(כב) מִצְוַת עֲשֵׂה לִסְפֹּר שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת מִיּוֹם הֲבָאַת הָעֹמֶר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג טו) "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת". וּמִצְוָה לִמְנוֹת הַיָּמִים עִם הַשָּׁבוּעוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג טז) "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם". וּמִתְּחִלַּת הַיּוֹם מוֹנִין לְפִיכָךְ מוֹנֶה בַּלַּיְלָה מִלֵּיל שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן:
(22) It is a biblical positive command to count seven full weeks from the day that the omer is brought, as it is written: "From the day after the sabbath, the day you bring the sheaf of wave-offering, you shall count seven full weeks" (15). The days must be counted along with the weeks, as it is written: "You shall count fifty days" (16). The counting must be performed from the beginning of the day. Accordingly, one is to do the counting at night, beginning with the night preceding the sixteenth of Nisan.
(כד) מִצְוָה זוֹ עַל כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל וּבְכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וְנָשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִין מִמֶּנָּה:
(24) Every Jew is required to perform this duty, everywhere and at all times. Women and slaves, however, are exempt from it.
(ו) אף על פי שנשים פטורות יכולות לתקוע וכן אחר שיצא כבר יכול לתקוע להוציאן אבל אין מברכות ולא יברכו להן: הגה והמנהג שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא ע"כ גם כאן מברכות לעצמן אבל אחרים לא יברכו להן אם כבר יצאו ואינן תוקעין רק לנשים אבל אם תוקעין לאיש המחוייב מברכין לו אע"פ שכבר יצאו כמו שנתבאר סי' תקפ"ה סעיף ב' בהג"ה א' (ד"ע):
(6) Even though women are exempt, they are permitted to blow. So too, even after a man fulfilled his obligation, he is still able to blow for their obligation. However, [in these cases,] they should not make the blessing, nor should he make the blessing for them. GLOSS: And [our] custom is that women make blessings on positive time-bound mitzvot, so here too they would make the blessing for themselves. However, others should not bless for them if they have already fulfilled their obligation and are only blowing for the sake of women. However, if they are blowing [for women and] a man who is obligated, they make a blessing on his account, even though they already fulfilled their obligation, as has been explained in Chapter 585, subsection 2 in the first gloss.
(ג) (ג) מתחילין לספור וכו' - ונשים ועבדים פטורות ממצוה זו דהוי מ"ע שהזמן גרמא וכתב המ"א מיהו כבר שויא עלייהו חובה וכמדומה דבמדינותינו לא נהגי נשי כלל לספור וכתב בספר שולחן שלמה דעכ"פ לא יברכו דהא בודאי יטעו ביום אחד וגם ע"פ רוב אינם יודעים פירוש המלות:
We begin to count etc. And women and slaves are exempt from this command as it is a positive time-bound command. The Magen Avraham writes that they [women] have made it an obligation for themselves. But in our countries, women never had the custom to count. And in Shulchan Shlomo, he writes that in any event, they shouldn't make the blessing, as they will surely make a mistake on some day, and most of them wouldn't understand the meaning of the words.
(א) שאלה. נשאלתי מהרב הכולל ס'ובר ה'רזים מהר"ר שמעון אג'סי נר"ו, אחרי תרעא הוה קאי וכו', למבעי מיניה יציבא די מילתא, מה שקשה לי כל ימי על מ"ש מרן מלכא האר"י ז"ל בדרוש הסוכות דרוש ג', ומבואר ביתר שאת בדרוש ד', וז"ל, ענין הסוכה הוא או"מ אל הנוקבה מבחינת החסדים דאימא, ואנחנו ישראל בני מלכים בני המלכות הנקראת רחל נוקבא דז"א, עושים סוכה ויושבים בצל אוה"מ ההוא המתפשט בה, וסובב אותה כעין סוכה, כדי שנמשוך אלינו מן אוה"מ ההוא ע"כ. ולענ"ד קשה, דא"כ למה הנשים פטורות ממצות סוכה, אדרבה מהראוי היה שעיקר החיוב הוא להם, כיון דאוה"מ דחסדים דאימא שהוא סוד הסוכה הוא מקיף ע"ג הנוקבה, אשר בה הוא שורש הנשים ואחיזתם, ומאי שנא הא ממצות התענית דיוה"כ, שכתב רבינו בדרוש א' דיוה"כ, שעיקר חיוב התענית הוא לנשים, לפי שבחינתם שהיא הנוקבא היא העולה לאימא ולא הז"א יע"ש, וא"כ ה"ה כאן כיון שבחינתם היא המוקפת מאוה"מ דחסדים דאימא, להם יאתה החיוב דישיבת סוכה יותר מהזכרים, אבל ליכא למימר נמי אזכרים שיהיו פטורים ממצות סוכה, מאחר שהנוקבא היא המוקפת מאוה"מ ולא הז"א, דזה י"ל כמ"ש רבינו ז"ל גבי תענית דיוה"כ, דהיינו טעמא שהזכרים ג"כ נצטוו להתענות, הוא לפי שלעולם אין לנו שפע ומזון מהז"א אלא באמצעות הנוקבא, ולכן נצטווינו גם אנחנו להתענות כמוה יע"ש, וכמו כן י"ל כאן, ואפשר נמי שזה התירוץ רמוז בלשון הזהב של רבינו ז"ל, שכתב ואנחנו ישראל בני מלכים וכו', אי נמי י"ל, דהאמת הוא שגם הז"א הוא מוקף מאוה"מ הזה, והכי מוכח !מדברי רבינו בדרוש הנז' שכתב אח"ז ליישב מאמרי הזוהר דסותרים זא"ז יע"ש, ולהכי שפיר הוא שהאנשים חייבים, אבל מה שהנשים פטורות קשא, אדרבה הלא עיקר החיוב הוא להם כמו תענית דיוה"כ. עכ"ל הרב השואל הנז' נר"ו:
(ב) וזאת תשובתי אליו
...
(טו) והנה אע"פ שכתבתי בס"ד טעמים נכונים, למה שהוצרך רבינו זלה"ה לפרש בציצית ותפילין וספירת העומר טעם פרטי בהני תלתא מצות דלא שייכי בנשים, אכתוב כאן הערה אחת שיש להעיר לכאורה בד"א, והוא דמצינו לרבינו ז"ל בעץ חיים שער תיקון הנוקבא פרק א', שכתב וז"ל ובזה תבין למה נשים פטורות מן התפילין, כי אין לרחל בחינת אורות מקיפין שהם סוד התפילין כמו שיש ליעקב וכו' עכ"ל, ועל לשון הטהור הנז' שפיר יבואו דברינו הנז"ל לנכון, לומר דרבינו ז"ל כתב טעם בזה לרווחא דמלתא, או ללמדינו לעכב בידם, דאין האשה רשאה לקיים מצוה בתורת נדבה כשאר מצות שהז"ג, וכאמור לעיל. אך לשון הזהב של רבינו ז"ל בדרוש ה' של התפילין הוא מוקשה קצת לכאורה, דהא כתב וז"ל, והנה מן הראוי היה שכמו שהאיש מניח תפילין כדמיון תפילין של ראש ז"א, כן גם האשה תתחייב בתפילין כדמיון הנוקבא דז"א, שמנחת תפילין בראשה כנז', אבל הטעם הוא לפי שאלו התפילין וכו' עכ"ל, ולכאורה לשון זה מוקשה קצת, איך יאמר מן הראוי היה כך כמו וכו' והלא זו היא מ"ע שהז"ג ואין לנשים מגע יד שם, ואיך יתחייבו כדי שיאמר גם האשה תתחייב. מיהו יש ליישב ולומר, דאין זו הערה ודקדוק כלל, כי רבינו נחית הכא לתת טעם פרטי לעקור הדבר מעיקרו, דאפילו אם מצוה זו היא מ"ע שאין הזמן גרמא, ולהכי נקיט בהאי לישנא:
(טז) המורם מכל האמור הוא, דאין מקום לשאלה זו ששאלו חכמי המערב להגאון חיד"א ז"ל מאחר שהסוכה היא מ"ע שהזמן גרמא, וכבר ביאר לנו רבינו האר"י ז"ל ע"פ הסוד, כל שהיא מ"ע שהז"ג אין לנשים השגה ומגע יד בה, וכל דבר שאין לאדם מגע והשגה בו אינו מחוייב בו, ואינו מצווה עליו. והגם שכתבתי בזה דברים מספיקים, עכ"ז אביא עוד דברים מדברי רבינו האר"י ז"ל לחזק תשובה זו, והוא דכתב בשער הכונות בדרושי הציצית דרוש ב', דהציצית הוא סוד אור המקיף אל כל ז"א כולו, ולפי שאו"מ זה גדול מאד, ואין בנו כח להשיגו, לכן אין הקדושה חלה על הטלית שלנו כמו התפלין, ורק בציציות הנמשכים ויוצאין מן הטלית יש לנו השגה, ולכן נקראים תשמישי מצוה שאינם נזרקין, וכתב עוד שם בדרוש הנז' בד"ה עוד טעם וכו', כיון שהטלית אינו מושג אלינו כלל, ואינו אלא לזכר בעלמא, ולהכיר איך הציציות יוצאין ממנו, ולכן אין אנחנו חוששין אל הטלית שיכסה אותנו למטה מן החזה, אלא די שיהיה שיעורו עד החזה, אשר זה הוא שיעור שיכסה ראשו ורובו, ע"ש:
(יז) נמצא, אע"ג דאנחנו הזכרים דוגמת ז"א, וצריכים אנחנו לקיים המצות השייכים שם, עכ"ז בטלית הגדול כיון שאין לנו השגה בו, לא היינו מחוייבים ללבשו. ורק אנחנו לובשים אותו בשביל הציציות שיש לנו השגה. בהם, ולכן מחוייבים ללבוש הטלית להכיר איך הציציות יוצאין ממנו, ועל כן אין אנחנו מחוייבים ללבשו מן החזה ולמטה אע"פ שהוא באמת או"מ לכל ז"א כולו, וראוי שגם אנחנו. נעטף בו כל גופנו כולו, מ"מ כיון שאין לנו השגה בגוף הטלית, לא נתחייב ללבשו מן החזה ולמטה, ולא עוד אלא שגוף הטלית כולו נזרק ולא חלה עליו קדושה, מפני שכל דבר שאין לאדם השגה בו לא יתחייב בו מן הדין, ולא תחול קדושת המצוה על אותו דבר:
(יח) ועתה מכאן אנחנו למדין לכל מ"ע שהזמן גרמא, כיון דהנשים אין להם השגה בה, הן מטעם שכתב רבינו זלה"ה בעץ חיים, הן מטעם שכתב בשער טעמי המצות ומאמרי רשב"י שהעתקתי לעיל, על כן לא יתחייבו לעשות המצוה ההיא שהזמן גרמא, כמו דאין אנחנו חייבין בטלית גדול מן החזה ולמטה, אע"פ שהוא ישנו בז"א גם מן החזה ולמטה. ועוד נלמוד מזה, דאם ירצו הנשים לקיים מצוה מן מצות שהזמן גרמא, רשאין, ויש להם שכר, דהא גם כאן אע"פ שאין אנחנו חייבין ללבוש טלית גדול שיכסה כל גופנו מן החזה ולמטה ג"כ, הנה ודאי איכא מצוה מן המובחר, אם יהיה הטלית גדול שיכסה גופו גם מן החזה ולמטה:...
פניני הלכה, זמנים, הל׳ ספירת העומר, ט בשלהי
למעשה, מי שיודעת בעצמה שיכולה לספור את כל הספירה, ואם תשכח יום אחד תדע להמשיך בלא ברכה, רשאית לפי מנהג אשכנז לספור בברכה. ובמיוחד מי שנוהגת להתפלל בכל יום תפילת ערבית, או שבני ביתה רגילים להזכיר לה לספור, החשש שתשכח לספור ספירת העומר קטן יותר, ואם תרצה תוכל לברך לפי מנהג אשכנז.
Peninei Halacha, Zemanim, Laws of Sefirat Ha'omer, 9 (conclusion)
In practice, a woman who knows herself that she will be able to count the entire period of Sefira, and that if she were to forget one day, she would continue without a beracha, is permitted to count with a beracha - according the Ashkenazi minhag [only].
This is especially true for someone who goes to shul for ma'ariv each night, or the members of her household make a point of reminding her to count. In such a situation, the chances of her forgetting are slim, and then, if she wishes, she may count according to Ashkenazi minhag.