פרשת חוקת תשי"ז - שליחות לאדום
הערה: עיין גיליון חוקת תש"ה, בייחוד א וה-1!
א. השליחות
השווה את דברי השליחות הראשונה של משה למלך אדום (פסוקים י"ד-י"ז) לדברי השליחות השנייה (פסוק י"ט). והלוא דברי השליחות השנייה - שומה עליהם להיות מתקבלים יותר על דעתו של מלך אדום. הסבר – לפרטי הדברים – במה עשויים דברי השליחות השנייה להתקבל יותר על דעתו ולשכנעו מדברי השליחות הראשונה! ועיין לשאלה זו רש"י בראשית כ"ד נ"ה ד"ה ימים, ד"ה או עשור. (ועיין גיליון שמות תש"ה שאלה ב2!).
ב. סמיכות פרשיות
"וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם"
And Moses sent messengers from Kadesh unto the king of Edom: ‘Thus saith thy brother Israel: Thou knowest all the travail that hath befallen us;
זה שאמר הכתוב (תהלים ט"ו) "לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו". בנוהג שבעולם אדם עוסק בפרקמטיא עם חברו והקפידו (=והקניטו) - פורש הימנו ואינו רוצה לראותו; ומשה – אף על פי שנענש על ישראל שנאמר (תהלים ק"ו) "ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם" – לא פרק משאן מעליו, אלא "וישלח מלאכים".
1. כיצד מפרש המדרש סמיכות פרשיות שבין ענייננו לקודם לו?
**
2. מה רמז מצא הדרשן בפסוקנו למדרשו?
ג. "מלך אדום"
"וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם"
And Moses sent messengers from Kadesh unto the king of Edom: ‘Thus saith thy brother Israel: Thou knowest all the travail that hath befallen us;
לא הזכיר הכתוב שמו, כי אין צורך, אבל הזכיר סיחון ועוג מלכי האמורי בשמותם, בעבור כי היו ידועים בגבורה, ולהם שם בגויים, להודות לפניו יתברך כי עשה עמנו להפליא, כמו שנאמר (תהלים קל"ג) "למכה מלכים גדולים... לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו". ומנהג הכתוב להזכיר שם גדולי המלכים אשר ירשו ארצם, כעניין שהזכיר ביהושע (י') חמשת מלכי האמורי אדוני צדק מלך ירושלם, והוהם מלך חברון ופראם מלך ירמות ויפיע מלך לכיש ודביר מלך עגלון ויובב מלך חצור ושאר המלכים הזכירם במספר ולא בשמות. (יהושע י"ב) ואמר הכתוב (י"ח) "ויאמר אליו אדום", כי נכנסו כל עמו עם אדוניהם במיאון זה.
To the King of Edom. The Torah did not see a reason to mention his name. It mentioned the names of the Emorite kings, Sichon and Og, because they were known for their might and were famous among the nations. Thus, we would thank Hashem for His miracles, as it says (Tehillim 136:17, 19-20): “To Him Who smote great kings, for His kindness is eternal. Sichon the king of the Amorites, for His kindness is eternal. And Og the king of Bashan, for His kindness is eternal.” Furthermore, it is the Torah’s way to mention the names of great kings whose land we inherited.
1. שני קשיים מיישב הרמב"ן כאן בדבריו, אלו הם?
2. איזה פסוק בפרשתנו (שלא במקומנו) מתיישב אף הוא על ידי דברי הרמב"ן האלה?
ד. "אחיך ישראל"
"כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל"
And Moses sent messengers from Kadesh unto the king of Edom: ‘Thus saith thy brother Israel: Thou knowest all the travail that hath befallen us;
ומקשים המפרשים: למה לא קראו כאן בשמו יעקב (שמו שנאמר במלאכי "הלא את עשו ליעקב")? ענה על שאלתם.
ה. שאלות ודיוקים ברש"י
ד"ה וירעו לנו: סבלנו צרות רבות.
וירעו לנו AND [THE EGYPTIANS] DID EVIL TO US — we have borne many adversities.
**
מה ראה רש"י להוסיף דבריו אלה, והלא הפסוק מובן גם בלעדיו, ומה תיקן בפירושו?
ד"ה ולאבותינו: מכאן שהאבות מצטערים בקבר כשפורענות באה על ישראל.
ולאבתינו [THEY DID EVIL TO US] AND TO OUR FATHERS — From here we may learn that the patriarchs grieve in their graves when punishment comes upon Israel (cf. Midrash Tanchuma, Chukat 12).
*
בעל גור אריה, מקשה:
ומניין לו שאין לפרשו על אבותינו שהיו במצרים, שהרעו להם המצרים?
ענה לשאלה זו בשתי תשובות שונות!
(ועיין רש"י, שמואל א', ט"ו:
ד"ה בכם ובאבותיכם כפשוטו וכמדרש רבותינו: והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם - כלומר והיתה בכם אחר שהיתה באבותיכם: ורבותינו אמרו (יבמות סג ב): בכם ובאבותיכם, חטוטי שכבי, והיא מכת ביזיון על המתים.)
ד"ה ולא נשתה מי באר: "מי בורות" היה צריך לומר, אלא כך אמר משה: אף על פי שיש בידינו מַן לאכול ובאר לשתות, לא נשתה ממנו אלא נקנה מכם אוכל ומים – להנאתכם. מכאן לאכסנאי שאף על פי שיש בידו לאכול, יקנה מן החנווני, כדי להנות את אושפיזו.
ולא נשתה מי באר NEITHER WILL WE DRINK OF THE WATER OF THE SPRINGS — He should have said “water of the cisterns (בורות)”; but this was what Moses meant to say: Although we have manna to eat, and a well of which to drink, (that which followed them through the wilderness), we will not drink of it, but we will buy food and water from you to your advantage. From here we may learn a rule for a guest (one lodging in an inn): although he has in his possession something to eat, he should yet purchase something from the local tradesman in order to benefit his host (Midrash Tanchuma, Chukat 12).
*
א. הסבר את ההוה אמינא, למה צריך היה לומר "מי בורות" – במה עדיף הוא על "מי באר"?
**
ב. מקשין מפרש רש"י: למה נקט רש"י לשון "מן לאכול" והלא הפסוק מדבר רק במים לשתות. ענה לשאלתו!
ג. מניין לרש"י שאין המדובר כאן בבאר של אדום?
ד"ה דרך המלך נלך: אנו חוסמין את בהמתנו ולא יטו לכאן ולכאן לאכול.
דרך המלך נלך וגו׳ WE WILL KEEP TO THE KING’S HIGHWAY etc. — we will muzzle our cattle, and so they will not turn aside into the fields on this side or that to eat (Midrash Tanchuma, Chukat 12).
**
א. במקורו של רש"י במדבר רבה י"ט ט"ו כתוב: "דרך המלך נלך" – שאנו שחוסמין את בהמתנו. מה ראה רש"י להוסיף עוד "ולא יטו..." על דברי המדרש?
*
ב. בספר החידוש לשר שלום עדולמי על במדבר רבה נאמר למקומנו: כלומר שישמרו חוקי המדינה בשלי ושלך, שחוקים אלה נעשים בכל מדינה לפי משפט מלכה וסוד שריה, והמלך ישגיח להגן על חוקי מדינתו שישתמרו ולא יופרו. מה תיקן בזה להבנת דברי המדרש ודברי רש"י?
ו. תגובות אדום
השווה:
תגובתו של אדום בראשונה – י"ח:
"לֹא תַעֲבֹר בִּי"
לתגובתו של אדום בשנייה – כ':
"לֹא תַעֲבֹר"
מהי סיבת השינוי?
ז. "פן בחרב אצא לקראתך"
"פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ"
And Edom said unto him: ‘Thou shalt not pass through me, lest I come out with the sword against thee.’
כי המון עם אדום אנשי דמים, ממהרים לכעוס, ובסיבה מועטת או זולתה שתיפול בין אנשי הארץ והעם העובר יתעוררו אנשי הארץ בחרב נגד העוברים.
פן בחרב אצא לקראתך, most of the people of Edom were bloodthirsty people and did not need more than the slightest pretext in order to start a war.
1. במה סוטה ספורנו כאן מפירושו הרגיל של הפסוק?
2. מהו הנימוק הלשוני בפסוקנו שאילצוֹ לפרש כך?