiva said: When I went to Arabia, I heard that they called a ram yovla, and from this we can infer the meaning of the term yovel in the related language of Hebrew.The Gemara records a series of similar statements: And Rabbi Akiva said: When I went to Galia, I heard that they called a menstruating woman galmuda, and this clarifies the meaning of that word in Scripture. It should be understood as follows: What does galmuda mean? She is separated [gemula da] from her husband, as all physical contact between a menstruating woman and her husband is forbidden. And Rabbi Akiva said: When I went to Africa, I heard that they called a ma’a, which is a certain coin, kesita. The Gemara asks: What is the practical significance of this? The Gemara answers: To explain that the words in the Torah relating to Jacob’s purchase of his field near Shechem: “And he bought the parcel of ground where he had spread his tent, from the sons of Hamor for a hundred kesita” (Genesis 33:19), denote a hundred dankei, i.e., a hundred ma’a. Similarly, Rabbi Yehuda HaNasi said: When I went to the sea towns, I heard that they called a sale kira. And the Gemara asks: What is the practical significance of this? The Gemara answers: To explain the verse relating to Jacob’s burial plot: “In my grave which I purchased [kariti] for myself, there shall you bury me” (Genesis 50:5). Rabbi Shimon ben Lakish said: When I went to the district of Kan Nishrayya, I heard that they called a bride ninfi and a rooster sekhvi. The Gemara explains how this information serves to clarify the meanings of biblical verses: A bride is called ninfi; what is the verse that uses a similar term? “Beautiful view [nof ], the joy of the whole earth, Mount Zion” (Psalms 48:3), which therefore means beautiful like a bride. And a rooster is called sekhvi; Rav Yehuda said that Rav said: And if you wish, you can say that Rabbi Yehoshua ben Levi said this: What is the verse that employs this term? “Who has put wisdom in the inward parts? Or who has given understanding to the sekhvi” (Job 38:36), which should be understood as follows: “Who has put wisdom in the inward parts”: These are the kidneys that are hidden in the body; “or who has given understanding to the sekhvi”: This is a rooster, who knows to crow at fixed times during the night.
ולנגדן היה ר' יהודה הנשיא מונה שבחן של חכמים של רבי טרפון של ר״ע ושל ר״א בן עזריה ושל ר' יוחנן בן נורי ושל ר׳ יוסי הגלילי. לרבי טרפון קרא לו גל אבנים וי״א גל של אגוזים כיון שנוטל אדם אחד מהן כולן מתקשקשין ובאין זה על זה כך היה ר' טרפון דומה בשעה שת״ח נכנס אצלו וא״ל שנה לי מביא לו מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות כיון שיצא מלפניו היה יוצא מלא ברכה וטוב. לר׳ עקיבא קרא לו אוצר בלום למה רבי עקיבא דומה לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ מצא חטים מניח בה מצא שעורים מניח בה כוסמין מניח בה פולין מניח בה עדשים מניח בה כיון שנכנס לביתו מברר חטים בפני עצמן שעורים בפני עצמן כוסמין בפני עצמן פולין בפני עצמן עדשים בפני עצמן. כך עשה ר׳ עקיבא ועשה כל התורה טבעות טבעות. לר״א בן עזריה קרא לו קופה של רוכלים ולמה היה ר׳׳א דומה לרוכל שנטל קופתו ונכנס למדינה ובאו בני המדינה ואמרו לו שמן טוב יש עמך פלייטון יש עמך אפרסמון יש עמך ומוצאין הכל עמו כך היה ר״א בן עזריה בזמן שת״ח נכנס אצלו שאלו במקרא אומר לו במשנה אומר לו במדרש אומר לו בהלכות אומר לו בהגדות אומר לו כיון שיצא מלפניו הוא מלא טוב וברכה:
מִן־הַשָּׁמַ֛יִם הִשְׁמִֽיעֲךָ֥ אֶת־קֹל֖וֹ לְיַסְּרֶ֑ךָּ וְעַל־הָאָ֗רֶץ הֶרְאֲךָ֙ אֶת־אִשּׁ֣וֹ הַגְּדוֹלָ֔ה וּדְבָרָ֥יו שָׁמַ֖עְתָּ מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃
From the heavens He let you hear His voice to discipline you; on earth He let you see His great fire; and from amidst that fire you heard His words.
עוד ירצה על פי ממה שהקדמתי בפ' בראשית כי כשידבר ה' בתגבורת המכונת לשם אלהים ידבר דברים מופלאים אשר אין הפה יכול לדבר והוא שיאמר הדברים שלימים וכן רבים בדבור אחד כאשר עשה בבריאת עולם, כמו כן ביום מתן תורה דיבר בתגבורת את כל הדברים בדבור אחד.
I have explained in my introduction to פרשת בראשית that when G'd speaks in His capacity as אלוקים, He utters words which are so exalted that a human mouth cannot utter these words or comprehend them. I postulated that the entire Ten Commandments were a single utterance. There were many such utterances by G'd in His capacity as אלוקים during the directives He gave while creating the universe. We may therefore view the revelation at Mount Sinai and the Ten Commandments as a re-enactment of the creation of the universe.
עוד ירצה על פי ממה שהקדמתי בפ' בראשית כי כשידבר ה' בתגבורת המכונת לשם אלהים ידבר דברים מופלאים אשר אין הפה יכול לדבר והוא שיאמר הדברים שלימים וכן רבים בדבור אחד כאשר עשה בבריאת עולם, כמו כן ביום מתן תורה דיבר בתגבורת את כל הדברים בדבור אחד.
I have explained in my introduction to פרשת בראשית that when G'd speaks in His capacity as אלוקים, He utters words which are so exalted that a human mouth cannot utter these words or comprehend them. I postulated that the entire Ten Commandments were a single utterance. There were many such utterances by G'd in His capacity as אלוקים during the directives He gave while creating the universe. We may therefore view the revelation at Mount Sinai and the Ten Commandments as a re-enactment of the creation of the universe.
וכל העם רואים את הקולות. ראיה זו ענין השגה וכן (בראשית כ״ז:כ״ז) ראה ריח בני, כי אין הקול והריח נראים. או יאמר רואים לפי שהיה הקול בא באש, וכענין שכתוב (תהילים כ״ט:ז׳) קול ה' חוצב להבות אש, והיו רואים את האש ועל כן אמר רואים את הקולות.
. וכל העם רואים את הקולות, “And all the people saw the sounds (thunder), etc.” The word “saw” in this context is to be understood as “understood, comprehended,” similar to when Yitzchak spoke of ראה ריח בני “look at the fragrance of my son” (Genesis 27,27). He was well aware that fragrance just as sound cannot be seen by the eye. He meant that just as the eye is used to understand something clearly, so he experienced a clear understanding of what his son’s fragrance represented. Similarly, here; the Torah describes that the aural perceptions of the people were as convincing to them as if they had experienced the same thing with their eyes, a normally superior tool for clear perceptions. An alternative meaning could be that the Torah employed the word “saw” because these thunders were invariably accompanied by fire, something very visible to the eye. We have examples of such expressions and meanings in Psalms 29,7: “the voice of the Lord kindles flames of fire.” The people then saw the fire not the thunder. The words of the text may then be understood literally without the Torah telling us of an additional miracle.
לא תרצח. סדר אלו האזהרות זו אחר זו כך הם אמר הלא ציויתיך להודות שאני בורא הכל ולכבד האבות שהם משתתפים ביצירה א"כ השמר פן תחבל מעשה ידי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל אלה ולא תנאף אשת רעך כי תחבול ענין כבוד האבות לכפור באמת ולהודות בשקר כי לא ידעו את אביהם ויתנו כבודם לאחר ואחר כן הזהיר לא תגנוב כי הוא ג"כ גרם לזה שבגונב נפשות איירי ואחר כך עדות השקר והחומד שלא יחמוד ולא יזיק לאחר לעולם והתחיל במעשה כגון גונב ואחר כך בפה ואחר כך בלב ואחר כך מבאר כל המשפטים כי המתחייב לחבירו באחד מן המשפטים אם לא יחמוד למה שאינו שלו ישלם מה שעליו. ואמר ר' אברהם כי הזכיר תחלה בית רעך כי המשכיל יקדים להיות לו בית ואחר כך יקח אשה להביאה אל ביתו ואחר כך יקח עבד ואמה ובמשנה תורה הזכיר אשה תחלה כי הבחורים יתאוו לישא אשה תחלה או שחמדת האשה האיסור הגדול שלהם. כתב הרמב"ן י' דברות ה' לכבוד הבורא ית' וה' לטובת האדם כי כבוד אביך כבוד האל כי לכבוד הבורא ציוה בכבוד האב המשתתף ביצירה ונשארו חמשה לאדם. והנה הזכיר בקצת הדברות גמולם ובקצתם לא הזכיר בדבור השני אמר אנכי ה' אלהיך אל קנא ובדיבור השלישי כי לא ינקה ובה' למען יאריכון ימיך ולא הזכיר באחרים לא עונש ולא שכר והטעם מפני שה' דברים אחרונים הם טובת האדם והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו אבל בע"ז צריך אזהרת עונש לחומר גדול שבה והוא לכבוד הבורא ית' ונראה כי אמר אל קנא על לא יהיה לך ועושה חסד על אנכי כי העונש יבא על מצות לא תעשה והשכר על מצות עשה ומה שלא כתב מיד שכרו בצדו מפני שקבלת עול מלכות שמים ואזהרת עבודת זולתו ענין אחד הוא על כן השלים הדבור ואחר כך הזהיר על שבועת שוא בעונש לא ינקה ולא הזכיר בשבת לא גמול שומר שבת ולא עונש מחללו מפני שהשבת בכלל השתים מצות הראשונות כי השומר השבת מעיד על מעשה בראשית ומודה במצות אנכי והמחללו מכחש במעשה בראשית ומודה בקדמות העולם להכחיש במצות אנכי והוא בכלל קנא ופוקד ובכלל ועושה חסד ובדבור הה' בדבור האב הזכיר שכר כי היא מצות עשה. והדברות ה' בלוח אחד וה' כנגדם בלוח השני אנכי בלוח הראשון וכנגדו בשני לא תרצח שהרוצח ממעט הדמות. לא יהיה בראשון כנגדו בשני לא תנאף שהזונה אחר ע"ז זונה אחר עריות כן דרך אשה מנאפת תחת אשה תקח את זרים. לא תשא בראשון כנגדו בשני לא תגנוב שהגונב סופו לשבע בשקר. זכור בראשון כנגדו בשני לא תענה שהמחלל את השבת מעיד עדות שקר בבוראו לומר שלא שבת במעשה בראשית. כבד בראשון כנגדו בשני לא תחמוד שהחומד סופו שמוליד בן שמקלה אותו ומכבד למי שאינו אביו אי נמי שהחומד מעלת אבותיו יקללם ויבזם:
לא תרצח , “Do not commit murder.” The order in which the Torah lists the following prohibitions needs to be understood as follows: The Torah, implies that the listener (reader) has appreciated that first and foremost G’d had insisted that He be recognized as THE Creator of the universe and all that there is in it.
Next, He had commanded that the parents be accorded honour and respect seeing they are partners in the creation of new human life. It follows that you, human being, must not do things which directly result in your undoing what I had done. First and foremost do not shed the blood of a human being who was created in order to honour Me. You would deprive Me of the honour due to Me by My creatures.
The prohibition against committing adultery is similarly motivated, as violating the wife of your fellow man not only is a serious injury, affront to the contractual bond between that wife and her husband, but it undermines the whole principle of enabling children to know who these parents are to whom they are duty-bound to show respect. It introduces lies as something normative into this world, whereas G’d stands for truth, and we are to emulate Him if we claim to be His partners.
Stealing, i.e. kidnapping, preventing human beings to live the kind of life G’d wishes them to live, similarly deprives G’d of the worship of Him by the kidnapped person held prisoner.
Similar considerations are at the core of the laws not to testify falsely nor to plan to deprive others of their rightful possessions. Such actions proclaim the lie as an acceptable means to achieve one’s ends, the opposite of G’d’s outstanding attribute of אמת, “truth,” the attribute we are to emulate if we really want to be His partners.
The first three negative commandments refer to actions performed with one’s body, i.e. with one’s external organs, such as stealing, followed by sins committed with one’s mouth (testimony) and with one’s heart (coveting).
In the next portion the Torah deals with a long list of משפטים, violations of the norms of inter-personal relations which need to be judged by a court. As long as one violates only the commandment not to covet without taking action to illegally or even legally acquire the desired object no judges will be involved.
In commenting on the sequence of items coveted, described in the Tenth Commandment, Ibn Ezra says that the reason that the house of your fellow man is mentioned first, even before the taking of your fellow man’s wife, is that any intelligent person makes certain that he has suitable accommodation to offer a woman before he asks her to marry him. Only after he has acquired a wife does he acquire man and woman servants to assist in the household chores. The reason why this order is reversed in the version of the Ten Commandments in Deuteronomy is that there the Torah addresses young men, who, in their urge to find a mate to marry, do not have the patience to wait until they are economically well established. It is also possible that there Moses talks about someone, who because he lusts after a woman forbidden to him, makes her the focus of all his desires.
Nachmanides writes that the first 5 Commandments are designed to honour the Lord, the Creator, the fifth doing so indirectly seeing that in honouring parents one does so as they are the nearest link to the Creator that we have. In honouring them, we indirectly honour Him. All the remaining 5 Commandments are designed to enhance the dignity of the individual person.
In some of the Commandments the consequences of observing it or not are spelled out, such as that G’d is jealous and will demand an accounting from those who slight Him, or that He will not easily forgive someone who uses His name in vain, or that the reward for honouring father and mother, though almost a natural in most instances, will be extremely worthwhile. On the other hand, most of the Commandments are not accompanied by promises of reward if observed or threats of retaliation if ignored. This may be explained in that acceptance of the first Commandment and non violation of the second Commandment are really two sides of the same coin, i.e. he who does refrain from all that is forbidden in the second commandment has in fact observed the first Commandment without lifting a finger. The absence of a warning of specific penalties for violations, or the mention of any reward, is also because Sabbath observance, i.e. recognition of G’d as the Creator both by sanctifying the day and by abstaining from work performed as a duty on the six days of the week is actually a way of fulfilling both the first and the second Commandment.
The first 5 Commandments appear on the first of the Tablets, whereas the second five appear on the second Tablet [although if the numbers of words or letters were to be matched evenly the arrangement would have at least the fifth Commandment on the second Tablet, Ed.] This is to remind us that the Commandments on each of the Tablets correspond to one another. The Commandment not to commit murder parallels the Commandment of believing in the Lord the Creator, as murdering G’d’s creature undoes some of His work, diminishes His stature. The Commandment not to be disloyal to one’s wife or husband is parallel to the Commandment not to make or serve other deities. We are under oath to the One and Only Creator. The commandment not to use the name of the Lord in vain is parallel to the Commandment not to steal. Eventually, every thief will commit false testimony when he denies the accusation of having stolen. The Commandment to honour father and mother parallels the Commandment not to covet one’s neighbour’s wife, for if he does so successfully and illegitimate children are born from such a union, these children will eventually curse their parents instead of honouring them.
לַפִּ֣יד בּ֭וּז לְעַשְׁתּ֣וּת שַׁאֲנָ֑ן נָ֝כ֗וֹן לְמ֣וֹעֲדֵי רָֽגֶל׃
In the thought of the complacent there is contempt for calamity; It is ready for those whose foot slips.
דרש רבא מאי דכתיב (איוב יב, ה) לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים והיו (בוזים) [מבזין] אותו אמרו לו זקן תיבה זו למה אמר להם הקב"ה מביא עליכם את המבול אמרו מבול של מה אם מבול של אש יש לנו דבר אחר ועליתה שמה ואם של מים הוא מביא אם מן הארץ הוא מביא יש לנו עששיות של ברזל שאנו מחפין בהם את הארץ ואם מן השמים הוא מביא יש לנו דבר ועקב שמו ואמרי לה עקש שמו
Rava taught: What is the meaning of that which is written: “A contemptible torch [lapid] in the thought of him that is at ease, a thing ready for them whose foot slips” (Job 12:5)? This teaches that Noah the righteous would rebuke the people of his generation, and he said to them statements that are harsh as torches [kelapidim], and they would treat him with contempt. They said to him: Old man, why are you building this ark? Noah said to them: The Holy One, Blessed be He, is bringing a flood upon you. They said to him: A flood of what? If it is a flood of fire, we have another item and it is called alita, and it is fireproof. And if it is a flood of water that He brings, if He brings the water from the earth, we have iron plates with which we can plate the earth to prevent the water from rising. And if He brings the water from the heavens, we have an item and it is called ekev, and some say it is called ikkesh, which will absorb the water.
אֱ֭לֹהִים הֵבִ֣ין דַּרְכָּ֑הּ וְ֝ה֗וּא יָדַ֥ע אֶת־מְקוֹמָֽהּ׃ כִּי־ה֭וּא לִקְצוֹת־הָאָ֣רֶץ יַבִּ֑יט תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמַ֣יִם יִרְאֶֽה׃ לַעֲשׂ֣וֹת לָר֣וּחַ מִשְׁקָ֑ל וּ֝מַ֗יִם תִּכֵּ֥ן בְּמִדָּֽה׃ בַּעֲשֹׂת֣וֹ לַמָּטָ֣ר חֹ֑ק וְ֝דֶ֗רֶךְ לַחֲזִ֥יז קֹלֽוֹת׃ אָ֣ז רָ֭אָהּ וַֽיְסַפְּרָ֑הּ הֱ֝כִינָ֗הּ וְגַם־חֲקָרָֽהּ׃ וַיֹּ֤אמֶר ׀ לָֽאָדָ֗ם הֵ֤ן יִרְאַ֣ת אֲ֭דֹנָי הִ֣יא חָכְמָ֑ה וְס֖וּר מֵרָ֣ע בִּינָֽה׃ (ס)
God understands the way to it; He knows its source; For He sees to the ends of the earth, Observes all that is beneath the heavens. When He fixed the weight of the winds, Set the measure of the waters; When He made a rule for the rain And a course for the thunderstorms, Then He saw it and gauged it; He measured it and probed it. He said to man, “See! Fear of the Lord is wisdom; To shun evil is understanding.”
אָ֣ז רָ֭אָהּ וַֽיְסַפְּרָ֑הּ הֱ֝כִינָ֗הּ וְגַם־חֲקָרָֽהּ׃ וַיֹּ֤אמֶר ׀ לָֽאָדָ֗ם הֵ֤ן יִרְאַ֣ת אֲ֭דֹנָי הִ֣יא חָכְמָ֑ה וְס֖וּר מֵרָ֣ע בִּינָֽה׃ (ס)
Then He saw it and gauged it; He measured it and probed it. He said to man, “See! Fear of the Lord is wisdom; To shun evil is understanding.”
“I do not decree that the event [at the Convention of Sinai] occurred in the [exact] manner as I have [previously] described; perhaps it had occurred in manner that is far more deep than that which I had [previously] described. But the result was that it had become self-evident to anyone who had seen the events [that had transpired there]; that the matter [of communication] was from the Creator, without any intermediary, being that they are to be akin to the first emmination [of creation], and to the first created-object [of creation], whereby their psyches comprehended the trust in the Law; now intertwined with them, and the trust in the creation of the world, ex-nihilo, and that He created it in the same manner in which He--as you all see--brought about the two tablets [of the Decalogue], the manna, and other things, whereby the uncertainties of philosophers and physicalists would disappear from the hearts of the believers.” - Kuzari 1:1:91 (1:1:97) , Translated from Arabic by R. Y. Z.
(צא) אָמַר הֶחָבֵר: וְאֵינֶנִּי גוֹזֵר שֶׁהָיָה הָעִנְיָן עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה וְאוּלַי הָיָה עַל דֶּרֶךְ יוֹתֵר עָמֹק מִמַּה שֶּׁיַּעֲלֶה בְמַחֲשַׁבְתִּי, אַךְ הָעוֹלֶה מִזֶּה, הַאֲמָנַת מִי שֶׁרָאָה הַמַּעֲמָדוֹת הָאֵלֶּה כִּי הָעִנְיָן הַהוּא מֵאֵת הַבּוֹרֵא מִבְּלִי מִצּוּעַ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם דּוֹמוֹת לַבְּרִיאָה הָרִאשׁוֹנָה וְהַיְצִירָה הָרִאשׁוֹנָה, וְתַאֲמִין הַנֶּפֶשׁ בַּתּוֹרָה הַנִּתְלֵית בָּהֶם עִם הָאֱמוּנָה כִּי הָעוֹלָם חָדָשׁ וְכִי יְיָ בְּרָאוֹ כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר, שֶׁבָּרָא הַלּוּחוֹת וְהַמָּן וְזוּלָתוֹ, וְיָסוּרוּ מִלֵּב הַמַּאֲמִין סְפֵקוֹת הַפִּילוֹסוֹפִים וּבַעֲלֵי הַקַּדְמוּת.
91. The Rabbi: I do not maintain that this is exactly how these things occurred; the problem is no doubt too deep for me to fathom. But the result was that every one who was present at the time became convinced that the matter proceeded from God direct. It is to be compared to the first act of creation. The belief in the law connected with those scenes is as firmly established in the mind as the belief in the creation of the world, and that He created it in the same manner in which He--as is known--created the two tablets, the manna, and other things. Thus disappear from the soul of the believer the doubts of philosophers and materialists.
וַיְדַבֵּר֮ עַל־הָֽעֵצִים֒ מִן־הָאֶ֙רֶז֙ אֲשֶׁ֣ר בַּלְּבָנ֔וֹן וְעַד֙ הָאֵז֔וֹב אֲשֶׁ֥ר יֹצֵ֖א בַּקִּ֑יר וַיְדַבֵּר֙ עַל־הַבְּהֵמָ֣ה וְעַל־הָע֔וֹף וְעַל־הָרֶ֖מֶשׂ וְעַל־הַדָּגִֽים׃
He discoursed about trees, from the cedar in Lebanon to the hyssop that grows out of the wall; and he discoursed about beasts, birds, creeping things, and fishes.
וְכָרַתִּ֨י לָהֶ֤ם בְּרִית֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עִם־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְעִם־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וְרֶ֖מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֑ה וְקֶ֨שֶׁת וְחֶ֤רֶב וּמִלְחָמָה֙ אֶשְׁבּ֣וֹר מִן־הָאָ֔רֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּ֖ים לָבֶֽטַח׃
In that day, I will make a covenant for them with the beasts of the field, the birds of the air, and the creeping things of the ground; I will also banish bow, sword, and war from the land. Thus I will let them lie down in safety.
וְכָרַתִּ֨י לָהֶ֤ם בְּרִית֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עִם־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְעִם־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וְרֶ֖מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֑ה וְקֶ֨שֶׁת וְחֶ֤רֶב וּמִלְחָמָה֙ אֶשְׁבּ֣וֹר מִן־הָאָ֔רֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּ֖ים לָבֶֽטַח׃
In that day, I will make a covenant for them with the beasts of the field, the birds of the air, and the creeping things of the ground; I will also banish bow, sword, and war from the land. Thus I will let them lie down in safety.
וְכָרַתִּ֨י לָהֶ֤ם בְּרִית֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עִם־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְעִם־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וְרֶ֖מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֑ה וְקֶ֨שֶׁת וְחֶ֤רֶב וּמִלְחָמָה֙ אֶשְׁבּ֣וֹר מִן־הָאָ֔רֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּ֖ים לָבֶֽטַח׃
In that day, I will make a covenant for them with the beasts of the field, the birds of the air, and the creeping things of the ground; I will also banish bow, sword, and war from the land. Thus I will let them lie down in safety.
ודע שאני חושב ענין בחלום פרעה שהוא הולך בשבע על שבע. ידוע כי פרעה ועמו רשעים מאמינים הקדמות כופרים בידיעה ובהשגחה ובחדוש, והיתה דעתם בכל המעשים הנעשים בשפלים שכולם מסורים למקרים ותחת ממשלת כוכבי לכת המנהיגים את העולם, ומתוך שהיה נמשך אחר הטבע והחומר ויסוד העפר כנרמז בשמו הראו לו מן השמים שתי חלומות אלו מתוך שני היסודות הכבדים שהם המים והעפר, שבע פרות עולות מיסוד המים, ושבע שבלים צומחות מיסוד העפר. והרמז בהן לענין שובע ורעב שהוא מופת על ההשגחה בשפלים כמו שנזכר עליהם בראש השנה. ומזה תקנו בתפלה ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב ואיזו לשובע. והענין הזה היה מופת לפרעה מאתו יתברך בענין ההשגחה להודיע כי הוא יתברך המשגיח בעולם היסודות והנותן בו שובע ורעב, והוא השליט המושל על שבעה כוכבי לכת ובידו להגבירם ולהחלישם על פי השכר והעונש. והוצרך להודיע לו זאת לפי שהיה עושה עצמו אלוה והיה אומר כי נילוס הנהר שלו כענין שכתוב (יחזקאל כ״ט:ג׳) לי יארי ואני עשיתני. ומה שהיה החלום מתוך היאור, יגיד מראשית אחרית לרמוז על מפלתו בתחילת עשר מכות שלקה היאור בדם, ועל אחריתו שעתיד ללקות ולהאבד במים אם לא יחזור בו מדרך האמונה הזאת, וכאשר לא שב מרשעו ועמד במרדו באומרו (שמות ה׳:ב׳) מי ה' אשר אשמע בקולו, לקה במים מדה כנגד מדה. ומפני שהיה יוסף יודע אמונתו הרעה הזאת קפץ בתחלת דברו להזכיר לו שם אלהים ואמר בלעדי אלהים, כלומר אין חכמת הפתרון מכחי כי אם מכח אלהים, הוא המחדש והמשגיח והיכול, והוא יענה את שלום פרעה כלומר יתן עזר וסיוע, כי מענה שלום האדם ממנו יתברך לא מצד הכוכבים והמזלות, וראוי לאדם לשום דברתו אליו לא אליהם, כענין שכתוב (איוב ה׳:ח׳) ואל אלהים אשים דברתי. ומזה אמר הכתוב (הושע ב׳:כ״ג-כ״ד) אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ, והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר. יגיד לך הכתוב כי כשם שאין מענה לארץ כלום בלתי מענה השמים כן אין מענה השמים כלום בלתי מענה השם יתעלה, ומזה הזכיר בכאן אלהים יענה. ועל הכוונה הזאת יזכיר יוסף שם אלהים תמיד בכל דבריו, אמר את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה. ואמר עוד אשר האלהים עושה הראה את פרעה. ואחר כך אמר כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים לעשותו. ייחס המעשים לאלהים לבאר כי אין מעשה האדם מסורין לכחות העליונות כמו שהוא סבור כי אם לשם אלהים, ולכך פתח בתחלת דבריו בלעדי אלהים, וסיים בסוף דבורו וממהר האלהים לעשותו, כי היה מדבר עם פרעה הכופר בחדוש העולם במעשה בראשית, וע"כ אחז דרך מעשה בראשית שפתח בראשית ברא אלהים וסיים אשר ברא אלהים לעשות.
Personally, I believe that the essence of Pharaoh’s dream was centered in the number seven which recurs so many times. It is a fact that both Pharaoh and all his wicked contemporaries believed in the existence of the universe having preceded G’d. They denied such a thing as G’d supervising the fate of the universe and the fate of man or anything that occurred in the terrestrial part of the universe. They attribute all abnormal occurrences in the terrestrial part of the universe to mere chance, at best dictated by a combination of horoscopic influences presided over by the seven fixed stars (planets), which themselves are not subject to influence by man’s deeds. Pharaoh and the likes of him were thoroughly attached to the forces of nature as even his name already suggests. [The name פרעה consists primarily of the letters עפר, i.e. the raw material man is made of. (Rabbi Chavell)]
Seeing that Pharaoh was so closely involved in the raw materials our terrestrial universe is made of G’d showed him two of the major elements of that combination of four elements which make up the raw material of our universe. They are water and dust, (earth). Seven cows emerged from the element water, whereas the seven ears of corn grew out of the element dust, earth. These two elements hold the key to satiety or hunger as the case maybe, subject to G’d’s benevolent supervision of what goes on in our world. Our Rosh Hashanah (Mussaph) prayers concentrate on the fact that on that day G’d determines which country is to suffer famine and which will have plentiful food. This subject, i.e. that decisions pertaining to the earth’s food supply are made in heaven was something revolutionary for Pharaoh. The man who had thought that the seven fixed stars determine what happens in our territorial world was taught in a dream that there is a Power which supervises and directs these seven planets at will if need be. (we have discussed this in greater detail in our commentary on Genesis 1,2) He was taught that G’d may increase or decrease the apparent power of these planets relative to the system of reward and punishment which forms the basis of G’d exercising His supervision of the universe.
The reason that Pharaoh had to be taught all this was that up until that point he had thought of the river Nile as his personal property, as we quoted from Ezekiel 29, 3 “the river is mine and I have made it.” The fact that the events in his dream originated in the river are an example of what our sages term מגיד מראשית אחרית, “that G’d allows us a preview of things to come.” In this instance the preview granted to us in this dream of Pharaoh was the eventual collapse of Egypt as a world power after Pharaoh and his army were drowned in the sea a week after having suffered the death of all their firstborn. The Egyptians had been give ample warning to change their concept of the terrestrial universe and the place therein of its Creator. The ten plagues had been designed to wean the Pharaoh of his time of his pagan beliefs. His failure to do so resulted in his downfall.
The fact that his downfall was caused by water, the element which he thought was under his control, was a clarion call for other nations to recognise the attribute of G’d we call י-ה-ו-ה, i.e. the attribute which G’d uses to demonstrate that He is totally free, not bound by so-called “laws of nature.” The Pharaoh at the time of the Exodus, while acknowledging the אלו-הים attribute of G’d, had exclaimed: מי ה' אשר אשמע בקולו, “who is this new attribute of G’d that I should have to listen to His voice?” (Exodus 5,2).
Joseph, well aware of Pharaoh’s faulty pagan beliefs, first told him that the power to reveal the meanings of dreams did not reside within him but was reserved for the superior power of G’d. By that he meant that there was a power which superseded that of the seven planets whom Pharaoh had thought of as independent forces each supreme in governing different parts of the universe. By saying בלעדי אלוקים, he drew attention to the discriminatory nature in which G’d supervises His universe. By saying that this Power אלוקים was going to put Pharaoh’s mind at ease, he introduced him to G’d the benevolent who deals with people on an individual basis. Pharaoh’s relief would come from G’d not via any of the seven planets. It therefore behooves man not to turn to the stars, the horoscopes, etc., in order to divine his destiny but to turn to his Creator. This is what he meant when he said: “G’d will set Pharaoh’s mind at rest.” This approach to matters concealed from us is illustrated by Job 5,8 when Eliphaz said: ואל אלו-הים אשית דברתי, “and I will direct what I have to say to the Lord.” This is also what prompted Hoseah, quoting G’d, to say (Hoseah 2,23-24) “on that day I will respond; I will respond to the sky, and it shall respond to the earth; and the earth shall respond with new grain and wine and oil.” This verse teaches that just as it is not up to the earth to initiate any response to man’s request and efforts unless it had first been so instructed by G’d, so it would be foolish to direct one’s prayers and efforts to intermediaries. The reason Joseph always uses G’d’s attribute אלו-הים when referring to G’d is that he wanted to underline that what purports to be “natural,” i.e. laws of nature which man thinks he can depend on, is so only as long as the Lord who has created these forces, i.e. אלו-הים continues to direct these forces to operate normally. Seeing that the dream of Pharaoh forecast interference by G’d in these “natural” forces of the earth to produce crops, Joseph added את האלוקים עושה הראה לפרעה, “what G’d is about to do, (i.e. changes in established patterns of nature) He has revealed to Pharaoh.” Afterwards Joseph added that not only had G’d given Pharaoh advance warning of what was about to occur, but He had even provided him with a time frame of when to expect these changes, i.e. beginning immediately. [I believe the author went out of his way to justify the use of the word אלוקים when in reality anything denoting G’d’s interference in the laws of nature is usually credited to His attribute י-ה-ו-ה; in this instance, the fact that Pharaoh did not even acknowledge the existence of Creator who had preceded the creation of this universe had to be acquainted with that fact before he could absorb any lesson about the attribute Hashem. Ed.]
When Joseph added כי נכון הדבר מעם האלוקים לעשותו, “for the matter is already ready before G’d and He will proceed forthwith to carry it out,” (verse 32) he again attributed anything that would occur to G’d and not to anything man could do. At the same time he wanted to convince Pharaoh that man is not a robot and acts under compulsion, that everything in his life has not been decreed from above. The words בלעדי אלוקים, contain within them an allusion to the limit of G’d’s power, i.e. the freedom of choice He as accorded to man, something over which G’d has no control. If you will examine Joseph’s word carefully you will find that they parallel the Torah’s report of the story of creation. That report began with the words בראשית ברא אלוקים, ”at the beginning, G’d created, etc.” and ended with the words (Genesis 2,3) אשר ברא אלוקים לעשות, “which G’d had created as an ongoing process.” Joseph commenced with telling Pharaoh that first and foremost there would be an activity by G’d, i.e. את האלוקים עושה, and he concluded with the words האלוקים לעשות exactly like in Genesis 2,3.
Seeing that Pharaoh was so closely involved in the raw materials our terrestrial universe is made of G’d showed him two of the major elements of that combination of four elements which make up the raw material of our universe. They are water and dust, (earth). Seven cows emerged from the element water, whereas the seven ears of corn grew out of the element dust, earth. These two elements hold the key to satiety or hunger as the case maybe, subject to G’d’s benevolent supervision of what goes on in our world. Our Rosh Hashanah (Mussaph) prayers concentrate on the fact that on that day G’d determines which country is to suffer famine and which will have plentiful food. This subject, i.e. that decisions pertaining to the earth’s food supply are made in heaven was something revolutionary for Pharaoh. The man who had thought that the seven fixed stars determine what happens in our territorial world was taught in a dream that there is a Power which supervises and directs these seven planets at will if need be. (we have discussed this in greater detail in our commentary on Genesis 1,2) He was taught that G’d may increase or decrease the apparent power of these planets relative to the system of reward and punishment which forms the basis of G’d exercising His supervision of the universe.
The reason that Pharaoh had to be taught all this was that up until that point he had thought of the river Nile as his personal property, as we quoted from Ezekiel 29, 3 “the river is mine and I have made it.” The fact that the events in his dream originated in the river are an example of what our sages term מגיד מראשית אחרית, “that G’d allows us a preview of things to come.” In this instance the preview granted to us in this dream of Pharaoh was the eventual collapse of Egypt as a world power after Pharaoh and his army were drowned in the sea a week after having suffered the death of all their firstborn. The Egyptians had been give ample warning to change their concept of the terrestrial universe and the place therein of its Creator. The ten plagues had been designed to wean the Pharaoh of his time of his pagan beliefs. His failure to do so resulted in his downfall.
The fact that his downfall was caused by water, the element which he thought was under his control, was a clarion call for other nations to recognise the attribute of G’d we call י-ה-ו-ה, i.e. the attribute which G’d uses to demonstrate that He is totally free, not bound by so-called “laws of nature.” The Pharaoh at the time of the Exodus, while acknowledging the אלו-הים attribute of G’d, had exclaimed: מי ה' אשר אשמע בקולו, “who is this new attribute of G’d that I should have to listen to His voice?” (Exodus 5,2).
Joseph, well aware of Pharaoh’s faulty pagan beliefs, first told him that the power to reveal the meanings of dreams did not reside within him but was reserved for the superior power of G’d. By that he meant that there was a power which superseded that of the seven planets whom Pharaoh had thought of as independent forces each supreme in governing different parts of the universe. By saying בלעדי אלוקים, he drew attention to the discriminatory nature in which G’d supervises His universe. By saying that this Power אלוקים was going to put Pharaoh’s mind at ease, he introduced him to G’d the benevolent who deals with people on an individual basis. Pharaoh’s relief would come from G’d not via any of the seven planets. It therefore behooves man not to turn to the stars, the horoscopes, etc., in order to divine his destiny but to turn to his Creator. This is what he meant when he said: “G’d will set Pharaoh’s mind at rest.” This approach to matters concealed from us is illustrated by Job 5,8 when Eliphaz said: ואל אלו-הים אשית דברתי, “and I will direct what I have to say to the Lord.” This is also what prompted Hoseah, quoting G’d, to say (Hoseah 2,23-24) “on that day I will respond; I will respond to the sky, and it shall respond to the earth; and the earth shall respond with new grain and wine and oil.” This verse teaches that just as it is not up to the earth to initiate any response to man’s request and efforts unless it had first been so instructed by G’d, so it would be foolish to direct one’s prayers and efforts to intermediaries. The reason Joseph always uses G’d’s attribute אלו-הים when referring to G’d is that he wanted to underline that what purports to be “natural,” i.e. laws of nature which man thinks he can depend on, is so only as long as the Lord who has created these forces, i.e. אלו-הים continues to direct these forces to operate normally. Seeing that the dream of Pharaoh forecast interference by G’d in these “natural” forces of the earth to produce crops, Joseph added את האלוקים עושה הראה לפרעה, “what G’d is about to do, (i.e. changes in established patterns of nature) He has revealed to Pharaoh.” Afterwards Joseph added that not only had G’d given Pharaoh advance warning of what was about to occur, but He had even provided him with a time frame of when to expect these changes, i.e. beginning immediately. [I believe the author went out of his way to justify the use of the word אלוקים when in reality anything denoting G’d’s interference in the laws of nature is usually credited to His attribute י-ה-ו-ה; in this instance, the fact that Pharaoh did not even acknowledge the existence of Creator who had preceded the creation of this universe had to be acquainted with that fact before he could absorb any lesson about the attribute Hashem. Ed.]
When Joseph added כי נכון הדבר מעם האלוקים לעשותו, “for the matter is already ready before G’d and He will proceed forthwith to carry it out,” (verse 32) he again attributed anything that would occur to G’d and not to anything man could do. At the same time he wanted to convince Pharaoh that man is not a robot and acts under compulsion, that everything in his life has not been decreed from above. The words בלעדי אלוקים, contain within them an allusion to the limit of G’d’s power, i.e. the freedom of choice He as accorded to man, something over which G’d has no control. If you will examine Joseph’s word carefully you will find that they parallel the Torah’s report of the story of creation. That report began with the words בראשית ברא אלוקים, ”at the beginning, G’d created, etc.” and ended with the words (Genesis 2,3) אשר ברא אלוקים לעשות, “which G’d had created as an ongoing process.” Joseph commenced with telling Pharaoh that first and foremost there would be an activity by G’d, i.e. את האלוקים עושה, and he concluded with the words האלוקים לעשות exactly like in Genesis 2,3.
ויאמר ה' אל אברם לך לך להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים לשון רש"י (רש"י על בראשית י״ב:א׳) ואין צורך כי משפט הלשון כן הגשם חלף הלך לו (שיר השירים ב יא) אלכה לי אל הגדולים (ירמיהו ה ה) קומו ועברו לכם את נחל זרד (דברים ב יג) ורובם ככה אבל רבותינו (יומא ג עב) עשו מדרש במה שאמר הכתוב (דברים י א) ועשית לך ארון עץ ועשה לך שתי חצוצרות כסף (במדבר י ב) בעבור שאין המלאכה שלו והיה ראוי שיאמר כמו שאמר במשכן ואת המשכן תעשה (שמות כו א).
AND THE ETERNAL SAID UNTO ABRAHAM ‘LECH LECHA’ (GET THEE OUT). This means, “For your own benefit and for your own good. And there I will make of you a great nation whilst here you will not merit the privilege of having children.” Thus the language of Rashi.
Now there is no need for it for such is the normal expression of the Hebrew language as in the verses: The rain is over and gone ‘lo’; I will get ‘li’ unto the great men; Rise up, and get ‘lachem’ over the brook Zered; and many similar examples. Our Rabbis, however, have made a Midrash — (a homiletical interpretation) — concerning the verses [addressed to Moses] which state, And thou shalt make ‘lecha’ an ark of wood, and Make ‘lecha’ two trumpets of silver, since it was not his work and it would have been proper for these verses to be stated in the same way as that concerning the tabernacle, i.e., And thou shalt make the tabernacle.
Now there is no need for it for such is the normal expression of the Hebrew language as in the verses: The rain is over and gone ‘lo’; I will get ‘li’ unto the great men; Rise up, and get ‘lachem’ over the brook Zered; and many similar examples. Our Rabbis, however, have made a Midrash — (a homiletical interpretation) — concerning the verses [addressed to Moses] which state, And thou shalt make ‘lecha’ an ark of wood, and Make ‘lecha’ two trumpets of silver, since it was not his work and it would have been proper for these verses to be stated in the same way as that concerning the tabernacle, i.e., And thou shalt make the tabernacle.
ואת הנפש אשר עשו. אמרי׳ בשמעתא דתנא דבי אליהו כאן מתחיל מתן תורה, והתרגום ראיה.
ואת הנפש עשו בחרן “and the proselyte (to monotheism) they had made in Charan.” Our sages Avodah Zarah 9, claim that this is the first stage of Matan Torah, the giving (revealing) of the Torah. The manner in which Targum Onkelos renders this phrase is further evidence of this. [He speaks of Avraham communicating, i.e. converting to Torah. Ed.]
וינגע ה' וגו'. בְּמַכַּת רָאתָן לָקָה, שֶׁהַתַּשְׁמִישׁ קָשֶׁה לוֹ (בראשית רבה):
'וינגע ה' וגו AND THE LORD PLAGUED PHARAOH etc. — He was smitten with the disease of Raathon which demands close continence (Genesis Rabbah 41:2).
אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הָיָ֤ה דְבַר־יְהֹוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם בַּֽמַּחֲזֶ֖ה לֵאמֹ֑ר אַל־תִּירָ֣א אַבְרָ֗ם אָנֹכִי֙ מָגֵ֣ן לָ֔ךְ שְׂכָרְךָ֖ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃
Some time later, the word of the LORD came to Abram in a vision. He said, “Fear not, Abram, I am a shield to you; Your reward shall be very great.”
מִמָּר֛וֹם שָֽׁלַח־אֵ֥שׁ בְּעַצְמֹתַ֖י וַיִּרְדֶּ֑נָּה פָּרַ֨שׂ רֶ֤שֶׁת לְרַגְלַי֙ הֱשִׁיבַ֣נִי אָח֔וֹר נְתָנַ֙נִי֙ שֹֽׁמֵמָ֔ה כׇּל־הַיּ֖וֹם דָּוָֽה׃ {ס}
From above He sent a fire Down into my bones. He spread a net for my feet, He hurled me backward; He has left me forlorn, In constant misery.
אַל־תִּֽירְאוּ֙ בַּהֲמ֣וֹת שָׂדַ֔י כִּ֥י דָשְׁא֖וּ נְא֣וֹת מִדְבָּ֑ר כִּי־עֵץ֙ נָשָׂ֣א פִרְי֔וֹ תְּאֵנָ֥ה וָגֶ֖פֶן נָתְנ֥וּ חֵילָֽם׃
Fear not, O beasts of the field, For the pastures in the wilderness Are clothed with grass. The trees have borne their fruit; Fig tree and vine Have yielded their strength.
וְה֤וּא מְסִבּ֨וֹת ׀ מִתְהַפֵּ֣ךְ בְּתַחְבּוּלֹתָ֣ו לְפׇעֳלָ֑ם כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם ׀ עַל־פְּנֵ֖י תֵבֵ֣ל אָֽרְצָה׃
He keeps turning events by His stratagems, That they might accomplish all that He commands them Throughout the inhabited earth,
הַאֲזִ֣ינָה זֹּ֣את אִיּ֑וֹב עֲ֝מֹ֗ד וְהִתְבּוֹנֵ֤ן ׀ נִפְלְא֬וֹת אֵֽל׃
Give ear to this, Job; Stop to consider the marvels of God.
אִישׁ אוֹ אִשָּׁה וגו', הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים קלח, ד): יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ, אָמַר רַבִּי פִּינְחָס שְׁנֵי דְּבָרִים שָׁמְעוּ מַלְכֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעָמְדוּ מִכִּסְאוֹתָם וְהוֹדוּ, בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אָמְרוּ מַלְכֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם זֶה כָּמוֹנוּ אוֹמֵר, אֵיזֶה מֶלֶךְ רוֹצֶה שֶׁיְהֵא אַחֵר מַכְּחִישׁ, וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (שמות כ, ג): לֹא יִהְיֶה לְךָ, אָמְרוּ, אֵי זֶה מֶלֶךְ רוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ שֻׁתָּף וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (שמות כ, ז): לֹא תִשָֹּׂא, אָמְרוּ, אֵי זֶה מֶלֶךְ רוֹצֶה שֶׁיִּהְיוּ נִשְׁבָּעִים בּוֹ וּמְשַׁקְּרִים וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (שמות כ, ח): זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, אָמְרוּ, אֵי זֶה מֶלֶךְ רוֹצֶה שֶׁלֹא יִהְיוּ הַבְּרִיוֹת מְכַבְּדִים אֶת יוֹם שֶׁשָּׁבַת, אֲבָל בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (שמות כ, יב): כַּבֵּד, אָמְרוּ בַּנִּימוֹסוֹת שֶׁלָּנוּ כָּל מִי שֶׁמַּכְתִּיב אֶת עַצְמוֹ סֶגְרוֹן לַמֶּלֶךְ, הוּא כּוֹפֵר בַּאֲבוֹתָיו, וְזֶה מַכְרִיז וְאוֹמֵר: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, עָמְדוּ מִכִּסְאוֹתָם וְהוֹדוּ לוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ויקרא ה, טז): וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם, אָמְרוּ בַּנִּימוֹסוֹת שֶׁלָּנוּ כָּל דְּאָכֵיל צִנּוֹרָא מִן קֵיסָר יָהֵב בֵּיהּ סַכִּין דְּפַדָּן, וְזֶה מַכְרִיז וְאוֹמֵר: וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהֶחְמִיר בְּהֶדְיוֹט יוֹתֵר מִגָּבוֹהַּ, שֶׁבְּגָבוֹהַּ כְּתִיב (ויקרא ה, טו): נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וגו', וּבְהֶדְיוֹט כְּתִיב (ויקרא ה, כא): נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וגו', עֲשָׂאוֹ כַּמֵּזִיד, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבָּזֶה הִקְדִּים מְעִילָה לַחֵטְא, וּבָזֶה הִקְדִּים חֵטְא לַמְּעִילָה. וְלֹא עוֹד לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּגוֹזֵל הַגֵּר כֵּן, מִי הוּא אֱלוֹהַּ כָּזֶה הָאוֹהֵב אֶת אוֹהֲבָיו וּמְקָרֵב רְחוֹקִים כַּקְּרוֹבִים הַבָּאִים לִשְׁמוֹ, עָמְדוּ מִכִּסְאוֹתָם וְהוֹדוּ לוֹ. וְלֹא תֹאמַר בְּגֵרֵי הַצֶּדֶק שֶׁנִּתְגַּיְרוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם קֵרַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אֲפִלּוּ אוֹתָן שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ שֶׁלֹא לְשֵׁם שָׁמַיִם, מָצִינוּ שֶׁתָּבַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹנָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל ב כא, א): וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד וגו', מַהוּ (שמואל ב כא, א): שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ שָׁלשׁ שָׁנִים רְצוּפוֹת, כְּשֶׁרָאָה דָּוִד שֶׁהִתְחִיל הָרָעָב לָבוֹא בְּיָמָיו, אָמַר בַּעֲוֹן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים הַגְּשָׁמִים אֵינָן יוֹרְדִין, בַּעֲוֹן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וּמְגַלֵּי עֲרָיוֹת, וְשׁוֹפְכֵי דָמִים, וּפוֹסְקֵי צְדָקָה בָּרַבִּים וְאֵינָן נוֹתְנִין, וּבַעֲוֹן שֶׁאֵינָן נוֹתְנִין מַעַשְׂרוֹתֵיהֶם כְּתִקְּנָן. בַּעֲוֹן עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא, טז): הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה וגו', וְאוֹמֵר (דברים יא, יז): וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וגו'. בַּעֲוֹן מְגַלֵי עֲרָיוֹת מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ג, ב): וַתַּחֲנִיפִי הָאָרֶץ בִּזְנוּתַיִּךְ וגו', וְאוֹמֵר (ירמיה ג, ג): וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים וּמַלְקוֹשׁ וגו'. בַּעֲוֹן שׁוֹפְכֵי דָמִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה, לג): כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ, כִּי הַדָּם הוּא יַחַן אַף עַל הָאָרֶץ. בַּעֲוֹן פּוֹסְקֵי צְדָקָה בָּרַבִּים וְאֵינָן נוֹתְנִין מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כה, יד): נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן, לָמָּה (משלי כה, יד): אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר. בַּעֲוֹן שֶׁאֵין נוֹתְנִין מַעְשְׂרוֹתֵיהֶן כְּתִקְּנָן מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, י): הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וגו'. שָׁנָה רִאשׁוֹנָה הִתְחִיל דָּוִד לְהוֹכִיחַ דּוֹרוֹ בְּעֵת הָרֶגֶל וְאָמַר לָהֶן שֶׁמָּא יֵשׁ בָּכֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵן עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁאֵין הַשָּׁמַיִם נֶעֱצָרִים מֵהוֹרִיד טַל וּמָטָר, אֶלָּא בְּעָוֹן זֶה יָצְאוּ וּבִקְּשׁוּ וְלֹא מָצְאוּ. שָׁנָה שְׁנִיָּה אָמַר לָהֶם שֶׁמָּא גִּלּוּי עֲרָיוֹת יֵשׁ בָּכֶם, שֶׁאֵין הַשָּׁמַיִם נֶעֱצָרִים אֶלָּא מִפְּנֵי כָּךְ, יָצְאוּ וּבִקְּשׁוּ וְלֹא מָצְאוּ. שָׁנָה שְׁלִישִׁית אָמַר לָהֶם שֶׁמָּא שׁוֹפְכֵי דָמִים אוֹ פּוֹסְקֵי צְדָקָה בָּרַבִּים וְאֵינָן נוֹתְנִין יֵשׁ בָּכֶם, אוֹ מוֹנְעֵי הַמַּעַשְׂרוֹת יֵשׁ בָּכֶם, שֶׁאֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים אֶלָּא עֲלֵיהֶם, יָצְאוּ וּבִקְּשׁוּ וְלֹא מָצְאוּ, מִכָּאן וָאֵילָךְ אָמַר דָּוִד אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי, הִתְחִיל שׁוֹאֵל בָּאוּרִים וְתֻמִּים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל ב כא, א): וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה', אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ שֶׁשָּׁאַל בָּאוּרִים וְתֻמִּים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר טַעֲמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אַתְיָא פְּנֵי פְּנֵי, כְּתִיב הָכָא: וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה', וּכְתִיב הָתָם (במדבר כז, כא): וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ וגו', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּוִד מֻצָּל אַתָּה אֶלָּא עַל שָׁאוּל וְעַל בֵּית הַדָּמִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל ב כא, כ): וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים וגו', עַל שָׁאוּל, שֶׁלֹא עֲשִׂיתֶם עִמּוֹ חֶסֶד וְלֹא נִסְפַּד כַּהֲלָכָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּוִד אֵינוֹ שָׁאוּל שֶׁנִּמְשַׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, אֵינוֹ שָׁאוּל שֶׁבְּיָמָיו לֹא נַעֲשָׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּיִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ שָׁאוּל שֶׁחֶלְקוֹ עִם שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא, וְאַתָּה בָּאָרֶץ וְהוּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים, וְהֵיכָן מָצִינוּ שֶׁהֵמִית גִּבְעוֹנִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁהָרַג נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים שֶׁהָיוּ מַסְפִּיקִין לָהֶם מַיִם וּמָזוֹן, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הֲרָגָן. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כְּתִיב (צפניה ב, ג): בַּקְּשׁוּ אֶת ה' כָּל עַנְוֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ, מַהוּ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מִשְׁפָּטוֹ וּפָעֳלוֹ כְּאַחַת, אַתְּ מוֹצֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹבֵעַ מִשְׁפָּטָן שֶׁל גִּבְעוֹנִים מִן שָׁאוּל וְזוֹכֵר פְּעֻלָּתוֹ שֶׁל שָׁאוּל לְשַׁלֵּם לוֹ שָׂכָר טוֹב, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר דָּוִד וְכִי בִּשְׁבִיל הַגֵּרִים הַלָּלוּ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעַמּוֹ כֵּן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם תַּרְחִיק אֶת הָרְחוֹקִים סוֹפְךָ לְרַחֵק אֶת הַקְּרוֹבִים, צֵא וּלְמַד מִיהוֹשֻׁעַ רַבָּךְ שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ הַגִּבְעוֹנִים (יהושע י, ו): עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה וְהוֹשִׁיעָה לָנוּ וְעָזְרֵנוּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר יְהוֹשֻׁעַ וְכִי בִּשְׁבִיל הַגֵּרִים הַלָּלוּ אָנוּ מַטְרִיחִים עַל הַצִּבּוּר. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְהוֹשֻׁעַ אִם תַּרְחִיק אֶת הָרְחוֹקִים סוֹפְךָ לְרַחֵק אֶת הַקְּרוֹבִים, צֵא וּלְמַד מֵהֵיכָן הוּא מַטָּעֲךָ לֹא מִן הַגֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מו, כ): וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו', וּכְתִיב (במדבר יג, ח): לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן, מִיָּד (שמואל ב כא, ב): וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים וגו', מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב: וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, וְכִי מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה, אֶלָּא כָּךְ אָמַר הַכָּתוּב לְפִי שֶׁקָּרָא דָּוִד לַגִּבְעֹנִים וְאָמַר אֲלֵיהֶם מַה שֶּׁאָמַר וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, לְכָךְ וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, שֶׁעָמַד דָּוִד וְרִחֲקָן שֶׁלֹא יָבוֹאוּ בַּקָּהָל, וְזוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ (גמרא יבמות עט-א): שֶׁנְּתִינִים אֲסוּרִים לָבוֹא בַּקָּהָל, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר דָּוִד שָׁלשׁ מַתָּנוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, רַחֲמָנִין וּבַיְשָׁנִין וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים. רַחֲמָנִין, דִּכְתִיב (דברים יג, יח): וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ. בַּיְשָׁנִים, דִּכְתִיב (שמות כ, יז): וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ, זֶה סִימָן לַבַּיְשָׁן שֶׁאֵינוֹ חוֹטֵא, וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ בּשֶׁת פָּנִים דָּבָר בָּרִי שֶׁלֹא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי וגו'. גּוֹמְלֵי חֲסָדִים מִנַּיִן, דִּכְתִיב (בראשית יח, יט): לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ וגו', וּכְתִיב (דברים ז, יב): וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד, וְאֵלּוּ אֵין בָּהֶם אֶחָד מֵאֵלֶּה, מִיָּד עָמַד וְרִחֲקָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהַגִּבְעוֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, אֵין רְאוּיִן אֵלֶּה לְהִתְעָרֵב עִמָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁגֵּרִים הֵם לֹא עָמְדוּ אֲבוֹתֵיהֶם עַל הַר סִינַי, כִּי עַל שֵׁם כְּנַעֲנִים מִתְחַשְּׁבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל ב כא, ב): כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי. מַה כְּתִיב בָּהֶם (דברים ז, ג): וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם וגו', אַף אֵלּוּ כְּמוֹתָן אֵינָן רְאוּיִן לִדָּבֵק בְּיִשְׂרָאֵל. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (יהושע ט, ז): וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַחִוִּי וגו', וְכָאן קָרֵי לֵיהּ אֱמוֹרִי, אֶלָּא מִן הָאֱמוֹרִי הָיוּ וְלָמָּה קוֹרֵא אוֹתָן חִוִּי, עַל שֶׁעָשׂוּ מַעֲשֵׂה חִוִּי, מַעֲשֵׂה נָחָשׁ. הַנָּחָשׁ אָמַר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית ב, יז): כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת, אֶלָּא הֲרֵינִי הוֹלֵךְ וּמְרַמֶּה בָּהֶם וְהֵם אוֹכְלִין וְנֶעֱנָשִׁים וַאֲנִי יוֹרֵשׁ אֶת הָאָרֶץ לְעַצְמִי, כָּךְ עָשׂוּ הַגִּבְעוֹנִים, אָמְרוּ יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל (דברים כ, יז): כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וגו' (דברים ז, ב): לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וגו', אֶלָּא הֲרֵי אָנוּ הוֹלְכִין וּמְרַמִּין בָּהֶם וְהֵם כּוֹרְתִים אִתָּנוּ בְּרִית, מַה נַּפְשָׁךְ, יַהַרְגוּ אוֹתָנוּ יַעַבְרוּ עַל הַשְּׁבוּעָה, יְקַיְּמוּ אוֹתָנוּ עוֹבְרִים עַל הַגְּזֵרָה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ נֶעֱנָשִׁים וְאָנוּ יוֹרְשִׁין אֶת הָאָרֶץ לְעַצְמֵנוּ, לְפִיכָךְ כְּשֶׁרָאָה יְהוֹשֻׁעַ כֵּן, אָמַר לָהֶם (יהושע ט, כב): לָמָּה רִמִּיתֶם אֹתָנוּ וגו', אָמַר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם מַעֲשֵׂה נָחָשׁ לְפִיכָךְ תִּטְלּוּ שְׂכָרוֹ שֶׁל נָחָשׁ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֵרֲרָן כְּנָחָשׁ, דִּכְתִיב (יהושע ט, כג): וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם, כְּשֵׁם שֶׁכָּתוּב בַּנָּחָשׁ (בראשית ג, יד): אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה, מַהוּ (שמואל ב כא, ב): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם, אָמַר דָּוִד בְּעֵת שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם תָּלוּ הַדָּבָר בִּי, שֶׁאִם אֶחְפֹּץ לְרַחֲקָן וּלְקָרְבָן הָרְשׁוּת בְּיָדִי, הֲרֵינִי מְרַחֲקָן. וּמִנַּיִן שֶׁתָּלוּ הַדָּבָר בְּדָוִד, דִּכְתִיב (יהושע ט, כז): וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם וגו', אָמַר רַבִּי אַמֵּי בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אַחַר שֶׁאָמַר (יהושע ט, כז): לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה', מַה צֹּרֶךְ לוֹמַר (יהושע ט, כז): אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, אֶלָּא תְּלָאוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּדָוִד, אָמַר אֲנִי אֵינִי לֹא מְקָרְבָן וְלֹא מְרַחֲקָן, אֶלָּא מִי שֶׁהוּא עָתִיד לִבְנוֹת בֵּית הַבְּחִירָה, אִם רָאֲתָה דַּעְתּוֹ לְקָרֵב יְקָרֵב, לְרַחֵק יְרַחֵק, וְכֵיוָן שֶׁבָּא דָּוִד וְרָאָה שֶׁהָיוּ אַכְזָרִים רִחֲקָן, אַף עֶזְרָא רִחֲקָן, דִּכְתִיב (נחמיה יא, כא): וְהַנְּתִינִים ישְׁבִים בָּעֹפֶל וגו'. אַף לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֲקָן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מח, יט): וְהָעֹבֵד הָעִיר יַעַבְדוּהוּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, יְאַבְּדוּהוּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, (שמואל ב כא, ב): וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹא הִכָּם נִתְאַכְזְרוּ עָלָיו, לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹא עַל חִנָּם רִחֲקָן דָּוִד (שמואל ב כא, ב): בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹא כָּעַס עֲלֵיהֶם שָׁאוּל אֶלָּא בִּשְׁבִיל קִנְאָה שֶׁהָיָה לוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְלֹא עָשָׂה בִּשְׁבִיל שִׂנְאָה שֶׁהָיָה שׂוֹנְאָם, וְלֹא רִחֲמוּ עַל בָּנָיו. מַה הִיא הַקִּנְאָה, שֶׁלֹא הָיוּ מְגַלִּים לוֹ הֵיכָן דָּוִד מִתְחַבֵּא, מִיָּד שָׁלַח דָּוִד וְקָרָא לָהֶם מַה לָּכֶם וּלְבֵית שָׁאוּל, אֲמַרוּן לֵיהּ עַל שֶׁפָּסַק מְזוֹנֵנוּ וְעַל שֶׁהֵמִית מִמֶּנּוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים, שְׁנֵי חוֹטְבֵי עֵצִים, וּשְׁנֵי שׁוֹאֲבֵי מַיִם, וְחַזָּן, וְסוֹפֵר, וְשַׁמָּשׁ. אֲמַר לוֹן וּמָה אַתּוּן בָּעֲיִן כַּדּוּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל ב כא, ג): וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה', אָמַר לָהֶם מָה הֲנָיָה לֶהֱוֵי לְכוֹן אִם תִּקְטְלוּן מִן בֵּית שָׁאוּל נַפְשָׁא, אֶלָּא אִמְרוּ לִי מַה תַּקָנָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם שֶׁאַתֶּם מִתְפַּיְסִין וְכַמָּה כֶּסֶף וְזָהָב אֶתֵּן לָכֶם כֹּפֶר נַפְשְׁכֶם, וּבַמָּה אֲכַפֵּר, כְּמָה דְתֵימָא (שמות כא, ל): אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּפְסֹק הָרָעָב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה', וּכְמָה דְתֵימָא (בראשית מז, ז): וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה, שֶׁבֵּרֲכוֹ שֶׁיִּכְלֶה הָרָעָב. (שמואל ב כא, ד): וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ, לִי כְתִיב לָנוּ קְרִי, לָמָּה כֵן, אָמַר לָהֶם דָּוִד, מָה הֲנָיָה לְכוֹן דְּאִנּוּן מִתְקַטְלִין, סְבוּ לְכוֹן כֶּסֶף וְזָהָב. אָמְרוּ לוֹ אֵין אָנוּ מְבַקְּשִׁין כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בְּנֵי בֵיתוֹ, לֹא הָיָה לָנוּ חַיָּב מָמוֹן שֶׁמָּמוֹן נִטֹּל מִמֶּנּוּ, אֶלָּא נְפָשׁוֹת חַיָּב לָנוּ, וּנְפָשׁוֹת אָנוּ מְבַקְּשִׁין. אָמַר דָּוִד דִּלְמָא דְּאִנּוּן בָּהֲתִין פַּלְגוֹן מִן פַּלְגוֹן, נְסַב כָּל חַד וְחַד מִנְּהוֹן וַהֲוָה מְפַיֵּס לֵיהּ, קֳבֵל גַּרְמֵיהּ, וְהוּא אֲמַר לֵיהּ מָה הֲנָיָה לָךְ וְאִינוּן מִתְקַטְּלִין סַב לָךְ מָמוֹן, וְהוּא אֲמַר לֵיהּ: אֵין לִי כֶסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ, וְאֵין לָנוּ לַחֲזֹר עַל אֲחֵרִים אֶלָּא עָלָיו, שֶׁעֲבָדָיו לֹא רָצוּ לִשְׁלוֹחַ יָד בַּכֹּהֲנִים וְלֹא בָּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כב, יז): וְלֹא אָבוּ עַבְדֵּי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלוֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹּעַ בְּכֹהֲנֵי ה', הֱוֵי (שמואל ב כא, ד): וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָּוִד שֶׁלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, אָמַר לָהֶם מָה אַתֶּם אוֹמְרִים אֲנִי עוֹשֶׂה לָכֶם, אִם נְפָשׁוֹת אַתֶּם מְבַקְּשִׁים אֲנִי אֶעֱשֶׂה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל ב כא, ד): וַיֹּאמֶר מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם דָּוִד כֵּן, אָמְרוּ לוֹ אֵין אָנוּ מְבַקְּשִׁים לִפְרֹעַ לוֹ כְּכָל מִדָּתוֹ, הוּא כִּלָּנוּ וְחָשַׁב לְהַשְׁמִידֵנוּ שֶׁלֹא יִהְיֶה לָנוּ עֲמִידָה בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, אֵין אָנוּ מְבַקְּשִׁין מִכָּל בָּנָיו אֶלָּא שִׁבְעָה, כְּנֶגֶד הַשִּׁבְעָה אֲשֶׁר הֲרָגָם מִמֶּנּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל ב כא, ה): וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ וגו', אֲשֶׁר כִּלָּנוּ שֶׁבַע אוֹתִיּוֹת הֵן, כְּנֶגֶד שֶׁבַע נְפָשׁוֹת שֶׁהָרַג מֵהֶם, לְפִיכָךְ (שמואל ב כא, ו): יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה' וגו', כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ כָּל הָעוֹלָם וְיִתְיָרְאוּ וְלֹא יוֹסִיפוּ עוֹד לְהָרַע לַגֵּרִים, לְכָךְ כְּתִיב לַה', שֶׁהוּא צִוָּה לְהֵיטִיב לַגֵּרִים, וְהוּא הֵרַע לָהֶם, לָמָּה בְּגִבְעַת שָׁאוּל, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ אִם לַמֶּלֶךְ לֹא נָשָׂא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּנִים קַל וָחֹמֶר לָהֶדְיוֹטִים. בְּחִיר ה', אֶתְמְהָה, הֵם מְקַטְרְגִים עָלָיו, וְקָרְיִין לֵיהּ בְּחִיר ה'. אֶלָּא הֵם אָמְרוּ: בְּגִבְעַת שָׁאוּל, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: בְּחִיר ה'. כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָּוִד צָרָתוֹ צָרָה, הִתְחִיל אוֹמֵר לָהֶם אֲנִי אֶתֵּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל ב כא, ו): וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן, (שמואל ב כא, ז): וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִיבשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן וגו', עַל שֶׁהָיָה אָדָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה נָתַן דָּוִד עֵינָיו בּוֹ לְהַצִּילוֹ מִיָּדָם, אָמַר דָּוִד הֲרֵינִי מַעֲבִירָן לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ, וְכָל מִי שֶׁהַמִּזְבֵּחַ קוֹלְטוֹ הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, וְהֶעֱבִירָן לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ, וְנִתְפַּלֵּל עָלָיו וְהָלַךְ הַמִּזְבֵּחַ וּקְלָטוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים נז, ג): אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי, שֶׁהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם דָּוִד. (שמואל ב כא, ח): וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל וגו', וְהָכְתִיב (שמואל ב ו, כג): וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ, וּמֵרַב הֵיכָן הִיא, אֱמֹר מֵעַתָּה בְּנֵי מֵרַב הָיוּ וְגִדְּלָתַם מִיכַל וְנִקְרְאוּ עַל שְׁמָהּ. (שמואל ב כא, ט): וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה' וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד, שְׁבַעְתָּם כְּתִיב חָסֵר יו"ד, זֶה מְפִיבשֶׁת בֶּן יוֹנָתָן שֶׁנִּצַּל, שֶׁהָיָה חָסֵר מִן הַשִּׁבְעָה. (שמואל ב כא, ט): וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים, מְלַמֵּד שֶׁהוּמְתוּ בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, יוֹם שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִים אֶת הָעוֹמֶר. (שמואל ב כא, י): וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַֹּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר, מַהוּ אֶל הַצּוּר, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת (דברים לב, ד): הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ. (שמואל ב כא, י): מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם, רַבִּי אַחָא בַּר זְבִינָא אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא גָּדוֹל הוּא קִדּוּשׁ הַשֵּׁם מֵחִלּוּל הַשֵּׁם, בְּחִלּוּל הַשֵּׁם כְּתִיב (דברים כא, כג): לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, וּבְקִדּוּשׁ הַשֵּׁם כְּתִיב: מִתְּחִלַת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם, מְלַמֵּד שֶׁעָמְדוּ תְּלוּיִם מִשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן עַד שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן. וְהָכְתִיב (דברים כד, טז): לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים, וּבָנִים מֵתוּ בַּעֲוֹן אֲבִיהֶם, אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא, וְהָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים תּוֹרָתָן שֶׁל אֵלּוּ פְּלַסְטוֹן הִיא, כָּתוּב בְּתוֹרָתָן: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ, וְאֵלּוּ תְּלוּיִם שִׁבְעָה חֳדָשִׁים. כָּתוּב בְּתוֹרָתָן אֵין דָּנִים שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד, וְאֵלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד. כָּתוּב בַּתּוֹרָה: לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים, וְאֵלּוּ מֵתִים בַּעֲוֹן אֲבוֹתָם. וְהָיוּ שׁוֹאֲלִים עֲלֵיהֶם מֶה חָטְאוּ אֵלּוּ שֶׁנִּשְׁתַּנֵּית מִדַּת הַדִּין, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶם אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּגֵרִים גְּרוּרִים, אָמְרוּ לָהֶם וְכִי מַה טִּיבָן, אָמְרוּ לָהֶם אֵלּוּ הַגֵּרִים שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ. אָמְרוּ לָהֶם וְכִי בִּשְׁבִיל הַגֵּרִים הַגְּרוּרִים הָאֲרוּרִים הַלָּלוּ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעַמּוֹ כֵן, מַה בִּבְנֵי מְלָכִים כֵּן בְּהֶדְיוֹטוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, מָה אִם אֵלּוּ שֶׁלֹא נִתְגַּיְּרוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם רְאוּ הֵיאַךְ תָּבַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת דָּמָן, הַמִּתְגַּיֵּר לְשֵׁם שָׁמַיִם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וַדַּאי אֵין אֱלוֹהַּ כֵּאלֹהֵיהֶם וְאֵין אֻמָּה כְּאֻמָּתָם, וְאֵין לָנוּ לִדָּבֵק אֶלָּא בְּאֻמָּה זוֹ שֶׁאֱלֹהֶיהָ גָּדוֹל מִכָּל אֱלֹהִים. מִיָּד נִתְגַּיְּרוּ הַרְבֵּה גֵרִים מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ב, טז): וַיִסְפֹּר שְׁלֹמֹה כָּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַסְּפָר אֲשֶׁר סְפָרָם דָּוִיד אָבִיו וַיִּמָּצְאוּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. מֵהֶם עָשָׂה שְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נוֹשֵׂא סַבָּל, וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף חוֹצֵב בָּהָר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ב, א): וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ סַבָּל וגו'. וְכָל כָּךְ לָמָּה לְהוֹדִיעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא מְקָרֵב אֶת הָרְחוֹקִים, וְסָמַךְ לָרְחוֹקִים כַּקְּרוֹבִים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּקְדִּים שָׁלוֹם לָרְחוֹקִים מִן הַקְּרוֹבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נז, יט): שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב, הֱוֵי: עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם. מַהוּ (שמואל ב כא, י): וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם, בּוֹא וּרְאֵה הַחֶסֶד שֶׁעָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה עִמָּהֶם, שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַרְתָּם בַּיּוֹם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַלַּיְלָה מֵחַיַּת הַשָֹּׂדֶה שִׁבְעָה חֳדָשִׁים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד עַל שָׁאוּל שֶׁלֹא נִסְפַּד כַּהֲלָכָה וְהוּא נִקְבַּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, הָיָה דָּוִד מִתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ, שֶׁאָמַר שָׁאוּל כְּבָר עָבְרוּ עָלָיו תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא וְלָא אָרְחֵיהּ לְאַסְפּוּדֵיהּ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּידוּ לוֹ מַעֲשִׂים שֶׁל רִצְפָּה בַת אַיָּה, נָשָׂא קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ, וְאָמַר: מַה זּוֹ שֶׁהִיא אִשָּׁה כָּךְ עָשְׂתָה לִגְמִילוּת חֲסָדִים, אֲנִי שֶׁאֲנִי מֶלֶךְ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, מִיָּד הָלַךְ לִגְמֹל חֶסֶד עִמָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל ב כא, יא): וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה וגו', (שמואל ב כא, יב יג): וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וגו' וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וגו'. מֶה עָשָׂה דָּוִד, עָמַד וְכִנֵּס כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹלֵיהֶם, וְעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וּבָאוּ לְיָבֵישׁ גִּלְעָד, וּמָצְאוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ וְנָתְנוּ אוֹתָם בְּתוֹךְ אֲרוֹן הַמֵּת וְעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כא, יד): וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ וגו', מַהוּ (שמואל ב כא, יד): בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו, מְלַמֵּד שֶׁהֱבִיאוּהוּ לִגְבוּל יְרוּשָׁלַיִם וּקְבָרוּהוּ שָׁם, וְצֵלָע הִיא בְּצַד יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע יח, כח): וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלָיִם וגו'. (שמואל ב כא, יד): וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ, וּמַה צִּוָּה הַמֶּלֶךְ, צִוָּה לִהְיוֹת מַעֲבִירִים אֲרוֹנוֹ שֶׁל שָׁאוּל בְּכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט וְהָיָה הַשֵּׁבֶט שֶׁהָיָה נִכְנַס בּוֹ אֲרוֹנוֹ שֶׁל שָׁאוּל יוֹצְאִים הֵם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם וְגוֹמְלִים חֶסֶד עִם שָׁאוּל וּבָנָיו, כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל יְדֵי חוֹבָתָן בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, עַד שֶׁבָּאוּ לְאֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ לִגְבוּל יְרוּשָׁלַיִם, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁגָּמְלוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל חֶסֶד וְעָשׂוּ דִּינָם שֶׁל גִּבְעוֹנִים, מִיָּד נִתְמַלֵּא רַחֲמִים וְנָתַן מָטָר עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כא, יד): וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן, הָא לָמַדְנוּ כַּמָּה קֵרַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָרְחוֹקִים, אֲפִלּוּ שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ שֶׁלֹא לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עַל גֵּרֵי הַצֶּדֶק, הֱוֵי: יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ וגו'.
... “And David went and he took the bones of Saul and the bones of Jonathan his son from the men of Jabesh- gilead… And he brought up from there the bones of Saul and the bones of Jonathan his son…” (Shmuel II 21:12-13) What did David do? He went and gathered all the elders and great ones of Israel, crossed the Jordan River, and came to Yavesh-gilead. He found the bones of Shaul and his son Yonatan, placed them in a casket and crossed back over the Jordan, as it says “And they buried the bones of Saul and Jonathan his son in the country of Benjamin in Zela, in the tomb of Kish his father and they did all that the king commanded…” (Shmuel II 21:14) What does ‘in Zela, in the tomb of Kish his father’ mean? It comes to teach us that they brought them to the border of Jerusalem and buried them there. Zela is next to Jerusalem, as it says “And Zelah, Eleph, and the Jebusite, which is Jerusalem…” (Yehoshua 18:28) ‘and they did all that the king commanded’ And what did the king command? He commanded that they carry Shaul’s casket from tribe to tribe. As Shaul’s casket entered each tribe’s territory all the men, women and children came out in order to perform an act of loving kindness to Shaul and his sons and thereby all of Israel would fulfill its obligation to loving kindness. This went on until they reached the land of his portion on the border of Jerusalem. Since the Holy One saw that they did loving kindness to Shaul and fulfilled the judgement of the Givonites He was immediately filled with mercy and sent rain upon the land, as it says “And God was entreated for the land after that.” (Shmuel II 21:14) From this we learn how close the Holy One brings those that are far away, even though they converted not for the sake of heaven. There is no need to even mention how he draws near righteous converts, “O Lord, all the kings of the earth will acknowledge You…” (Tehillim 138:4)