| א. "וילך משה" |
פסוק א'
"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל"
ד"ה וילך: הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת, שלא יפחדו, וחיזק לבם בדברי יהושע. על כן כתוב אחריו ואתה תנחילנה אותם. ולפי דעתי כי אז בירך השבטים, ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב.
went He went to each tribe, to inform them that he was going to die, so that they would not be frightened, and to hearten them with respect to Joshua (this is the reason for the passage which immediately follows: “… you will divide it among them” [: 7]). It is also my belief that this is when Moshe blessed the tribes, even though it is recorded later [cf. 33: 1 ff .].
ד"ה ויבא אברהם: ... או שיהיה לשון 'ויבא' לאמר שנתעורר אברהם להספד הזה והתחיל לעשותו, כי כל מתעורר ומתחיל במלאכה יקרא בא אליה. וזה לשון מורגל בדברי חכמים כמו ששנינו בתמיד (פרק ד' משנה ג') בא לו לגרה והניח בה שתי צלעות מכאן, בא לו לדופן השמאלית, בא לו לעוקץ, ואמרם (בכורות כ' א') אני לא באתי לידי המידה הזו, וכן בכתוב (שמות כ"ב י"ד) בא בשכרו, שבא למלאכה ההיא ועשה אותה בעבור שכרו. ולא יתכן בעיני שבא מעיר אחרת אל חברון, שאילו היה כן היה מזכיר אותו המקום, והיה הכתוב מפרש 'וישמע אברהם ויבא ממקום פלוני'.
ד"ה וילך משה: התעורר לזה, כמו וילך איש מבית לוי (שמות ב' א'). וילך ויעבוד (לעיל י"ז ג') ודומיהם. וזה שאחר שהשלים ענייני כריתת הברית התעורר לנחם את ישראל על מיתתו כדי שלא יערבבו שמחת הברית הראויה להם להורות על היותם מקבלים הברית בשמחה, על דרך ישמח ישראל בעושיו (תהלים קמ"ט ב') כאמרו וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך (לעיל כ"ז י"ז).
וילך משה, he was self-propelled, just as was Amram, Moses’ father who married his aunt Yocheved, daughter of Levi, and almost certainly many years his senior. (Exodus 2,1) Another of many uses of the word וילך meaning that the person described acted of their own initiative is found in Deut. 17,3 where the Jewish idolater described had not been seduced by anyone. After having concluded the matter of the covenant between G’d and this second generation of Israelites many of whom had not been born at the time of the Exodus, Moses now proceeds to comfort the people over his impending death. He does so in order that the joy over G’d having concluded this covenant with them should not be turned into sorrow over the prospect of his impending passing from the scene. Rejoicing over having been found fit to become a party to such a covenant is something natural, the psalmist in Psalms 149,2 speaking of Israel rejoicing with or over its Maker. Being in G’d’s presence, such as here, is always a joyful experience, as is offering sacrifices to Him, as we know from Deut. 27,7.when the occasion was to mark the erecting of the stones after the successful crossing of the river Jordan.
ר' שמשון רפאל הירש, (תרגום מגרמנית):
ד"ה וילך: בדברי הברכה והקללה והפסוק הבא אחריהם תם ונשלם כל מה שהיה על משה רבנו להעיד בעם בשם ה'. זה היה בעיניו כגמר שליחותו, ומכאן ואילך שם הוא את לבו אל צרכי שעת הסתלקותו ובהתחשבותו עם תולדותיה. אלה היו: פרידתו מהם (פסוקים א'-ו') הצגת ממלא מקומו בדברים מעודדים לפני העם (פסוק ז', ו'-ח') ולבסוף מסירת כתב התורה לכהנים ולזקנים בציווי קריאתו במועד שנת שמיטה (פסוקים ט'-י"ג). הנה כי כן לא קרא משה את העם לבוא אליו, לא הקהיל אותם לאספה כפי שהיה רגיל לעשות בזמנים שהיה עליו לדבר אל בני ישראל בשם ה', אלא "וילך" - בעצמו הלך אל העם בכדי להפרד ממנו בפשטות גמורה המתאימה לאופי של מי שהכתוב מעיד עליו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב ג').
ד"ה וילך: בדברי הברכה והקללה והפסוק הבא אחריהם תם ונשלם כל מה שהיה על משה רבנו להעיד בעם בשם ה'. זה היה בעיניו כגמר שליחותו, ומכאן ואילך שם הוא את לבו אל צרכי שעת הסתלקותו ובהתחשבותו עם תולדותיה. אלה היו: פרידתו מהם (פסוקים א'-ו') הצגת ממלא מקומו בדברים מעודדים לפני העם (פסוק ז', ו'-ח') ולבסוף מסירת כתב התורה לכהנים ולזקנים בציווי קריאתו במועד שנת שמיטה (פסוקים ט'-י"ג). הנה כי כן לא קרא משה את העם לבוא אליו, לא הקהיל אותם לאספה כפי שהיה רגיל לעשות בזמנים שהיה עליו לדבר אל בני ישראל בשם ה', אלא "וילך" - בעצמו הלך אל העם בכדי להפרד ממנו בפשטות גמורה המתאימה לאופי של מי שהכתוב מעיד עליו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב ג').
1. מה הקושי בפסוקנו, ומהן שתי הדרכים ליישובו?
2. מה מוסיף הירש לדברי ראב"ע?
| ב. שאלות לשון וסגנון |
1. דברים ל״א:ב׳
"בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי... לָצֵאת וְלָבוֹא"
And he said unto them: ‘I am a hundred and twenty years old this day; I can no more go out and come in; and the LORD hath said unto me: Thou shalt not go over this Jordan.
ובין מחציתו השנייה
"וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר..."
"וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר..."
העזר בדברי ספורנו, לפסוקנו:
ד"ה לא אוכל עוד לצאת ולבא: וגם אם הייתי חי לא הייתי יכול לצאת ולבוא לפניכם בזקנתי.
ד"ה לא אוכל עוד לצאת ולבא: וגם אם הייתי חי לא הייתי יכול לצאת ולבוא לפניכם בזקנתי.
לא אוכל עוד לצאת ולבא, even if I were still able, I would not be able to function physically as a leader should, such as leading you in he conquest of the Land of Israel as I am suffering from symptoms of old age.
ד"ה וה' אמר אלי לא תעבור: וגם אם הייתי יכול לצאת ולבוא, הנה ה' אמר אלי לא תעבור. ואם כן טוב לכם שאמות כדי שתוכלו לעבור.
לא אוכל עוד לצאת ולבא, even if I were still able, I would not be able to function physically as a leader should, such as leading you in he conquest of the Land of Israel as I am suffering from symptoms of old age. וה' אמר אלי לא תעבור, furthermore, G’d had said to me a while ago: “you will not cross;” even if I were physically capable of leading you, the fact that G’d told me that I would not cross the Jordan would have made my leadership pointless. You are therefore better off without me so that you will be able to cross.
"ה'... הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם
... יְהוֹשֻׁעַ, הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ..."
ה' אלוקיך הוא עובר לפניך, so that you have no reason to be saddened by my absence. You will enjoy leadership superior to mine, by G’d Himself orchestrating the crossing of the river. 'יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה. Although, strictly speaking, Joshua is not he people’s leader in that crossing, he will be the one who nominally will be leading you across the river, just as G’d has said.
"וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם"
So now it was not you that sent me hither, but God; and He hath made me a father to Pharaoh, and lord of all his house, and ruler over all the land of Egypt.
| ג. "לא אוכל עוד לצאת ולבוא" (1) |
"לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא"
לא אוכל עוד לצאת ולבוא I CAN NO LONGER GO OUT AND COME IN — One might think that this was because his physical strength failed him! Scripture, however, states (Deuteronomy 34:7) “His eye was not dim nor his natural force abated!” What then is the meaning of לא אוכל? It means: “I am not permitted” (cf. Rashi on Deuteronomy 12:17 and Deuteronomy 24:4), because the power (leadership) is being taken from me and given to Joshua. — Another explanation of לצאת ולבוא is: I can no more take the lead in the matter of the Law; this teaches us that the traditions and the well-springs of wisdom were stopped up for him (cf. Sotah 13b).
השווה תרגום אונקלוס, למקומות הבאים בדברים:
"לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ" –
Thou mayest not eat within thy gates the tithe of thy corn, or of thy wine, or of thine oil, or the firstlings of thy herd or of thy flock, nor any of thy vows which thou vowest, nor thy freewill-offerings, nor the offering of thy hand;
"לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי" –
thou shalt in any wise set him king over thee, whom the LORD thy God shall choose; one from among thy brethren shalt thou set king over thee; thou mayest not put a foreigner over thee, who is not thy brother.
"לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה" –
then it shall be, in the day that he causeth his sons to inherit that which he hath, that he may not make the son of the beloved the first-born before the son of the hated, who is the first-born;
"לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" –
then it shall be, in the day that he causeth his sons to inherit that which he hath, that he may not make the son of the beloved the first-born before the son of the hated, who is the first-born;
עם מקומנו:
לית אנא יכיל למפיק ולמעל.
לית אנא יכיל למפיק ולמעל.
מה מנע מאונקלוס מלתרגם גם כאן כדרכו בשאר המקומות?
| ד. "לא אוכל עוד לצאת ולבוא" (2) |
"לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא"
לא אוכל עוד לצאת ולבוא I CAN NO LONGER GO OUT AND COME IN — One might think that this was because his physical strength failed him! Scripture, however, states (Deuteronomy 34:7) “His eye was not dim nor his natural force abated!” What then is the meaning of לא אוכל? It means: “I am not permitted” (cf. Rashi on Deuteronomy 12:17 and Deuteronomy 24:4), because the power (leadership) is being taken from me and given to Joshua. — Another explanation of לצאת ולבוא is: I can no more take the lead in the matter of the Law; this teaches us that the traditions and the well-springs of wisdom were stopped up for him (cf. Sotah 13b).
ד"ה לא אוכל עוד: יכול שתשש כוחו, תלמוד לומר (דברים ל"ד ז') לא כהתה עינו ולא נס לחה. אלא מהו לא אוכל, איני רשאי, שניטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע.
דבר אחר, לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה.
לא אוכל עוד לצאת ולבוא I CAN NO LONGER GO OUT AND COME IN — One might think that this was because his physical strength failed him! Scripture, however, states (Deuteronomy 34:7) “His eye was not dim nor his natural force abated!” What then is the meaning of לא אוכל? It means: “I am not permitted” (cf. Rashi on Deuteronomy 12:17 and Deuteronomy 24:4), because the power (leadership) is being taken from me and given to Joshua. — Another explanation of לצאת ולבוא is: I can no more take the lead in the matter of the Law; this teaches us that the traditions and the well-springs of wisdom were stopped up for him (cf. Sotah 13b).
ד"ה בן מאה ועשרים שנה: וזה לנחם אותם על עניינו, כלומר אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני, ועוד כי השם צוני שלא אעבור שם. ואל תפחדו ואל תיראו, כי ה' יעבור עמכם לא יסלק שכינתו מכם בעבורי, ויהושע הוא העובר לפניכם במקומי. ואף על פי שמשה רבנו היה בתקפו ובבריאותו, כאשר העיד הכתוב (להלן ל"ד ז') לא כהתה עינו ולא נס לחה, אמר להם כן לנחמם. ורש"י כתב, לא אוכל עוד לצאת ולבוא לפי שה' אמר אלי לא תעבור את הירדן. ואינו נכון. ועל דעת רבנו אברהם, לצאת ולבוא למלחמה כי חלשו כוחותיו בזקנותו. וגם זה איננו נכון. ורבותינו אמרו (סוטה י"ג ב'), מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה. והיה זה במעשה נס, שלא ידאג לתת גדולה ליהושע בפניו.
1. מה קשה לשניהם בפסוקנו?
*
2. מה ההבדל בין תשובות שניהם?
**
ד"ה לא יוכל לבכר את בן האהובה: אזהרה שלא יעשה זה, וכן כולם, לא תוכל לאכול בשעריך (לעיל י"ב י"ז), לא תוכל לתת עליך איש נכרי (לעיל י"ז ט"ו), ואמר אונקלוס בכולם לית לך רשו. והטעם לא תתן יכולת לנפשך לעשות ככה, והוא מפליג באזהרה.
הסבר, מדוע לא הלך הרמב"ן בפירושו כאן באותה דרך שבה הלך שם, ובדרך שבה הלך רש"י כאן?
4. מהי חולשת פירושו של הרמב"ן?
*
ד"ה טרם יהיה בארץ: כל טרם שבמקרא לשון עד לא הוא, ואינו לשון קודם, ואינו נפעל לומר הטרים כאשר יאמר הקדים, וזה מוכיח, ועוד אחר (שמות ט' ל') כי טרם תיראון, עדיין לא תיראון. ואף זה תפרש עדיין לא היה בארץ כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם.
וכל עשב השדה טרם יצמח - עדיין לא צמח, ובשלישי שכתוב ותוצא הארץ, על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי. ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים.
*
טרם יהיה בארץ WAS NOT YET IN THE EARTH — Wherever טרם occurs in the Scriptures it means “not yet” and does not mean “before”. It cannot be made into a verbal form, saying הטרים as one says הקדים (verbal form of קדם) and this passage proves that this is the meaning and not "before" as well as another (Exodus 9:30), כי טרם תראון “that ye do not yet fear the Lord”. Therefore you must explain this verse also thus: “No plant of the field was yet in the earth” at the time when the creation of the world was completed on the sixth day before man was created, and וכל עשב השדה טרם יצמח means “and every herb of the field had not yet grown”. But as regards the third day of creation about which it is written “The earth brought forth etc.” this does not signify that they came forth above the ground but that they remained at the opening of the ground (i. e. just below the surface) until the sixth day (Chullin 60a). כי לא המטיר BECAUSE GOD HAD NOT CAUSED IT TO RAIN — And what is the reason that God had not caused it to rain? כי אדם אין לעבוד את האדמה BECAUSE THERE WAS NO MAN TO TILL THE GROUND, and there was, therefore, no one to recognize the utility of rain. When Adam came (was created), however, and he realised that it was necessary for the world, he prayed for it and it fell, so that trees and verdure sprang forth.