דָּבָר אַחֵר, וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ כָּל אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁעָשָׂה משֶׁה לְמַעְלָה, הָיָה לוֹמֵד תּוֹרָה וְשׁוֹכֵחַ, אָמַר לוֹ רִבּוֹן הָעוֹלָם יֵשׁ לִי אַרְבָּעִים יוֹם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ דָּבָר, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשֶּׁהִשְׁלִים אַרְבָּעִים יוֹם נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה מַתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה. וְכִי כָּל הַתּוֹרָה לָמַד משֶׁה, כְּתִיב בַּתּוֹרָה (איוב יא, ט): אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם, וּלְאַרְבָּעִים יוֹם לְמָדָהּ משֶׁה. אֶלָּא כְּלָלִים לִמְדָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, הֱוֵי: כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ, שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, מַהוּ שְׁנֵי לֻחֹת, כְּנֶגֶד שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כְּנֶגֶד חָתָן וְכַלָּה, כְּנֶגֶד שְׁנֵי שׁוֹשְׁבִינִין, כְּנֶגֶד הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא לֻחֹת כְּתִיב, לֹא זוֹ גְּדוֹלָה מִזּוֹ, לֻחֹת אֶבֶן, וְלָמָה שֶׁל אֶבֶן, שֶׁרֻבָּן שֶׁל עֳנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּסְקִילָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: לֻחֹת אֶבֶן.
He gave to Moses. Rabbi Abahu taught: all 40 days that Moses was on Mount Sinai he would learn the entire Torah then forget it. "Maseter of the Universe: I have learned for 40 days and have nothing to show for it! What did God do? After Moses fulfilled 40 days of learning God gave Moses the Torah as a gift! As it is stated: "And God gave to Moses..." And concerning this gift of Torah in a STONE [giftbox] it is written: It is longer than the entire Earth and wider than all the waters of the Seas, and Moses learned it in 40 days! Rather, understand - Moses learned the general principles - those that were on the two Tablets of Stone. The greatness of what is on those Stones is comparable to the entire expanse of the Universe and the Seas! All of what is in this world and all of what is in the World to Come. Why a gift of STONES? Two stones corresponding to the groomsmen or bridesmaids who accompany brides and grooms to the chuppah, to the bride and the groom, to this world and the world to come. Also, STONE to remind you that the majority of punishments result in SKILA - stoning.
*ואומר אני וכו' הנה ידוע כי כמו שאנו מתחילים למנות היום מתחלת הלילה כן מתחילים קצת העמים למנותו מתחלת היום עת צאת השמש על הארץ, והתוכניים יחשבו תחלת היום מחצות היום, ועמי אייראפא מונים תחלתו מחצות הלילה כאשר יורו ע"ז כלי השעות באיטאליען ובקצת משאר המקומות, אשר מספר השעות החקוק עליהם יחל בשעה א' אחר חצות הלילה ויכלה בשעת כ"ד שהוא חצות הלילה שאחריו, וע"כ יאמר הרב ז"ל מחויב האיש הישראלי לקדש כל תחלת היום השונה לפי דעת המונים השונים האלה, ביחדו אותו לעבודת הי"ת, ועפ"ז הוקבעו גם ד' זמני התפלות, תפלת השחר כזרוח השמש עלי ארץ, ותפלת מנחה גדולה אחר חצות היום, ותפלת הערבית כאשר תבוא השמש ותחלת חצות-הליל' לחסידים ואנשי מעשה הסומכים בזה עלמאה"כ "חצות לילה אקום להודות לך" וכו'. ואומר אני כי מזה המין נבחרו לבא להתפלל לפניו ית' השעות המיוחדות לתפלה. כי כלם מנחת ראשית תפלת השחר ראשית היומם וערבית ראשית הליל' וגם תפלת המנחה הגדולה זמנה מיד אחר חצות שהוא ראשית היומם למונין מחצות היום כמי חכמי הלוחות הכוכביות וגם מה שאמר חצות לילה אקום להודות לך (תהילים קי״ט:ס״ב) לפי שיש מונין מחצות הלילה לחצות לילה כמו שמונין האומות מספר ימיהם והתחלת מספר שעותיהם בכלי השעות תוכיח על שני אלו הענינים וכו'. ולטעם זה הוא דבר נאות מה שנוהגין בכל ישראל לקום באשמורת הבקר להרבות סליחות ותחנוניה בחדש אלול כי מלבד שהוא מזומן לכך להיותו קודם לימי התשובה והכפרה כמו שכתבנו בשער צ"ז. הנה הוא ראשית הזמן אשר יראה בו כבר אורך הלילות והעם מוסיפים מהם על הימים במלאכתם כמו שאמרו חז"ל (תענית ל"א.) מט"ו באב ואילך דלא מוסיף יסיף ומה טוב ומה נעים שיעבד האל יתע' מראשיתו לקדם פניו בשירות והילולים כדי שתבורך להם מלאכת הלילות כלם. ושמת בטנא שיהא הדורון מהודר על דרך ויכינו את המנחה (בראשית מ"ג) ותניא בתוספתא דבכורים אם הביא הרבה מינים ביחד לא יביאם בתערובת אלא שעורים מלמטה וחטים מלמעלה וזתים על גביהם ותמרים על גביהם ושיהא דבר אחד מפסיק בין מין ומין כגון הוצין ועלין וכיוצא בהן ומקיף לתאנים באשכולות ענבים מבחוץ. ועוד תניא (תוספתא בכורים) כשהיו מביאין בכורים היו מביאים בידם תורים ובני יונה תלויין מצדי הסלין מבחוץ כדי לעטר את הבכורים. ועוד תניא (שם) אלו שמן הסלים ולפנים פירוש כלפי גופו היו נותנין לכהנים ואלו שמן הסל ולחוץ היו קרבים עולה וכל זה אופני כבוד והדור מצוה לשם האדון אשר הובאת אליו. והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אתה בעצמך מצוה מן המובחר כמי שמביא דורון לפני מלך גדול שאינו עושה שליח ק"ו לפני מלכו ואלהיו ב"ה. ובירושלמי (ביכורים) המפרש ביכורים להעלותם בירושלם לא ישלחם ביד השליח שכל הבכורי' שנראו לקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה וכשהשליח מביא אין כאן קריאה לא בבעלים ולא בשלוחי' ועוד התם המביא את הבכורים יש לו רשות ליתנם לעבדו ולקרובו בכל הדרך עד שיגיע להר הבית וכשיגיע להר הבית אז נוטל הסל על כתפו ואפי' היה מלך גדול בישראל ונכנס עד שמגיע לעזרה וקורא ועוד הסל על כתפו שנאמר הגדתי היום לה' אלהיך ומוריד הסל מעל כתפו וכו'. וכמה מורה כל זה על מה שאמרנו את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים כי כל זה הוא מבואר שהוא ענין קבלת אלהות לא זולת (א) כי לזה תקנו הפרסום בזה הענין ושתוף העם בו עם הבעלים על דרך כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו (דברי' ל"ב) כדתניא התם עוד (בתוספתא דבכורים) כיצד מעלין את הבכורים לירושלם כל העיירות שבמעמד מתקבצות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים שנאמר ברוב עם הדרת מלך ובאים ולנים ברחובות של עיר ולא יכנסו לבתים מפני אהל הטומאה וכו'. ובשחר הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו להודיע שהבכורים משבעת המינין והחליל מכה לפניהם עד שמגיעין קרוב לירושלם והם חוללים בכל הדרך ואומרים שמחתי באומרים לי בית ה' נלך הגיעו קרוב לירושלם שלחו לפניהם שלוחים להודיע לאנשי ירושלם ועטרו את בכוריהם ופרכסו אותם ואם היה לח ויבש מראים את הלח מלמעלה והפחות והשרים והגזברים יוצאים לקראתם חוץ לירושלם ולפי הבאים הם יוצאים אם באו אנשים רבים יוצאים לקראתם רבים ואם מעט מעט וכשנכנסו כלן לירושלם התחילו לקרות עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם כל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם ואומרין אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום והם מהלכי' בתוך ירושלם והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית נוטל כל אחד סלו על כתפו ואומר הללויה הללו אל בקדשו וגו' עד כל הנשמה תהלל יה הללויה. והולכין בהר הבית וקורין עד שמגיעין לעזרה ושם אומרים הלוים ארוממך ה' כי דליתני וגו'. ועתה ראה איך סודרו כל הענינים האלו באופן שיוסב הכל בין עניני העוסקים במצוה בפרט בין הנטפלים עמהם לקרא כלם בשם ה' להודות לו האלהות ולקבל עליהם עול מלכות שמים שלימה כמו שיובן ממעשיהם ומדברי שיריהם אשר יאות להיות בפומבי וברוב עם כי הוא יסוד הכל כמו שאמרנו. והנה אחר שזכרנו עניני ההבאה וקבלת האלהות בכלל נבא אל הענין או הענינים הפרטים אשר במצוה הזאת אשר על זה נאמר ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום וגו'. (ב) וענין ההגדה הזאת הראשונ' הוא להודות ולהלל כי הארץ ההיא אשר הבכורים האלו באו ממנה לא בחרבם ירשוה ולא בקשתם לקחוה כי הוא יתעל' אשר עשה להם חיל לתת אותה להם ולהביאם שמה לשמרו ברית האבות ושבועתם והוא שמגיד עכשיו לבד על קרבן בכוריו להכרה וסימן כי לה' מצקי ארץ (שמואל א ב׳:ח׳) וענין ההגדה הוא הודאתו בדבר כי הוא מגיד דבריו ושיעור הודאתו שם לפני ה' (ג) והנה נתן הכתוב ריוח והפסק בין אלו ההגדות כדי שיובן הענין יפה ויתנו לב המגידים בדברי ההגדה וכוונתם בזה כי אחר שבאת ההגדה ודברי ההודאה בענין הארץ בכלל אמר ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך. ירמוז לו בהנחתו זאת כי עדין יש לו להודות ענין אחר חלקי יצטרך אליו על כל פנים וזה כי אותו השפע המיוחד אשר הביא ממנו אלו הבכורים והוא הפרי היוצא שנה שנה מכרמו זיתו גפנו ותאנתו וכל תבואתו בהשגחת אישיית פרטית על כל אחד ואחד מישראל הוא בא חלף הודאתם באלהותו ואשר האמירוהו להיות להם לאלהים כמו שאמרנו (ג) ולרמוז אל הודאה זו הניח הטנא עם אלו הבכורים לפני המזבח כלומר מושפע הכל מאת יי' אשר המזבח הזה עומד לפניו ויאמר לישראל ויהודה לפני המזבח הזה תשתחוו. ולפי שמה שיאמר אחרי זה הוא תשובה אל זה הרמז הנכבד וכו' אמר (ג) וענית ואמרת לפני יי' אלהיך ארמי אובד אבי וגו'. כי הוא ישיב אמרים מכוונים לפי מה שנרמז עליו כמו שיבא וכמהו וענו ואמרו ידינו לא שפכה וגו' (דברים כ״א:ז׳) אמנם נוסח ההגדה הוא ארמי אובד אבי וירד מצרימה. כל ימי הייתי משתומם על זה הכתוב מהטעמים אשר זכרנו בספקות אמנם הנראה לי בו הוא כי רצה להגיד אמתת הענין והסבה הטבעית אשר הביאם למצרים ולומר כי לא מפי עליון יצא להם הרע ההוא כמו שאמר משה וירדו אבותינו מצרימה. ויהושע (כ"ד) ויעקב ובניו ירדו מצרים וכבר כתבנו זה בשלמות בפ' וארא שער ל"ו. ומהידוע כי על ידי קנאת אחי יוסף ושנאתם אותו נתגלגלו הדברים וירדו למצרים והקנאה והמשטמה ההיא ודאי היו מדות פחותות בשבטים בלי ספק. והנה באמת לא היו להם כן מצד האבות הקדושים כי באברהם ושרה נאמר הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם וגו' (ישעיהו נ״א:ב׳) *אמנם התכונות הרעות וכו' ר"ל כי בעבור שהיתה רבקה אחות לבן הארמי שם המורה בהפוך אותיותיו "הרמאי" על היותו מלא מרמה ותוך, ע"כ היו עוד קצת מידות ותכונות רעות מושרשות בלב בני יעקב, ורק מהן הית' נסיבה קנאת ומשטמת האחים וירידתם למצרים המסובבת מזאת. אמנם התכונות הרעות האלו היו להם מטבע אמותם שהיו שאר בשר ללבן הארמי כי הנה רבקה זקנתם נתיחסה לו שנאמר בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי (בראשית כ״ה:כ׳) ויעקב העיד על עצמו כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא (שם כ"ט) וכל נשיו היו בנות לבן הארמי וילידות ביתו. (ה) לזה אמר כי ארמי אבי אמם גרם נזק ואבדן בבית אבינו בהתילד בבניו תכונות רעות בם עשו מה שעשו אשר לסבתו ירדו למצרים. והנה א"כ הירידה לשם סובבה מרוע טבעם ובחירתם אשר ממנה נמשך מה שנמשך שהרעו אותנו המצריים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. אמנם היציאה מהגלות ההוא והגאולה ממנו הוא יתעלה עשאה ולא אחר מצד מה שצעקנו אליו וישמע את קולנו וירא את עניינו וגו' כמו שנתבאר בספורים ההם המגידים תוכן המעשה. ומזה נתברר לנו בלי שום ספק מה שאמרנו ראשונה בדרך כלל כי הוא יתעלה הוא המוציא אותנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה וגו'. ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש והוא הודאה שלמה יותר מהראשונה. ועתה הנה הבאתי וגו'. אחר שהפליג בענין ההודאה הראשונה הכוללת מצד אותותיה ומופתיה החזקים ומצד עוצם הטבתו אותם אחר שהיו בתכלית השפלות והשעבוד נעתק אל הענין ההוא הפרטי אשר עליו הוא עקר ההודאה. ואמר ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי יי'. והמאמר חוזר אל הפרי ההוא כי הוא הדבר הפרטי אשר בקשנו הודאתו עליו כי ידע ויודיע כי על השגחתו בו יתעלה תמיד דרך פרט הוא מביא בכורים ההם החלקיי' כי זה עקר הנבוא' התוריית בלי ספק. (ד) ולזה אמר והנחתו לפני מזבח יי' אלהיך כלומר כשתגיע לכלל הודאה זו כבר תניחהו אותה לפני המזבח בהכרה שלימה שמשם יצא השפע כמו שרמז לך הכהן ראשונה במה שהניחו הוא שם והשתחוית לפני יי' אלהיך השתחואה נכונה ומסכמת במעשה ולב שוים. *ושמחת וכו' כונתו, כי כמו שנשמח יותר בתת לנו ד"מ המלך או אחד משאר השרים היושבים ראשונה במלכות טבעת זהב ממולאה בתרשיש או שאר אבן יקרה. מאלו נמצא אותה רק דרך מקרה ברחוב העיר, כי תחת שבאופן זה נשמח רק על הטבעת לבד, נשמח באופן הראשון בכפלים, גם על הטבעת גם על החן והחסד אשר מצאנו בעיני המלך או השר, עד כי נשאת נשא לנו כן תגדל גם שמחתנו יותר בפרי מעשנו ובכל תבואת ארצנו, אם נחשוב כי רק מיד ה' האוהב אותנו נתן לנו כל זאת, מאלו נחשוב רק שבאופן טבעיי נהיו לנו כל אלה וזשאה"כ "ושמחת בכל הטוב" אשר נתן ה' אלהיך לך" ר"ל יען כי מידו לבד נתן לך כל זאת, רק בחשבך כן שרק הוא נתן לך כל הטוב ההוא תהי' נוטה יותר לתת ממנו גם לעניים ואביונים, למען תת בזה לו תודות על כל תגמולוהי עליך וזשאה"כ "אתה והלוי" וכו': ושמחת בכל הטוב וגומר. כאשר תדע כי הוא יתעלה החונן והנותן לך תגיל ותשמת בכל אשר יגיע לך מהטוב כמי שמקבל מתנת חנם וגם לא ירע לבבך במה שתתנהו לגר וללוי ולכל הצריכים כי משל השם יתברך אתה נותן ולא תתן לזרים כחך ויגיעך לנכרי. והיותר נכון שהכתוב הזה הוא ענין גמול המעשה הקודם ירצה כשתעשה זה בלב שלם ונפש חפצה ויגיעך מטוב ההכרה והודאת האמונה השלמה בו יתעלה ובהשגחתו הפרטית כל זה השעור שנזכר הנה הוא יתעלה ישמור בעדך וישלים לך השמחה והטוב אשר נתן לך באופן שיהיה מספיק לך וללוי ולגר אשר בקרבך. והוא ממש ענין זקיפת העריסין שזכרנו במאמר כי כשהביאה המטרונה הצדק בצדקת נפשה בדעות נכונות ושלמות כענין הנבואה גם הוא יתעלה זוקף מדת החסד כנגדה להרבות להיטיב ולפרוץ בכל אשר יפנו:
It is part of civilised behaviour to giftwrap offerings. Already Joseph's brothers giftwrapped their father Jacob's gift at the time they had been invited to lunch with Joseph. (Genesis 43,25) "They prepared the gift until Joseph would arrive at noon." Therefore, halachah, Jewish law requires that when a variety of species are brought as bikkurim, they must be suitably separated and presented species by species. The basket itself is also an integral part of the whole offering. "And you shall proceed to the place" (26,2) indicates, that personal attention is preferable to despatch of a delegate to perform this mitzvah. Since the delegate could not have recited the whole passage of the prayer, (due to the nature of its wording) it is clear that the proper way to perform this mitzvah is by doing it personally. The whole procedure then is a practical demonstration of the "you have enthroned G'd" syndrome, a realisation of the verse "For I will proclaim the name of the Lord, render greatness to our Lord." (Deut.32,3) The processional described by the Tossephta, has great psychological significance then. When reading through the statement made on the occasion of presenting the first fruit, it becomes clear that possession of the land is not the result of military conquest, but that the land was a gift from G'd. The priest accepts the basket in the middle of the declaration, i.e. he interrupts the declaration, so as to show that our gratitude needs to be expressed both in general terms (possession of the land) and in specific terms (our personal share of the bounty G'd bestows on this land) (2) The "you will answer" is to be understood as the stage following deposition of the basket of fruit before the altar. At that time, the donor invites the people to acknowledge the gift of the land, after which he himself acknowledges the personally experienced bounty of the Lord. (4) The "confession" containing a reference to Laban, is to contrast our descent to Egypt with our Exodus. Had it not been for the fact that Jacob had married four daughters of Laban, and that he referred to himself as a blood relation of Laban "the brother of my mother," the hatred and jealousy that existed between the brothers (Jacob's sons and Joseph) could not have been accounted for. As it was, it may have been somewhat hereditary, maternally, since all the brothers were grandsons of the envious and jealous Laban. Had it therefore not been for that blood relationship, Joseph would not have caused his family's eventual bondage in Egypt. He would never have come to Egypt in the first place. Whereas the brothers' descent into Egypt then was caused in no small measure by their own inadequacies, their descendants' exodus had nothing to do with their abilities. However "the Lord took us out from there." It was all G'ds doing. (5) The admission that even the source of individual success flows from the altar, which far from consuming our wealth is its true source, is emphasized by the swinging over the altar of the bikkurim'm the various directions. The word arami, is the word rama-i reversed. Laban is called the arami, since a swindler "reverses" the truth. Just as one appreciates a precious stone more if it had been the gift of a high ranking person, its inherent value being enhanced by the recipient's knowledge that he is held in high esteem, so something similar occurs in the case of bikkurim. When the farmer's efforts are crowned with success, he feels as if he is a recipient of a gift from His Maker, the master of the universe. A gift which originates from on high, is doubly treasured. Harvests therefore are celebrated. Vesamachta bechol hatov, you shall rejoice with all the good. (26,11) The way this joy is expressed in practice includes the Levite, the stranger etc. whose status re ownership of the land precludes him from participating directly in this bounty. The generosity displayed at such a time by the Jewish landowner is described in our opening Midrash as the floral contribution made by the bride to the home she establishes with her groom. The groom will, of course, respond by further increasing and matching the gifts already contributed by his bride.
There are eight levels of tzedakah, each one greater than the other. The greatest level, higher than all the rest, is to fortify a fellow Jew and give him a gift, a loan, form with him a partnership, or find work for him, until he is strong enough so that he does not need to ask others [for sustenance]. Of this it is said, (Lev. 25:35) [If your kinsman, being in straits, comes under your authority,] and you hold him as though a resident alien, let him live by your side. That is as if to say, "Hold him up," so that he will not fall and be in need.186See Babylonian Talmud Shabbat 63a.
The Atlantic ONLINE
Wrapper's Delight: A Brief History of Wrapping Paper
...But where did the wrapping tradition come from? Why do we, each time we give a gift, ritually wrap that offering in decorative tree pulp? The short answer is that wrapping, as a practice, has been around for ages—literally, ages. The Japanese furoshiki, the reusable wrapping cloth still in use today, is a pretty faithful rendition of the version that's been around since the Edo period. The Korean bojagi dates from the Three Kingdoms Period, possibly as early as the first century A.D. In the west, using paper as a covering for gifts has been a longstanding, if largely luxury-oriented, practice: Upper-class Victorians regularly used elaborately decorated paper—along with ribbons and lace—to conceal gifts. In the early 20th century, thick, unwieldy paper gave way to tissue (often colored in red, green, and white) that would similarly work to conceal offerings until they were opened. The practice was echoed in a slightly more practical form by stores, which would wrap customers' purchases in sturdy manila papers.