| א. שאלות ודיוקים ברש"י |
ד"ה לא תלמד לעשות: אבל אתה למד להכין ולהורות, כלומר להבין מעשיהם כמה הם מקולקלים ולהורות לבניך: לא תעשה כך וכך, שזהו חוק הנכרים.
לא תלמד לעשות THOU SHALT NOT LEARN TO DO [AFTER THE ABOMINATIONS OF THOSE NATIONS] — thou shalt not learn to do, but you may learn their practices in order to understand them and to teach others, that is to say, to understand their doings, how depraved they are, and thus to be able to teach thy children, “Do not so and so because these are the religious observances of the heathens!” (Sifrei Devarim 170:3; Sanhedrin 68a.)
א. מה קשה לו?
ב. למה לרש"י להוסיף אחרי דברי הספרי שהביא (המסתיימים במילים "להבין ולהורות") עוד את הסברו - "כלומר"? מה תיקן בזה?
ד"ה כל עושה אלה: "עושה כל אלה" לא נאמר אלא "כל עושה אלה" – אפילו אחת מהן.
כל אלה עשה [FOR] ALL THAT DO THESE THINGS [ARE AN ABOMINATION UNTO THE LORD] — it does not say, “he who does all these things”, but “all who do these things” — who do even only one of them (Sifrei Devarim 173:1; cf. Makkot 24a).
**
השווה דבריו אלה לדברי ספרא ויקרא פרק י"ח פסוק כ"ז:
"אל תיטמאו בכל אלה": בין בכולן, בין במקצתן.
"אל תיטמאו בכל אלה": בין בכולן, בין במקצתן.
לכאורה נראים דברים אלה סותרים דברי רש"י לפסוקנו. הסבר מהי הסתירה, ומהו יישוב הסתירה?
ד"ה תמים תהיה עם ה' אלוקיך: התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות – ואז תהיה עמו ולחלקו.
תמים תהיה עם ה' אלהיך THOU SHALT BE PERFECT WITH THE LORD THY GOD — walk before him whole-heartedly, put thy hope in Him and do not attempt to investigate the future, but whatever it may be that comes upon thee accept it whole-heartedly, and then thou shalt be with Him and become His portion (Sifrei Devarim 173:3).
ב. היכן בפסוקנו מצא רש"י רמז לשכר המובטח לתמים, כפי שכתב "ואז תהיה עמו ולחלקו"?
ג. העתק את פסוקנו בסימני פיסוק לפי פירושו זה של רש"י.
| ב. "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" |
"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ"
Thou shalt be whole-hearted with the LORD thy God.
ודברים האלו (דהיינו הקסם, הלחש, הדרישה אל המתים, השאלה באוב והכישוף שעליהם דיבר בהלכות הקודמות להלכה זו בפרק י"א) כולן דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהם עובדי כוכבים ומזלות הקדמונים לגויי הארצות, כדי שינהגו אחריהן. ואין ראוי לישראל, שהם חכמים מחוכמים, להמשיך בהבלים אלה ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר (במדבר כ"ג, כ"ג) "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" וכו'. כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן, אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. אבל בעלי החכמה ותמימי דעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלה הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה אלא תוהו והבל, שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן.
ומפני זה אמרה תורה כשהזכירה על כל אלו ההבלים "תמים תהיה עם ה' אלקיך".
All of these things are false and spurious, and it was with such that the ancient idolaters misled the peoples of many lands so that they be following them. And it is unbecoming to Israel who are exceedingly wise to be attracted by these absurdities, nor to even imagine that they are of any consequence, even as it is said: "For there is no enchantment with Jacob, neither is there any divination with Israel" (Num. 23.23); and it is again said: "For these nations that thou art to dispossess, hearken unto soothsayers and unto diviners, but as for thee the Lord thy God hath not suffered thee so to do" (Deut. 18.14). Whosoever believes in these matters, and their like, and suppose that there is wisdom and truth in in them, save that the Torah disallowed them, such are none other save from among the foolish and ignorant and are to be included among women and children whose mind is not sound. But wise and sound-minded people know that all these matters which the Torah disallowed are not matters of wisdom but formless nonsense followed by senseless people for the sake of which they abandoned every path of truth. Even because thereof the Torah, in admonishing against all these vanities, commanded, saying: "Perfect shalt thou be with the Lord thy God" (Ibid. 18.13).19Shabbat, 67. G.
רמב"ן בהשגותיו ל"ספר המצוות" של הרמב"ם, מצוה ח' ממצוות עשה שלא מנאן הרמב"ם ויש למנותן לדעת הרמב"ן:
שנצטוינו להיות לבנו תמים עמו יתעלה, והוא שנאמר: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". ועניין הצוואה הזאת שנייחד לבבנו אליו לבדו, ושנאמין שהוא לבדו עושה כל, והוא היודע אמיתת כל עתיד, וממנו נדרוש הבאות, מנביאיו ומאנשי חסידיו... ולא נדרוש מחוברי שמים ולא נבטח שיבואו דבריהם... אבל נאמר "הכל בידי שמים", כי הוא משנה מערכת הכוכבים כרצונו, "מפר אותות בדים וקוסמים יהולל" (ישעיה מ"ד, כ"ה). ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבנו לעבודתו, כעניין שהבטיח (ירמיה י' ב'): "אל דרך הגויים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו, כי יחתו הגוים מהמה". ואמרו בפרק בתרא דפסחים: "ומניין שאין שואלים דבר מן הכלדיים? שנאמר: תמים תהיה עם ה' אלקיך". והכלדיים הם שארית האומה המתעסקת בעבודת כוכבים. ולשון ספרי: "אם עשית כל האמור בעניין, הרי אתה תם לה' אלוקיך" וכו'. והמצוה הזאת אברהם אבינו כאשר בא לכרות לו ברית, לתת לו זרע, אמר (בראשית י"ז, ט"ו): "התהלך לפני והיה תמים", כי מפני שהיה הוא עליו השלום יסוד האמונה והחולק על הכשדים שהיו מיחסים הכוחות כולם לשמש ולירח ולכוכבים, והוא ראה שיש יוצר ומנהיג – ציוהו עוד להתהלך לפניו ולהיות תמים עמו ולא יתן בלבו, שיהא בזולתו שום אמת, ואל יסתכל בעניינם כלל, עם דעתו שיוצרם מנהיג אותם (כלומר, לא יאמין בהם, באותות שמים כלל וגם לא בכוחות נתונים למרות יוצרם, כלומר גם לא בשתפו אמונתו בהם עם אמונתו לבורא), אלא יהיה לבו אליו לבדו יתעלה, כי הוא המצוה אותם והמשנה מערכתם כרצונו, כעניין שאמרו (שבת קנו, ע"א): "צא מאצטגנינות שלך" (=השתחרר משעבוד לכל אמונה מאגית). זהו עניין המצוה הזאת... ואולי חשב הרב (=הרמב"ם) שהיא מצוה כוללת המצוות וללכת בדרכי התורה, כעניין (תהלים קי"ט צ') "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'". ולכן לא הביאה בחשבונו, אבל המתבאר מדברי רבותינו והנכון הוא כפי שכתבנו אנחנו.
שנצטוינו להיות לבנו תמים עמו יתעלה, והוא שנאמר: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". ועניין הצוואה הזאת שנייחד לבבנו אליו לבדו, ושנאמין שהוא לבדו עושה כל, והוא היודע אמיתת כל עתיד, וממנו נדרוש הבאות, מנביאיו ומאנשי חסידיו... ולא נדרוש מחוברי שמים ולא נבטח שיבואו דבריהם... אבל נאמר "הכל בידי שמים", כי הוא משנה מערכת הכוכבים כרצונו, "מפר אותות בדים וקוסמים יהולל" (ישעיה מ"ד, כ"ה). ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבנו לעבודתו, כעניין שהבטיח (ירמיה י' ב'): "אל דרך הגויים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו, כי יחתו הגוים מהמה". ואמרו בפרק בתרא דפסחים: "ומניין שאין שואלים דבר מן הכלדיים? שנאמר: תמים תהיה עם ה' אלקיך". והכלדיים הם שארית האומה המתעסקת בעבודת כוכבים. ולשון ספרי: "אם עשית כל האמור בעניין, הרי אתה תם לה' אלוקיך" וכו'. והמצוה הזאת אברהם אבינו כאשר בא לכרות לו ברית, לתת לו זרע, אמר (בראשית י"ז, ט"ו): "התהלך לפני והיה תמים", כי מפני שהיה הוא עליו השלום יסוד האמונה והחולק על הכשדים שהיו מיחסים הכוחות כולם לשמש ולירח ולכוכבים, והוא ראה שיש יוצר ומנהיג – ציוהו עוד להתהלך לפניו ולהיות תמים עמו ולא יתן בלבו, שיהא בזולתו שום אמת, ואל יסתכל בעניינם כלל, עם דעתו שיוצרם מנהיג אותם (כלומר, לא יאמין בהם, באותות שמים כלל וגם לא בכוחות נתונים למרות יוצרם, כלומר גם לא בשתפו אמונתו בהם עם אמונתו לבורא), אלא יהיה לבו אליו לבדו יתעלה, כי הוא המצוה אותם והמשנה מערכתם כרצונו, כעניין שאמרו (שבת קנו, ע"א): "צא מאצטגנינות שלך" (=השתחרר משעבוד לכל אמונה מאגית). זהו עניין המצוה הזאת... ואולי חשב הרב (=הרמב"ם) שהיא מצוה כוללת המצוות וללכת בדרכי התורה, כעניין (תהלים קי"ט צ') "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'". ולכן לא הביאה בחשבונו, אבל המתבאר מדברי רבותינו והנכון הוא כפי שכתבנו אנחנו.
1. המסכים הרמב"ן לרמב"ם בפירוש פסוקנו או מפרשו פירוש אחר?
2. מהו הקשר שרואה הרמב"ן בין בראשית י"ז ט"ו לבין פסוקנו?
מדוע נמנע הרמב"ם למנות את פסוקנו כמצוות עשה?
היעזר בדבריו הבאים מתוך ספר המצוות שורש רביעי:
"שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה... כאילו ייאמר, עשה כל מה שציויתיך לעשות והיזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו, או: לא תעבור דבר ממה שציויתיך בו. ואין פנים למנות הציווי הזה (כלומר: הכללי) מצוה בפני עצמה, שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד, שיהיה מצות עשה, ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה, וזה כאמרו (שמות כ"ג, י"ג) 'ובכל אשר אמרתי אליכם – תישמרו'".
"שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה... כאילו ייאמר, עשה כל מה שציויתיך לעשות והיזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו, או: לא תעבור דבר ממה שציויתיך בו. ואין פנים למנות הציווי הזה (כלומר: הכללי) מצוה בפני עצמה, שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד, שיהיה מצות עשה, ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה, וזה כאמרו (שמות כ"ג, י"ג) 'ובכל אשר אמרתי אליכם – תישמרו'".
| ג. שאלות בדברי רבנו בחיי |
רבנו בחיי, בהקדמה לספר "חובות הלבבות":
וצריך שתדע, כי הכוונה והתועלת במצוות הלבבות הם – שיהיו גילויינו וצפונינו שווים ושקולים בעבודת ה' עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שווה, ויצדיק כל אחד מהם את חברו, ויעיד לו, ולא יחלוק עליו, ולא יסתור דבריו, והוא אשר יקראנו הכתוב "תמים" באמרו (דברים י"ח ג'): "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", ואמר (תהלים ט"ו, ב'): "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו"... ואמר במי שאין תוכו כברו (מלכים א' י"א ד'): "ולא היה לבבו שלם עם ה' אלקיך", ואמר (תהלים ע"ח, ל"ו-ל"ז): "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו".
וצריך שתדע, כי הכוונה והתועלת במצוות הלבבות הם – שיהיו גילויינו וצפונינו שווים ושקולים בעבודת ה' עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שווה, ויצדיק כל אחד מהם את חברו, ויעיד לו, ולא יחלוק עליו, ולא יסתור דבריו, והוא אשר יקראנו הכתוב "תמים" באמרו (דברים י"ח ג'): "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", ואמר (תהלים ט"ו, ב'): "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו"... ואמר במי שאין תוכו כברו (מלכים א' י"א ד'): "ולא היה לבבו שלם עם ה' אלקיך", ואמר (תהלים ע"ח, ל"ו-ל"ז): "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו".
במה שונה רבנו בחיי בתפישתו את פסוקנו מתפישתם של הרמב"ם והרמב"ן?