Citadel and Tower, Rav Belski Volume II

Page 292

(ו) מַה־גָּדְל֣וּ מַעֲשֶׂ֣יךָ יְהוָ֑ה מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ׃ (ז) אִֽישׁ־בַּ֭עַר לֹ֣א יֵדָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל לֹא־יָבִ֥ין אֶת־זֹֽאת׃
(6) How great are Your works, O LORD, how very subtle Your designs! (7) A brutish man cannot know, a fool cannot understand this:

(טז) לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר׃

(16) The Jews enjoyed light and gladness, happiness and honor.

Groh, Esther 8:16 -- text not available


Page 293

אמר לו לך אמור להם אל תחושו למניינכם כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכתא למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית מה טעם הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל

Rabbi Elazar said to Rabbi Yosei to go and say to the Sages in the study hall: Do not be concerned with regard to your counting, that you might not have ruled properly, as you have not in fact instituted a new ordinance at all. This is the tradition that I received from Rabban Yoḥanan ben Zakkai, who heard from his teacher, and his teacher from his teacher: It is a halakha transmitted to Moses from Sinai that in Ammon and Moab one separates the poor man’s tithe in the Sabbatical Year. What is the reason? Those who ascended from Egypt conquered many cities, and those who ascended from Babylonia did not conquer them after the destruction of the First Temple.

כך מקובלני - שקדושה ראשונה שקידשה יהושע לשעתה לא קידשה לעתיד לבא אבל קדושה שניה נתקדשה לעולם כדתניא ביבמות (דף פב:) קדושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להן לפיכך בשאר ארץ ישראל אין זריעה בשביעית אבל עמון ומואב הניחו מלקדשן כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית בלקט שכחה ופאה ובמעשר עני לכך תקנו להן שיהו מעשרין מעשר עני וברשות החכמים היה להטיל עליהן איזה מעשר שירצו לפי שאינן חייבין מן התורה:

כי אתא רב דימי אמר רבי בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל בשילה ונוב וגבעון ובית עולמים ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין שנאמר (דברים לג, יב) חופף עליו כל היום כל חפיפות לא יהו אלא בחלקו של בנימין
§ When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yehuda HaNasi said: The Divine Presence rested upon the Jewish people in three places: In Shiloh, and Nov and Gibeon, and the Eternal House, and in all of those the Divine Presence rested only in the portion of the tribe of Benjamin, as it is stated in Moses’ blessing to Benjamin: “The beloved of the Lord shall dwell in safety by Him; He covers him all the day and He dwells between his shoulders” (Deuteronomy 33:12), meaning: All coverings, i.e., times of resting of the Divine Presence upon the Jewish people, shall be only in the portion of Benjamin.

(א) וּבִשְׁנַ֣ת אַחַ֗ת לְכ֙וֹרֶשׁ֙ מֶ֣לֶךְ פָּרַ֔ס לִכְל֥וֹת דְּבַר־יְהוָ֖ה מִפִּ֣י יִרְמְיָ֑ה הֵעִ֣יר יְהוָ֗ה אֶת־ר֙וּחַ֙ כֹּ֣רֶשׁ מֶֽלֶךְ־פָּרַ֔ס וַיַּֽעֲבֶר־קוֹל֙ בְּכָל־מַלְכוּת֔וֹ וְגַם־בְּמִכְתָּ֖ב לֵאמֹֽר׃

(1) In the first year of King Cyrus of Persia, when the word of the LORD spoken by Jeremiah was fulfilled, the LORD roused the spirit of King Cyrus of Persia to issue a proclamation throughout his realm by word of mouth and in writing as follows:

(א) וּבִשְׁנַ֣ת אַחַ֗ת לְכ֙וֹרֶשׁ֙ מֶ֣לֶךְ פָּרַ֔ס לִכְל֥וֹת דְּבַר־יְהוָ֖ה מִפִּ֣י יִרְמְיָ֑ה הֵעִ֣יר יְהוָ֗ה אֶת־ר֙וּחַ֙ כֹּ֣רֶשׁ מֶֽלֶךְ־פָּרַ֔ס וַיַּֽעֲבֶר־קוֹל֙ בְּכָל־מַלְכוּת֔וֹ וְגַם־בְּמִכְתָּ֖ב לֵאמֹֽר׃

(1) In the first year of King Cyrus of Persia, when the word of the LORD spoken by Jeremiah was fulfilled, the LORD roused the spirit of King Cyrus of Persia to issue a proclamation throughout his realm by word of mouth and in writing as follows:

רש"י על עזרא א' א:א

וּבִשְׁנַ֣ת אַחַ֗ת לְכ֙וֹרֶשׁ֙...ואחשורוש שמלך אחריו עד שנת שתים למלכות דריוש בן אחשורוש מלך פרס שהוא דריוש בן אסתר ובשנת שתים למלכותו התחילו לבנות בית המקדש עד אשר הושלם הבנין ומשנת אחת לכורש עד שנת שתים לדריוש בן אחשורוש מלך פרס שנבנה הבית בימיו היו י"ח שנה לקיים מה שנאמר (דניאל ט׳:ב׳) למלאות לחרבות ירושלים ע' שנה וגו' ועכשיו בשנת שתים לדריוש הושלמו ע' שנה למלאות לחרבות ירושלים חורבן הבית שגלה צדקיהו ומגלות יהויקים עד גלות צדקיהו שנחרב הבית היו שמנה עשר' שנה ועכשיו בשנת אחת לכורש מלך פרס הושלמו ע' שנה מגלות יהויקים שגלו ישראל לבבל....

(ג) קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהוָ֑ה אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כָּל־תִּשָּׂ֤א עָוֺן֙ וְקַח־ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ׃
(3) Take words with you And return to the LORD. Say to Him: “Forgive all guilt And accept what is good; Instead of bulls we will pay [The offering of] our lips.

(א) כל תשא עון. כל עוונותינו סלח: (ב) וקח טוב. ולמדנו דרך טוב, דבר אחר מעט מעשים טובים שבידינו קח בידך ושפטנו אחריהם וכן דוד אומר מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים (תהילים י״ז:ב׳) דבר אחר וקח טוב וקבל הודיה מאתנו שנאמר טוב להודות לה' (שם צב): (ג) ונשלמה פרים. שהיה לנו להקריב לפניך נשלם אותם בריצוי דברי שפתינו:

(כח) וְהַיָּמִ֣ים הָ֠אֵלֶּה נִזְכָּרִ֨ים וְנַעֲשִׂ֜ים בְּכָל־דּ֣וֹר וָד֗וֹר מִשְׁפָּחָה֙ וּמִשְׁפָּחָ֔ה מְדִינָ֥ה וּמְדִינָ֖ה וְעִ֣יר וָעִ֑יר וִימֵ֞י הַפּוּרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה לֹ֤א יַֽעַבְרוּ֙ מִתּ֣וֹךְ הַיְּהוּדִ֔ים וְזִכְרָ֖ם לֹא־יָס֥וּף מִזַּרְעָֽם׃ (ס)

(28) Consequently, these days are recalled and observed in every generation: by every family, every province, and every city. And these days of Purim shall never cease among the Jews, and the memory of them shall never perish among their descendants.

(יח) כָּל סִפְרֵי הַנְּבִיאִים וְכָל הַכְּתוּבִים עֲתִידִין לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ חוּץ מִמְּגִלַּת אֶסְתֵּר וַהֲרֵי הִיא קַיֶּמֶת כַּחֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה וְכַהֲלָכוֹת שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁאֵינָן בְּטֵלִין לְעוֹלָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל זִכְרוֹן הַצָּרוֹת יְבֻטַּל שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה טז) "כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וְכִי נִסְתְּרוּ מֵעֵינִי". יְמֵי הַפּוּרִים לֹא יִבָּטְלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט כח) "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם":

(18) All Prophetic Books and the Sacred Writings will cease [to be recited in public] during the messianic era except the Book of Esther. It will continue to exist just as the Five Books of the Torah and the laws of the Oral Torah that will never cease. Although ancient troubles will be remembered no longer, as it is written: "The troubles of the past are forgotten and hidden from my eyes" (Isaiah 65:16), the days of Purim will not be abolished, as it is written: "These days of Purim shall never be repealed among the Jews, and the memory of them shall never cease from their descendants" (Esther 9:28).

יצאה בת קול ואמרה להם (משלי כב, כט) חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשוכים מי שהקדים ביתי לביתו ולא עוד אלא שביתי בנה בשבע שנים וביתו בנה בשלש עשרה שנה לפני מלכים יתיצב [בל יתיצב] לפני חשוכים ולא השגיח עליה יצאה בת קול ואמרה (איוב לד, לג) המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני וגו' דורשי רשומות היו אומרים כולן באין לעולם הבא שנאמר (תהלים ס, ט) לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי עלי פלשת התרועעי לי גלעד (ולי מנשה) זה אחאב שנפל ברמות גלעד מנשה כמשמעו אפרים מעוז ראשי זה ירבעם דקאתי מאפרים יהודה מחוקקי זה אחיתופל

A Divine Voice emerged and said to the members of the Great Assembly: “Do you see a man diligent in his business? He shall stand before kings; he shall stand not before obscure men” (Proverbs 22:29). See the greatness of Solomon, who preceded construction of My House, the Temple, to the construction of his house. Moreover, My House he built quickly, in just seven years, and his house he constructed in thirteen years. Therefore, “he shall stand before kings; he shall stand not before obscure men,” and it is inappropriate to enumerate him among the wicked. And they paid it no heed. A Divine Voice emerged and said: “Shall His recompense be as you will it? For you loathe it, so that you must choose, and not I? Therefore, speak what you know” (Job 34:33). Only God, and not the people, determines who has a share in the World-to-Come. The Gemara adds: Those who interpret the Torah metaphorically would say: All of those enumerated who have no share ultimately enter the World-to-Come, as it is stated: “Gilead is Mine, and Manasseh is Mine, and Ephraim also is the strength of My head; Judah is My scepter; Moab is My washing pot; over Edom I will cast My shoe; Philistia, cry aloud because of Me” (Psalms 60:9–10, and see 108:9–10). “Gilead is Mine and Manasseh is Mine”; this is referring to Ahab, who fell in Ramoth Gilead. “Manasseh”, in its plain meaning, is referring to King Manasseh. “Ephraim also is the strength of My head”; this is referring to Jeroboam, who comes from the tribe of Ephraim. “Judah is My scepter”; this is referring to Ahithophel,


Page 294

דתניא והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע
As it was taught in a baraita: It is written: “And you shall impart them to your children and your children’s children” (Deuteronomy 4:9), and it is written thereafter: “The day that you stood before the Lord your God at Horeb” (Deuteronomy 4:10). Just as below, the Revelation at Sinai was in reverence, fear, quaking, and trembling, so too here, in every generation, Torah must be studied with a sense of reverence, fear, quaking, and trembling.
(י) אַתָּ֣ה מ֭וֹשֵׁל בְּגֵא֣וּת הַיָּ֑ם בְּשׂ֥וֹא גַ֝לָּ֗יו אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם׃

(10) You rule the swelling of the sea; when its waves surge, You still them.


Page 295

(ז) כִּ֤י מִ֣י בַ֭שַּׁחַק יַעֲרֹ֣ךְ לַיהוָ֑ה יִדְמֶ֥ה לַ֝יהוָ֗ה בִּבְנֵ֥י אֵלִים׃ (ח) אֵ֣ל נַ֭עֲרָץ בְּסוֹד־קְדֹשִׁ֣ים רַבָּ֑ה וְ֝נוֹרָ֗א עַל־כָּל־סְבִיבָֽיו׃ (ט) יְהוָ֤ה ׀ אֱלֹ֘הֵ֤י צְבָא֗וֹת מִֽי־כָֽמ֖וֹךָ חֲסִ֥ין ׀ יָ֑הּ וֶ֝אֱמֽוּנָתְךָ֗ סְבִיבוֹתֶֽיךָ׃ (י) אַתָּ֣ה מ֭וֹשֵׁל בְּגֵא֣וּת הַיָּ֑ם בְּשׂ֥וֹא גַ֝לָּ֗יו אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם׃ (יא) אַתָּ֤ה דִכִּ֣אתָ כֶחָלָ֣ל רָ֑הַב בִּזְר֥וֹעַ עֻ֝זְּךָ֗ פִּזַּ֥רְתָּ אוֹיְבֶֽיךָ׃ (יב) לְךָ֣ שָׁ֭מַיִם אַף־לְךָ֥ אָ֑רֶץ תֵּבֵ֥ל וּ֝מְלֹאָ֗הּ אַתָּ֥ה יְסַדְתָּֽם׃ (יג) צָפ֣וֹן וְ֭יָמִין אַתָּ֣ה בְרָאתָ֑ם תָּב֥וֹר וְ֝חֶרְמ֗וֹן בְּשִׁמְךָ֥ יְרַנֵּֽנוּ׃

(7) For who in the skies can equal the LORD, can compare with the LORD among the divine beings, (8) a God greatly dreaded in the council of holy beings, held in awe by all around Him? (9) O LORD, God of hosts, who is mighty like You, O LORD? Your faithfulness surrounds You; (10) You rule the swelling of the sea; when its waves surge, You still them. (11) You crushed Rahab; he was like a corpse; with Your powerful arm You scattered Your enemies. (12) The heaven is Yours, the earth too; the world and all it holds— You established them. (13) North and south— You created them; Tabor and Hermon sing forth Your name.

איתא במשנה (פסחים צו.) מה בין פסח מצרים לפסח דורות כו' פסח מצרים נאכל בלילה אחת ופסח דורות כל שבעה והנה גם פסח דורות נאכל רק לילה אחת ובגמרא שם מתרץ דקאי על איסור חמץ דפסח מצרים חמוצו נוהג רק יום א' ופסח דורות חימוצו נוהג כל ז' אבל שטחיות לשון. המשנה נראה דקאי על קרבן פסח, והנה בפ' ראה נאמר לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות, ועליו היינו על הקרבן פסח ומה ענין ז' ימים של אכילת מצהעל הקרבן פסח והלוא גם בזה"ז אכילת מצה ז' ימים וגם מה זה שנאמר זאת להקדמה למצות קידוש בכורים שאחר מאמר השי"ת קדש לי כל בכור אמר משה רבינו ע"ה מקודם לישראל לא יאכל חמץ היום אתם יוצאים וגו' שבמצרים נוהג רק יום א' ולדורות נוהג כל ז', וי"ל בזה דהנה עיקר ענין קרבן פסח הוא שפסח הקב"ה על בתי ב"י ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם והמשחית ידוע שהוא השטן הוא מלה"מ והוא היצר הרע שבנפש המסית ומדיח ועולה ומקטרג וכו' והוא השאור שבעיסה ועל ידי שנשתקעו אבותינו במצרים בסיבתו במ"ט שערי טומאה מזה עצמו היה הקטרוג גדול מאד מה נשתנו אלו מאלו עד שכביכול הקב"ה בכבודו ובעצמו הוצרך לעמוד על הפתח להושיעם מכף מעוול וחומץ וזה הענין נוהג גם לדורות כאשר מקריבין הפסח כמש"נ ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי ב"י וגו' שכביכול השי"ת מרחם על כל פרטי נפשות ישראל אשר נשתקעו בעומק השפלות מצד השאור שבעיסה לעמוד לימיו אביון להושיע משופטי נפשו, וע"ז ניתן גם כן המצוה להשבית השאור והחמץ מצד הנפש שהוא עיקר היצר הרע של פגם הראשון של תאות אכילה וגם כל מיני תאות הגוף שהוא השאור שבעיסה ועל זה אמרו (ברכות לד.) שהשאור מיעוטו יפה כמ"ש בזוהר הקדוש (מה"נ תולדות קלח א') שיצר הרע של תאוה נקרא לבן שיתלבן לע"ל מפני שבעצם היצר נברא לחמודי דאורייתא כמש"נ שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב וגו' רק מה שהאדם עושה אותו רע להשתמש בו לחמדת הבלי העולם הזה ולכן בעצרת מקריבין ב' הלחם של חמץ מפני שבזמן מתן תורה נכנסו חמודי דאורייתא בנפש ישראל ואז השאור יפה לנפש כמ"ש (סוכה נב ) אם פגע בך מנוול זה כינוי ליצר הרע של תאוה משכהו לבית המדרש יכניס את החמדה זו בעצם לדברי תורה, מה שאין כן בחג המצות שאז המצוה בלחם עוני ואין עני אלא בדעת וכו' וכ"ז שלא נכנס הדעת בנפש לברר הטוב הוצרך לבער השאור והחמץ מנפשו מכל וכל וזהו מצות אכילת מצה בליל ראשון מצד התעוררת האדם בנפשו, ועכ"ז אם אין הקב"ה עוזר לו אין יכול לו שעצם הכח הזה נשפע עליו מלמעלה מצד הפסח כנ"ל וע"ז נאמר בפ' ראה תאכל עליו מצות עליו דייקא שמכח הפסח נשפע על הנפש כח להשבית השאור מנפשו בקדושת אכילת המצה, וגם בדורותינו אלה שאין לנו מקדש להקריב הפסח הקיווי של כל נפש ישראל אשר מצפה לזה שאם היה ביכולת בכל לבו ונפשו היה מוכן להקריב הפסח הר"ז חשוב לפני השי"ת כאלו הקרבנו הפסח להיות נשפע קדושתו זאת עלינו כמאז ורחמנא לבא בעי ועל זה נאמר בלשון המשנה בין פסח מצרים לפסח דורות שחימוצו יום א' ופסח דורות כל ז' מפני שאנו יודעים בנפשינו שכל הכח שלנו של אכילת מצה והשבתת שאור מנפשינו הוא רק מה שנשפע מהשי"ת כח הפסחיה כנ"ל, וכמו כן בלשון חז"ל נקרא חג הפסח על רמז זה ואנו קורין החג על שם הקב"ה שהכל מצדו יתברך, ובלשון התורה נקרא בשם חג המצות כי השי"ת קוראו ע"ש מעשינו כמו שנעשה הכל מצדינו: