פרשת במדבר תשי"ז - מנין ישראל
א. מדוע ציוה שימנם לגולגלותם?
"שְא? אֶת-רֹאש כָל-עֲדַת ?ְנֵי-??רָאֵל לְמִשְפְחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם "
’Take ye the sum of all the congregation of the children of Israel, by their families, by their fathers’houses, according to the number of names, every male, by their polls;
הקשה אברבנאל:
והלוא הוא בהיפך שציותה תורה (שמות ל' י"ב) "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם", ופירשו רש"י (שם): "כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגלת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מניינם", ואיך אם כן ציוה כאן שימנם לגולגלותם?
And is this not the opposite of what the Torah commanded (Exodus 30:12), "When you take a census of the Israelite people according to their enrollment, each shall pay the Lord a ransom for himself on being enrolled?" And over there Rashi explains, "When you wish to obtain the sum total of their number, do not take their census by their heads but each of them shall give half a shekel, and you shall count these, and so ascertain their number." And if so, how did it command here to count according to their heads?
ואלה אחדות מתשובות הפרשנים:
רש"י, פסוק ב':
ד"ה לגולגלגולם: על ידי שקלים, בקע לגולגולת.
ד"ה תפקדו אותם: ענין פקידה וזיכרון והשגחה על דבר כלשון (בראשית כ"א א') "וה' פקד את שרה" והוא פתרונו בכל מקום (=וזהו פירוש המלה "פקד" בכל מקום) – וגם "פיקדון" מפני ששמירתו והשגחתו עליו; וכאשר ציוה למנות עם ישראל אמר "תפקוד אותם" לרמוז שלא יספרם, רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל, ובהם ישגיח ויזכור מספר העם. ואמר בדוד (שמואל ב' כ"ד) "מספר מפקד העם", כי ידע מספרם בפקודת הכופר, כי רחוק הוא אצלי שלא ייזהר דוד במה שאמר הכתוב (שמות ה' י"ב) "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם". ואם אולי טעה דוד, למה לא עשה יואב שקלים, והיה דבר המלך נתעב אצלו, והוא אמר לו (דברי הימים א' כ"א): "הלא אדוני המלך כולם לאדוני לעבדים, למה יבקש זאת אדוני? למה יהיה לאשמה לישראל?" ולמה לא ימנם יואב בשקלים שלא יחטא? אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי היה יוצא למלחמה, ולא היה עושה בהם (=בצבאותיו) דבר בעת ההיא רק (=כל כונתו) לשמח לבו, שמלך על עם רב, והוא מאמר יואב (שמואל ב' כ"ד): "ויוסף ה' אלוקיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדוני המלך רואות – ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה?...".
... Record (tifkedu) them: The matter of recording, remembering and guarding something - like the words (Genesis 21:1), "And the Lord remembered Sarah" - is the understanding of [pakad] in every place. Even [with a] pikadon (deposit) - it is [called that] because its guarding and supervision is upon [the holder]. And when [God] commanded to count the people of Israel, He said, "tifkod them," in order to hint not to [actually] count them, but rather that they should give a ransom for their lives, a half shekel - and through them, He would oversee and remember the multitude of the people. And it states with David (II Samuel 24:9), "the number of the record of the people," as he knew their number by recording the ransom (the coins). For it appears distant to me that David would not be careful about what Scripture stated (Exodus 30:12), "so there shall not be a plague in recording them." And [even] if David may have erred, why would Joav not make [the count according to] shekels? And since the matter was disgusting to Joav - as he said to him (I Chronicles 21:3), "my lord king, are they not all subjects of my lord; why should my lord require this; why should it be a cause of guilt for Israel” - why did Joab not count them with shekels, so that he not sin? But in my opinion, the [divine] anger against [David] was because he counted them unnecessarily. For he was not going to war and he was not doing anything with them at that time. Rather his whole intention was to gladden his heart, [to ascertain] that he ruled over many people. And that is [the meaning] of Joab's statement (II Samuel 24:3), "May the Lord your God increase the number of the people a hundredfold, while your own eyes see it; but why should my lord king want this?"...
רלב"ג, שמואל ב' כ"ד:
היה החטא כשדוד משיח אלוקי יעקב ונעים זמירות ישראל שם בשר זרועו בבטחו על רוב עמו, ולא היה ראוי שישים בטחונו ברוב עם הדרת מלך, כי אם בה' לבדו, שאין מעצור בידו להושיע ברב או במעט.
אברבנאל:
...וכבר פירשתי בסדר כי תשא שלא היתה המצוה ההיא ממחצית השקל, שיתנו בעת המניין מצוה לדורות שיעשו כן תמיד, אלא עצה נכונה, שכאשר ירצה למנות את העם מדעתו ורצונו שיעשה כן, ויועילו בזה שיתנו כל העם כסף הבקע לגולגולת למלאכת המשכן לצורך האדנים... אם כן היה המניין ההוא מפני צורך הבקע ולא הבקע להכרח המניין, אם היה ה' יתברך מצוה למנות, כי "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח'). לכן עתה שהיה המניין הכרחי בעם, ציוה יתברך שיעשה אותו מבלי בקע מפחד המגפה, כי שלוחי מצוה אינם ניזוקים (תהלים צ"א) ואל יירא ואל יחת מ?ֶבר באופל יהלך, מקֶטֶב ישוד בצהרים (המליצה לקוחה מתהלים צ"א ו').
אברבנאל:
ומה שפירש רש"י, שנמנו בפעם הזו (במדבר א') גם אז על ידי שקלים – כבודו במקומו מונח – אינו אמתי בפירוט הכתובים, כי המה יעידון יגידון שלא נמנו ישראל על ידי שקלים, כי אם לגולגלותם.
אברבנאל, א', שמואל ב' כ"ד:
אומר אני שלא היה גדל החטא מצד עצמו, כי אם כפי החוטא ומעלתו, כי דוד שבטבעו היה שפל רוח, כמו שאמר (תהלים קל"א) "ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני" והיה נשען באלוקיו, כמו שאמר (תהלים ע"א) "בך ה' חסיתי ובה' בטחתי" ואמר (שם קי"ח) "טוב לחסות בה' מבטוח באדם", ומאשר שימש בשלמות גדול ודבקות נמרץ שבעים שנה, ולבסוף נעשה גבה עינים ורחב לבב ויבטח ברב עמו ויתהלל במתת שקר, בצואתו את יואב שימנה את העם להתגאות בו על אויביו, לכן היה ראוי לעונש גדול...
1. במה חולק אברבנאל על רש"י ועל הרמב"ן?
*
2. למי משתי הדעות יש להביא סימוכין מדברי ספר החינוך, בכי תשא:
מצות עשה שיתן כל אחד מישראל מחצית השקל מבן עשרים שנה ומעלה בין עשיר בין עני בכל שנה ליד הכהנים... והיו מניחין הכל בלשכה אחת במקדש ומשם היו מוציאין לקנות תמידין ומוספין...
*
3. מה כוונת אברבנאל בהבליטו בתקיפות את התנגדותו לדעת רש"י, מפני איזו טעות רצה להצילנו? (שים לב לשימושו בתהלים צ"א – לשם מה הביא פסוק זה?)
4. במה חטא דוד המלך לפי הנחת הרמב"ן בפירוש מקומנו, ובמה חטא דוד לפי הנחתו של אברבנאל?
5. לפי מה הן הראיות מלשון הכתוב בבמדבר א' נגד דעתו של רש"י?
6. התוכל להביא ראיות מפרטי הסיפור בשמואל ב' כ"ד לתפישתו של רלב"ג?
7. לאיזו דעה אפשר להביא סעד מדברי יואב, דברי הימים א', כ"א ג'?
ב. המשך השאלה הכללית
ד"ה ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם: הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים, כי נצטווה משה ואהרן, שיידעו מספר כל שבט, כי כן דרך המלכים למנות את העם; וייתכן שנאמר עוד, כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואה למלחמה, כי עתה היו מוזמנים להיכנס לארץ ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם, כמו שאמר "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה'" (במדבר י', כ"ט), והיו משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט, ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף וזה טעם "כל יוצא צבא בישראל" כי המניין מפני צבא המלחמה.
And all of the reports of the Children of Israel, according to houses of their fathers, etc: The verse needed to tell the number of the whole group after it told the [number of the] parts; as Moses and Aaron were commanded to know the report of the [whole] people and to know the number of each tribe, as this is the way of kings to count the people... And it is logical to say further that this was the way of what the monarchy does when it comes to fight a war; as they were now prepared to enter the land and to come to war with the kings of the Amorites who were across the Jordan and with all the other ones; as [Moses] stated, "We are travelling to the place that the Lord said" (Numbers 10:29). And Moses and the leaders needed to know the number of the ones primed for war, as well as the number of each and every tribe. And that which he reports about it [again] on the Plains of Moab is [because] the Torah does not rely on a miracle, such that 'one should chase a thousand.' And this is the reason [that it states], "all that go out in the army from Israel," as the count is for the army of war...
הסבר – שאין דבריו אלה סותרים את דבריו שהובאו בשאלה א בהאשימו את דוד המלך (וכן – האין הם עומדים בסתירה לדברי הרלב"ג?)